בערך מחצית מהילדים הלא מחוסנים בעולם חיים ביבשת אחת – אפריקה. על חלק מהסיבות לעובדה הזאת יש הסכמה: דת ומסורת, עוני, מרחק משירותים רפואיים. על אחת יש דיון מתמשך וחשוב: חוסר אמון במוסדות.
מחקר חדש, שפורסם באפריל, זיהה והוכיח את הקשר הזה בכמה היבטים. "שיעורי חיסון הילדים באפריקה", כתבו החוקרים, "נמוכים משמעותית באזורים שבהם האוכלוסייה המקומית מגלה רמה גבוהה של חוסר אמון כלפי הרשויות. חוסר אמון מוסדי הוא ממד חשוב של היסוס בחיסונים".
זו אחת הסיבות לשיעור תמותה גבוה יחסית של ילדים באפריקה. חיסונים משמעם חיים. מבט מהיר בנתונים מאפשר לזהות עד כמה שינו את העולם. החיסון נגד פוליו הוא דוגמה מוכרת, מפורסמת. טרם היות החיסון, מתו בארה"ב בממוצע 16 אלף בני אדם מפוליו בכל שנה.
המספר ירד לאפס. ירידה של 100%. החיסון נגד טטנוס הוריד את שיעור התמותה ב־98%. החיסון נגד חצבת הוריד את התמותה ב־99%. מ־530 אלף אמריקאים ל־60 אמריקאים בשנה.
אבעבועות רוח, בכמעט 90%. "החיסונים נחשבים על ידי רבים לאחד ההישגים הרפואיים הגדולים ביותר של הציוויליזציה המודרנית", פתח משפטן בהרווארד את מאמרו תחת הכותרת: "למה אנחנו עדיין צריכים לשכנע בני אדם לקבל זריקות".
זה מאמר שעוסק בשאלה שאיננה רפואית אלא חברתית־פוליטית: האם ועד כמה ניתן להכריח בני אדם להתחסן? זו שאלה שעמדה על הפרק כבר כאשר נמצא החיסון הראשון, לאבעבועות שחורות.
כמובן, גם בעת ההיא, איש לא העלה על דעתו לעבור מבית לבית ולתקוע מחט בזרועם של האזרחים. אבל החלטה מדינתית לא לאפשר כניסה לבתי ספר לילדים שאינם מחוסנים התקבלה על הדעת, וגם עברה בלא מעט מדינות.
אבל התנגדות לחיסונים מעולם לא פסקה, משלוש קבוצות של טעמים: יש מי שאינם מקבלים את התיאוריה הרפואית העומדת בבסיסה של החלטה על חיסון המוני, חסר הבחנה, ולעתים מפקפקים באמינות הניסויים הבוחנים את הסיכון הכרוך בחיסון; יש מי שרואים בניסיון לאלץ אותם או את ילדיהם להתחסן פגיעה קשה בזכויות הפרט שלהם, והתערבות בוטה של הממשלה בחייהם; יש מי שנאחזים בנימוקים דתיים, או נימוקים אישיים אחרים (ופה ושם ישנם כמובן גם מי שסתם מפחדים).
הנה, גם הכותב מהרווארד (שהיום עובד בפרקליטות הפדרלית) מוכן להסכים שלחששות של הורים מחיסון ילדיהם יש עוגן שאפשר להבין.
השאיפה לאפס סיכון, אפס כפייה, אפס התערבות, היא שאיפה נאצלת ומובנת – גם אם לא מציאותית. "למרבה הצער, אפילו המחקרים הטובים ביותר אינם מסוגלים לקבוע באופן מלא את כל ההשלכות ארוכות הטווח של החיסון.
בנוסף, "[אין] דבר כזה חיסון 'מושלם' המגן על כל מי שמקבל אותו ובטוח לחלוטין לכולם". מכיוון שכך, אדם הגון ייאלץ להודות ש"חיסון חובה כנראה מאלץ כמה הורים להזריק לילדיהם חומר שיגרום נזק לא ידוע כלשהו".
ומה שנכון לכל חיסון, נכון כמובן גם לכל מדינה ולכל עת. הוא נכון גם לחיסון נגד קורונה, למבוגרים וילדים. מה השפעותיו ארוכות הטווח? נמתין ונראה. אין ברירה אחרת.
