להאזנה לטור המלא

1. מכונת הנשמה

צעיר בן 26 עמד פעם מול בית הנשיא בירושלים והפגין נגד כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. המדינה, כמוהו, הייתה צעירה ותמימה. הוא היה פעיל פוליטי נמרץ, נלהב, תלמיד מצטיין של ז'בוטינסקי, איש ההוד וההדר, ירושלים ובית"ר. קראו לו ראובן, אבל החברים ב"חרות" הכירו אותו בתור "רובי".

מאז חלפו 56 שנה. רובי נשאר רובי, אבל בשבע השנים האחרונות הוא לא מפגין מול בית הנשיא, אלא גר בו. כל השאר, השתנה לבלי הכר. גרמניה אחרת, ישראל אחרת, העולם שונה לגמרי. ביום חמישי האחרון, בפעילות הרשמית האחרונה שלו כנשיא מדינת היהודים, אירח ריבלין באותו משכן נשיאי ישראל באותה ירושלים, את נשיא גרמניה, פרנק־ולטר שטיינמאייר.

ימים ספורים לפני שהוא מסיים את כהונתו כנשיא העשירי של מדינת ישראל, סיפר ריבלין לעמיתו הגרמני על הדרך שעבר הוא, שעברה המדינה, שעבר העולם מאז הסיקסטיז, תקופה שבה כולם היו מפגינים, צודקים, אופטימיים ותמימים. "במהלך השנים האחרונות עברתי יחד איתך מסע", אמר ריבלין לשטיינמאייר, "זכיתי לצעוד איתך במסע מאלף לאורך התחנות הקשות, הכואבות ביותר בעבר המשותף לשני העמים שלנו, מסע שהתקדם תמיד לעבר העתיד".

זו לא הייתה סגירת המעגל המושלמת היחידה שלה זכה ריבלין בדמדומי כהונתו. אף שזה נראה מופרך עד לפני שבועות ספורים, כהונתו של ריבלין כנשיא נמשכה מעבר לכהונתו הנצחית של נתניהו כראש ממשלה. ריבלין לא יגיד על זה מילה, אבל דומה שהעניין הזה לא עלה לו בבריאות, אלא להפך.

נתניהו עשה הכל, כולל הכל, כדי למנוע ממנו להיבחר לנשיאות. זאת, אף על פי שריבלין בא מאותה מפלגה, מאותה תורה, מאותה עיר ומאותו בית גידול. נתניהו הציע את הנשיאות לכל זב ומצורע, ניסה אפילו לבטל את המוסד עצמו, רק כדי להיפטר מרובי. הוא עשה את זה בלי שום סיבה אמיתית נראית לעין, למעט טירוף טהור. בסופו של דבר, נתניהו הובס וריבלין נבחר. נתניהו לא הצליח להיפטר מרובי. בעצם, רובי הוא זה שנפטר מנתניהו. עוד נחזור לזה, ובהרחבה.

פגישת ריבלין וביידן  (צילום: חיים צח לע''מ)פגישת ריבלין וביידן (צילום: חיים צח לע''מ)

לא מגיע לריבלין שנסכם את כהונתו רק על פי שעון נתניהו. הוא היה נשיא ראוי, טוב, מכובד ומכבד. בדיוק הנשיא שלו נזקקנו בעת הזו. לבושתי, לא תמכתי בבחירתו. חשבתי שהוא ימני מדי, לאומני מדי, רגשן מדי, עמוס פאתוס רב מדי. הוא היה מהיחידים שהעזו להתנגד, לפני יותר משבע שנים, לפתרון שתי המדינות ולהרהר בקול רם באופציית המדינה האחת.

אנחנו, שהתרגלנו לאנשי ימין משבשבים, המתאימים את דעותיהם ומעשיהם לנסיבות ולמציאות, לא ידענו איך לאכול את ריבלין, שקם ומרד אפילו בידידו הקרוב ומושא הערצתו, אריאל שרון, כשזה החליט להתהפך על מפעל ההתנחלויות ולבצע את ההתנתקות. היום, בסיומה של כהונה מתישה, עמוסת דרמות מסמרות שיער, מהפכים ותמורות, אין ברירה אלא להודות בפה מלא: טעיתי.

