1.נשיא המדינה ראובן ריבלין, העומד על סף פרישה, חתם את תקופת כהונתו המוצלחת בפגישה עם נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן בראשית השבוע. כן, זהו אותו ביידן שלאחר בחירתו התמהמה מאוד, באופן די מופגן, מקיום שיחה טלפונית מקובלת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. אבל אף הוא יודע ומאמין שהנשיא ריבלין הוא עניין אחר והחליט כנראה להבליט ולהפגין זאת קבל עם ועולם.
כן, נדמה לי שלא רק לנשיא האמריקאי, אלא גם לגבי רבים מאזרחי ישראל הנשיא ריבלין הוא “עניין אחר”, מוערך ואהוב. הם מצטערים על לכתו הביתה לאחר שבע שנות כהונה בלבד ותוהים: מדוע רק שבע שנים לנשיא מוצלח? מדוע לא להאריך את כהונתו? שאלה טובה, אבל לא ניתן לעשות זאת. חוק היסוד קובע כי תקופת כהונתו של נשיא המדינה תהיה בת שבע שנים, והוא אינו יכול להיבחר ליותר מכהונה אחת.
איך נולד החוק הזה? הנה כך: בשנים שלפני חקיקתו הייתה תקופת כהונת נשיא המדינה בת חמש שנים, והוא יכול היה להיבחר ליותר מתקופת כהונה אחת. בדרך כלל, אם ביקש נשיא להיבחר לתקופת כהונה שנייה, איש לא התמודד נגדו. אבל בשנת 1998 נוצר מצב חדש. הנשיא המכהן אז, עזר ויצמן, עמד להיבחר לקדנציה שנייה, כשחבר הכנסת והשר מהליכוד שאול עמור החליט להתמודד מולו. במצב זה נאלץ הנשיא ויצמן לנהל קמפיין בכנסת למען בחירתו השנייה ולחזר אישית וחנפנית אחרי חברי הכנסת ולבקש את תמיכתם. הוא אכן עשה כן וגבר על עמור, אבל חברי כנסת רבים סברו שאין זה ראוי ומכובד שהנשיא ייאלץ לחזר אחרי חברי כנסת למען בחירתו, והחוק שונה: הנשיא ייבחר לקדנציה אחת בת שבע שנים בלבד.
כבר הצעתי בעבר לחזור לקדנציה של חמש שנים בלי הגבלת מספר הכהונות, ואני שב ומציע זאת גם עכשיו, ואיני היחיד. הנשיא ריבלין הוא הדוגמה התומכת בכך. חבל על הליכתו המוקדמת מדי הביתה.
2.פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא מוקף מכל צדדיו בצבעים מאיימים. עירו שלו לא התקשטה בצבעים, אבל העיר השכנה לה האדימה וערים ויישובים סמוכים שמדרום, ממזרח וממערב לבשו צהוב, ולא רחוק מהם כמה יישובים נצבעו אף בכתום, ומועצה מקומית אחת אפילו באדום. מה נאמר ומה נדבר, “מכת צבעים” שלא כתובה בתורה. המכה ה־11. הבעיה מחריפה לשכמותנו, מפני שבתוך היישובים והשטחים הצבועים ובסביבתם הקרובה, מתגוררים לא מעט מילדינו, נכדינו ונינינו, ונמנעת עתה מאיתנו הפגישה החופשית והמחבקת איתם. וכל סבא וסבתא יודעים שניתוק בינם לבין נכדיהם וניניהם הוא עבורם מכה שקשה לעמוד בה. וכשהקטנה בנכדים, כבת שנתיים, מבטיחה לנו בטלפון: “אני בוא עופאם!” (קרי: אבוא עוד פעם), מצטעפות העיניים ואף מזילות דמעה או שתיים.
3.באחד הערבים נקלעתי לצפייה בטלוויזיה וגיליתי על המסך את ראש ממשלתנו הקודם בנימין נתניהו יושב באולם הכנסת, בקצה השורה הראשונה של סיעת הליכוד, כאחד הח”כים. יושב תוהה ובוהה, כמי שרואה בפעם הראשונה את האולם הזה. לוחץ פה ושם יד למישהו שחולף על פניו, מניע ראשו לשלום למישהו אחר, מתבונן פעם בנואם שעל הדוכן ויותר מפעם בשולחן הממשלה, שהיה מקום מושבו הקבוע במשך שנים לא מעטות, ובעיקר ביושב במרכז השולחן – יורשו, בעבר שולייתו, נפתלי בנט. אני מניח שתהה: מה הוא עושה שם הברנש הזה? איך בכלל הגיע לכיסא שלי?
ואני, כשראיתי את הסיטואציה הזאת, הדהד בראשי משפט מהברכות הנאמרות בבית הכנסת מדי שבת אחר קריאת ההפטרה: “שמחנו ה’ אלוהינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך, במהרה יבוא ויגל לבנו. על כיסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו”. אבל אתם יכולים להירגע: נתניהו שעל כיסאו אכן יושב זר, אינו ולא היה משיח בן דוד שאנו מייחלים לבואו. חד־משמעית ובדוק.