# # #
גם מאמרם של שני חוקרים ישראלים על "הססנות הורים כלפי חיסוני שגרה בילדות" נפתח באותה הצהרה בומבסטית שבה בחרו חוקרי הרווארד: "חיסונים נמנים עם הפיתוחים החשובים בבריאות הציבור במאה ה־20".
אחר כך חזרה גם המסקנה שהכרנו במחקר על אפריקה: אמון חשוב. כמה חשוב? יותר חשוב מאשר מידע. ובמילים אחרות, הסברים על יעילות החיסון, תיאור של המתודולוגיה הרפואית, הצבעה על מחקרים אמינים, כל אלה פחות חשובים.
"הספרות מצביעה על כך שידע חסר או שגוי מסביר הססנות כלפי חיסונים רק באופן חלקי ביותר", כתבו אביב שרון ואיילת ברעם־צברי מהטכניון. "ידע חסר או שגוי אומנם זוהה כגורם להססנות כלפי חיסונים במחקרים אחדים, אך האמון ברשויות נמצא כגורם שכיח יותר".
אמון במי? שאלה טובה. בשבוע האחרון חודש קמפיין הקורא לבני נוער להתחסן, וליתר דיוק, להוריהם לחסן אותם. הקמפיין, בחוכמה, משתמש ברופאות וברופאים, לא בפוליטיקאים ובפקידים. אין להשוות את רמת האמון במערכת הבריאות לרמת האמון במערכת הפוליטית. הרופאות והרופאים מוערכים ואמינים – כמו חיילים. הפוליטיקאים והפקידים מוערכים ואמינים – כמו פוליטיקאים ופקידים.
ברוב העולם, גם רמת האמון במערכת הפוליטית עלתה במהלך מגיפת הקורונה. הממשלות מילאו תפקיד חשוב, הכרחי, בקביעת מדיניות לשמירה על בריאות הציבור. במקום שבו מילאו את תפקידן באופן סביר, הציבור הגיב באמון גובר.
אבל גם בשאר העולם, או לפחות בעשר מדינות שנבחנות ב"מדד האמון של אדלמן", היה ברור שיש אמון ויש אמון. 85% בטחו במידע שמגיע מבתי חולים ורופאים, רק 55% בטחו במידע שבא מהממשלה.
ובתרגום מעשי: כאשר נפתלי בנט קורא לנוער להתחסן זה טוב. כאשר רופאי ילדים ונוער, פחות מוכרים מבנט אך יותר אמינים ממנו, בהיותו פוליטיקאי, מסבירים שצריך להתחסן, זה מצוין.
# # #
כך או כך, הדילמה האמיתית של ישראל מחכה מעברו השני של החופש הגדול. למזלנו – למזלה של הממשלה החדשה, שעדיין צועדת בכבדות מסוימת – התפרצות הקורונה המחודשת באה בתקופת הקיץ. אומנם, לא נעים להקשות על ישראלים את הטיסה לחו"ל, ומצד שני, טוב שהנוער לא נמצא במסגרת צפופה ורצופה.
השאלה הגדולה היא מה יקרה בסתיו (אם ספטמבר הוא סתיו – האמת היא שהוא עדיין קיץ). מה יקרה אם וכאשר המחלה עוד תסתובב, שיעור בני הנוער המחוסנים יעלה, אך לא לשיעור המבוגרים המחוסנים, ותבוא שעת פתיחת בתי הספר ואיתה הוויכוח בשאלה אם נערה ונער שבחרו לוותר על החיסון יורשו להיכנס לכיתות.
מה תהיה עמדת משרד הבריאות, בראשות השר החדש והנמרץ, ניצן הורוביץ? מה תהיה עמדת משרד החינוך, בראשותה של מי שמהלכת לעתים על סף הכחשה, השרה יפעת שאשא ביטון? הורוביץ הוא איש זכויות אדם, שבוודאי לא רוצה להרבות בכפייה על אזרחים.
ומצד שני הוא איש שמאמין במדע ובהליך רציונלי. הוא מבין היטב שמי שלא כופה על הורים לחסן, למעשה כופה על הורים אחרים לסכן את בני הנוער שלהם בישיבה לצד בני נוער לא מחוסנים.