ריבלין היה האלטרנטיבה הממלכתית השפויה, המאחדת וההכרחית במחציתו השנייה של עידן נתניהו, שבו הפך ראש הממשלה לנגיף אלים הנלחם בגוף המארח אותו והסתער במלוא עוצמתו על המרקם העדין והחשוב שמחזיק אותנו כאן ביחד. ריבלין היה הגורם המאזן, הבולם, המרגיע, שניסה לשמור על הצלם הממלכתי ועל שאריות השפיות השלטונית.

הוא היה מכונת הנשמה בתוך תחושת החנק הכללית שאפפה אותנו. אף על פי שנדמה היה בשנים האחרונות שהוא מפסיד, בסופו של דבר הוא ניצח. לא רק הוא. גם אנחנו. הממלכה ניצחה את המלך. ימניים ושמאלנים, אנשי מרכז ופריפריה, חרדים וחילונים, ציונות דתית, ערבים, אשכנזים וספרדים. כל מי שחושב שישראל מעל הכל, שהמדינה חשובה ממנהיגיה. כל מי שמאמין שאנחנו צריכים להמשיך לחיות כאן ביחד. כל אלה נשמו לפני שלושה שבועות לרווחה. גם ריבלין.

2. אין אלטרנטיבה

האירוע המכונן בכהונתו של ריבלין אירע בטרם החלה. ב־2012, כשהיה יו"ר הכנסת, עלעל בדוח מבקר המדינה ששרטט את קווי המתאר של השבטיות הישראלית. העובדה שעד 2021 (על פי הדוח) יהיו זרמי מערכת החינוך בישראל מחולקים ל־25% חרדים, 25% ערבים, 12%־14% דתיים לאומיים ו־38% ממלכתיים, הכתה את ריבלין בתדהמה.

הוא גדל במדינה אחרת, עם חלוקה אחרת. רוויזיוניסטים מול מפא"יניקים, חרותניקים מול מערכניקים, חקלאים מול עירוניים, מחתרות מול הגנה ופלמ"ח. בסוף היום, כולם היו ציונים. המיעוט הערבי היה נוכח־נפקד, לא משפיע, לא משתתף, לא רלוונטי. כמעט כולם הסתופפו תחת אותו דגל. ופתאום, כמה עשרות שנים אחר כך, שום דבר כבר לא מובן מאליו. בכיתות א' אין היום רוב ציוני. מה עושים?

הדאגה הזו של ריבלין הביאה אותו לנאום את "נאום השבטים" המפורסם בכנס הרצליה בשנת 2015, זמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו. הוא חטף לא מעט ביקורת על הנאום ההוא, שבו בעצם נרמז שישראל עלולה להפוך ממדינה שיש בה שבטים, לשבטים שיש להם מדינה. הוא הציב בפני כולנו מראה. בדיעבד, אפשר היום להודות שצדק מאוד.

לצד הבעיה, הוא גם שרטט הצעות לפתרון. עובדת היותו איש ימין אידיאולוגי לוהט ומובהק לא פגעה מעולם בתפיסה הדמוקרטית־ממלכתית המוצקה שלו. הוא הבין שאי אפשר לשנות את מפת השבטים. הם כאן כדי להישאר. מה שאפשר לעשות זה לנסות לחבר אותם יחד. להדק את הדו־קיום בין כולם לכולם. לחדד את ההבנה שכולנו כאן יחד. שאין לאף אחד אלטרנטיבה.

זה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות בשבע שנותיו במשכן ברחוב הנשיא. הוא הגביר מאוד את הפעילות המשותפת בין יהודים לערבים, חילונים לערבים, בכל התחומים: במערכת החינוך, בבתי הספר, בבתי החולים, ברשויות המקומיות. הוא השקיע שם את כל נפשו ומאודו. לפעמים הצליח יותר, לפעמים פחות. הוא לפחות ניסה, כי במשכן ממול, ברחוב בלפור, ישב מישהו שהתאמץ, בכל כוחו, לעשות ההפך: להפריד, להעמיק מחלוקות, לתייג, לסמן, להסית שבט בשבט. ריבלין ראה את כל זה וחרק שיניים.

השבוע הוא חזר מביקור פרידה בוושינגטון. קיבל כבוד מלכים מהנשיא ג'ו ביידן, שאיתו הוא מיודד כ־50 שנה. נשיא בשבועיים האחרונים לכהונתו לא מוזמן בדרך כלל לביקור ממלכתי בבית הלבן. שמעון פרס קיבל את הכבוד הזה מברק אובמה. ריבלין קיבל את זה מביידן, אבל לא הסתפק בכיבודים ובכבוד.

הוא נסע כדי להכין את הקרקע לקראת הגעתו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שיחד עם שר החוץ לפיד ינסה לגשת עכשיו למלאכה מורכבת והרת גורל: שיקום ההריסות של יחסי ישראל והמפלגה הדמוקרטית, ששולטת עכשיו באמריקה ביד רמה.

מאז ומעולם הייתה הברית האסטרטגית שלנו עם ארה"ב מושתתת על העיקרון הכמעט מקודש של "תמיכה דו־מפלגתית" בכל מחיר. מדיניות נתניהו, שהפנה עורף לדמוקרטים וכרת ברית פומבית עם הרפובליקנים בכלל ודונלד טראמפ בפרט, ערערה את יסודותיה של הברית הזו. ריבלין החל השבוע במלאכת התיקון. קלה, היא לא תהיה.

ביידן הוא הדמוקרט האחרון שמזדהה עם ישראל ברמה האישית, שמכיר את אימי השואה וגדל עליהם, שמעריץ את הנס הציוני. הדורות הבאים בעייתיים הרבה יותר, לא רק בקרב הדמוקרטים אלא גם בקרב יהודי ארה"ב (שרובם דמוקרטים). נתניהו העדיף לזרוק את כל אלה אל מתחת לגלגלי אוטובוס ההימורים העליז שלו, בואכה לאס וגאס. במקום לנסות לגשר על המחלוקות ולהתקרב, הוא העמיק אותן והתרחק. עכשיו צריך לבוא התיקון.

3. פתיחת ציר

פגישת ריבלין־ביידן התארכה הרבה מעבר לזמן שהוקצב לה. בשלב מסוים נכנסה מזכירתו של ביידן, הניחה פתק על השולחן ויצאה. אחר כך נכנסה עם פתק נוסף, וכעבור עוד עשר דקות, עם עוד אחד. ביידן, שהיה במצב רוח מרומם, החליט לקרוא לריבלין מה כתוב שם. "אדוני הנשיא", קרא הנשיא לנשיא, "הפגישה הזו אמורה הייתה להימשך 60 דקות. כבר חרגת בעשר דקות". בפתק השני זה עודכן ל־20 דקות. בשלישי, לחריגה של חצי שעה. "הם לא מבינים שאנחנו מדברים כאן על עניינים רציניים?", שאל ביידן את ריבלין.

לריבלין אין האנגלית של נתניהו, אבל אין לטעות בשפה המשותפת שיש לו עם עמיתו האמריקאי. ביידן אמר בעבר, יותר מפעם אחת, שלא צריך להיות יהודי כדי להיות ציוני, והוא ציוני. שניהם, בני אותו דור, גדלו על ברכי הנס הציוני. ריבלין השתתף בו באופן פעיל, ביידן הריע מהיציע. שניהם חיים את גודל הנס שאפשר לבני עם עתיק שהוגלה ממולדתו למשך 2,000 שנה לקום מאפר השואה, לחזור הביתה ולבנות את ארצם מחדש בסביבה העוינת והאלימה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. בעיני שניהם, קיומה וביטחונה של ישראל אינם מובנים מאליו.