בעצם, זו מהותה האמיתית של הדילמה. אין אפשרות לקיים חיים נינוחים לצד הקורונה בלי לכפות משהו על מישהו. או שכופים על לא מחוסנים להתחסן (או לשלם מחיר – נאמר, של ישיבה בבית ולמידה בזום).
או שכופים על מחוסנים להסתכן (בעצם נוכחותם הכפויה של לא מחוסנים לצדם, באוטובוס, ברכבת הקרה־מדי, בתור במכולת, בכיתה בבית הספר).
בדילמה הזאת מכריעים פוליטיקאים ולא רופאים. ולפוליטיקאים בדרך כלל קל יותר להתמודד עם דילמות בהתחמקות מהן. מה משמעותה של התחמקות? המלצה להתחסן, בלי לחץ משמעותי להתחסן. בקיץ, כשבתי הספר סגורים, תרגיל ההתחמקות אפשרי.
מיטל מתחסנת, וממשיכה בחייה. שון לא מתחסן, וממשיך גם הוא בשגרת יומו. ב־1 בספטמבר אבא של מיטל ואמא של שון יצטרכו להחליט מה לעשות. אפשרות אחת: אבא של מיטל יאמר לשרה שאשא ביטון, שאו ששון מתחסן, או שמיטל לא תשב בכיתה. אפשרות שנייה: אמא של שון תאמר להורוביץ, שהיא לא מחסנת ויהי מה, ואם נגזר שבנה לא ילמד – שלא ילמד.
זו בעיה של המדינה, שקבעה חינוך חובה, ולא מקיימת אותו. מה תשיב שאשא ביטון? מה ישיב הורוביץ? מה יעשו כשייפגשו שניהם לשיחה במשרדו של בנט? פוליטיקאים הם אנשים שמקווים לטוב, בונים על מזל. אם יהיה לשלושת אלה מזל, עד ספטמבר כבר לא יהיה צורך להתלבט בשאלת בתי הספר.
התחלואה תרד, הלחץ יירד. אם לא יהיה להם מזל, הדילמה תנחת על ראשם כמו מכה אווירית יפנית על פרל הארבור. חושבים שהם מוכנים להתמודד איתה? סימן שיש לכם אמון בפוליטיקאים.
סטיית תקן
1. 70% מהאמריקאים מבינים ש"המגיפה עוד לא נגמרה". 30% בערך סבורים שנגמרה. מצד שני, כמעט 90% (89%) מרגישים שהמצב משתפר, ושאמריקה מתמודדת היטב עם הקורונה. בדצמבר שעבר, לקראת סוף כהונתו של טראמפ, הנתון הזה עמד על 12%.
2. הודי אמיתי הוא הינדי. הינדי אמיתי הוא הודי. כמה ממסקנות המחקר על דת בהודו (מכון פיו) הזכירו לי מאוד את המחקר שלנו (פרופ׳ קמיל פוקס ואני) על יהדות ישראלית. מה שיש להם ואין לנו, לפחות לא באותו אופן בוטה, זו שיטת הקסטות, שממשיכה "לפלג את החברה" כהגדרת החוקרים.
3. בשבוע הבא יושבע נשיא מדינה חדש, יצחק הרצוג. מצבו בדעת הקהל טוב למדי. על פי מדד האמון (של אתר המדד), הרצוג מקבל את הציון הממוצע 7 מתוך 10. זה יותר מכל הפוליטיקאים, כולל הפופולרי שבהם.
4. מי הפופולרי? דווקא החמוץ מכולם, שר הביטחון בני גנץ. מקורביו מעידים שעוד לא התרגל למעמדו ככינור שני של בנט ולפיד, ושהוא נוטר להם על כך שעקפו אותו. אבל מבחינה ציבורית מעמדו טוב משלהם, באופן די ניכר. גנץ הוא היחיד שהציון שלו מעל 6, ומתקרב ל־7. ראשי הממשלה בין 5 ל־6.
השבוע הסתמכנו על נתוני גאלופ, פיו, אתר המדד, המכון לדמוקרטיה, וציטטנו מתוך המאמרים "עניין של אמון: הססנות הורים כלפי חיסוני שגרה בילדות"; "Institutional mistrust and child vaccination coverage in Africa; Mandatory Vaccination: Why We Still Got to Get Folks to Take Their Shots", Ben Balding