זה לא אומר שהפגישה הייתה מנומסת לכל אורכה. בנושא האיראני, למשל, הם היו חלוקים בדעתם. ביידן ניסה להרגיע את ריבלין בהכרזה שאיראן לא תהיה גרעינית במשמרת שלו, אבל ריבלין לא נרגע. הוא בא מצויד במידע רב והקדיש לא מעט זמן להזהיר את הנשיא מהגישה הפייסנית, מחזרה מהירה להסכם הגרעין המחורר, מהמשך התעלמות מהפעילות האיראנית להפצת טרור והתפשטות במזרח התיכון על מנת להמשיך לערער את היציבות בו.

גם ביידן לא פראייר. "אז מה אתה מציע?", שאל את ריבלין, "הרי הצלחתם לשכנע את טראמפ לפרוש מההסכם, והיום המצב רע בהרבה. איראן הרבה יותר קרובה לגרעין מאשר הייתה בתקופת אובמה". ריבלין, שיודע שביידן צודק בנקודה הזו, ניסה לחשוב קדימה, לא אחורה. אפשר לתקן את המצב הזה, אמר לביידן, צריך להבין את הסכנות, לתקן את הפרצות, לא להיבהל. את החלופות, אמר ריבלין לביידן, יציגו בהמשך ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ובכירים ישראלים רבים נוספים. אני כאן, אמר לביידן, רק כדי לפתוח להם ציר. ביידן צחק. פתחת ציר, אמר לו.

דבר נוסף שמטריף את שנתו של ריבלין הוא הקרע העמוק עם יהדות ארה"ב, קרע שנפער לממדים מבהילים במשמרת של נתניהו וביוזמתו. ריבלין מזהה את עצמו כ"חילוני אורתודוקסי". פירוש הדבר, שהמצוות שהוא לא מקיים הן תרי"ג מצוות. בהלצה, כמובן. הוא מבכה את המתת החסד שנעשתה למתווה הכותל, אותו פתרון שנתניהו עצמו, באמצעות מזכיר הממשלה שלו אביחי מנדלבליט, הגה והעביר בממשלה כדי לאפשר גם לרפורמים, קונסרבטיבים וסתם לא חרדים להתפלל בקרבה כלשהי לקיר העתיק המשותף לכולנו.

מיד אחרי שהממשלה אישרה את המתווה הזה, הוא בוטל בלחצם של החרדים. ריבלין מקווה שגם זה יתוקן עכשיו. הוא יהודי שומר מסורת, הנשיא העשירי, הוא לא מתלהב מאורח החיים הרפורמי ובעיקר לא הקונסרבטיבי, אבל הוא רואה ביהודים האלה אחים שלנו. הוא יודע שאין לו, או לאף אחד אחר עלי אדמות, מנדט להפריד ולעקור נתחים מהעם היהודי.

4. הראשון שזיהה

היו לו רגעים יפים בכהונתו, כמו השתתפותם של 75 מלכים, נשיאים ורוזנים באירוע לציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ־בירקנאו, אירוע שהוא היה המנצח והמכונן הגדול שלו והפך אותו מנשיא עממי, מה שתכנן להיות, לסוג של דיפלומט־על. בניגוד לקודמו פרס, הוא נהנה הרבה יותר לשוטט בארץ מאשר לנדוד בארמונות וסלוני העולם. כשזה נכפה עליו, הוא זרם.

לא, הוא לא מתחרט על אמירתו ההיא בעניין הטרוריסטים היהודים ששרפו את משפחת דוואבשה בכפר דומא. ברור שהוא לא התכוון לכל העם, כשאמר "יש מבני עמי שבחרו בטרור". הוא לא רואה שום צורך להצטדק על זה. מי שלא הבין, כבר לא יבין, אמר למי שאמר. הוא עמד שם, באותו ביקור ליד מיטת הניצולים בבית החולים, כנשיא וגם כבן אנוש. הוא חש בושה עמוקה. הוא מאמין בייחודיות של העם היהודי, במוסריות שלו, בבידול שלו משאר העמים.

הוא גם רחוק מלהצטדק בעמדה המוסרית הברורה שנקט בפרשת אלאור אזריה. גם הוא, כמו הרמטכ"ל ושר הביטחון דאז, הביט בפלצות בהתהפכות האקרובטית של ראש הממשלה נתניהו, שביום האירוע פרסם הודעת הזדהות עם עמדת צה"ל וכעבור סופ"ש אחד הפך לנערת העידוד המרכזית של משפחת אזריה, כשהוא נגרר אחר הביוב ברשתות החברתיות ובני המשפחה הגרעינית. ריבלין גם דחה את בקשת החנינה, למרות 70 חתימות של ח"כים ושרים שצורפו אליה. לא אתן לכם, אמר להם, לעשות צחוק מעצמכם. הוא ירה באדם גוסס, ואני לא נותן חנינה במקרה כזה.

רובי ריבלין הוא איש ימין מובהק ואמיתי בהרבה מנתניהו. הוא עזב את המרפסת ההיא בכיכר ציון כשראה מה הולך בתוך הקהל למטה, אבל תקף בחריפות את אלה שניסו להכתים את הימין כולו ברצח רבין. הוא התנגד להתנתקות, הוא התנגד לנאום בר־אילן, להסכם חברון, לאוסלו, לפתרון שתי המדינות וכמעט לכל הזגזוגים שמאלה של נתניהו. הוא מבין שנתניהו מנסה לכפר על כל זה בלאומנות ביבים פופוליסטית נוסח אירוע אלאור אזריה. זה מטריף אותו. הוא מקווה ומאמין שהימין שהוא מכיר, הימין שעליו גדל, הימין של תורת ז'בוטינסקי ושל מנחם בגין, לא הומת בייסורים בתקופת נתניהו. אני לא בטוח שהוא צודק, אבל כן בטוח שלפחות הוא עומד עדיין בדיוק באותו מקום, זקוף מאי־פעם.

הוא לא מצליח להבין איך חברי ליכוד מסוגלים לשקול לא לתמוך בהארכת הוראת השעה בעניין איחוד משפחות פלסטיניות, עניין שמקשה מאוד על הקואליציה מאז הוקמה. הוא רואה בשימור אופייה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית משימה קדושה, לא פחות. הארכת אותה הוראת שעה היא חלק מהשימור הזה. זכותה של דמוקרטיה להתגונן ולשמר את צביונה ועתידה. כפי שהתנגד לחוק הלאום משום שלא היה בו סעיף שוויון, כך אין לו בעיה לתמוך באותה הוראת שעה. האפשרות שהליכוד, המפלגה שלו, תפיל את זה משיקולים פוליטיים, מטריפה אותו.

מכל מנהיגי העולם, הכי הרשימה אותו אנגלה מרקל. נרקמו ביניהם יחסים מיוחדים, כולל ארוחת צהריים שארגן לכבודה כאן בירושלים, שאליה הוזמנו הסופרים דויד גרוסמן, א"ב יהושע ומאיר שלו. עמוס עוז היה כבר חולה. זה היה אירוע מיוחד, מעורר מחשבה והשראה. צניעותה של מרקל, נחישותה ומחויבותה העמוקה לישראל וביטחונה עשו על ריבלין רושם עז. הם הפכו לידידים קרובים.

זה עזר לו לפענח את סיפור הצוללות למצרים. אירוע שממשיך לרדוף אותו, ואותנו, באשר ילך. כשהגיע לביקור ממלכתי בברלין, נשא את בקשתו של שר הביטחון יעלון לברר מי אישר לגרמנים למכור את הצוללות האסטרטגיות לחיל הים המצרי. כששמע ממרקל שישראל היא שאישרה, לא הבין. כשדיווח, בתמימותו, לנתניהו, הבין. תגובתו של ביבי הייתה מזעזעת, לא פחות.

"מי ביקש ממך להתערב בזה", גער בו ראש הממשלה, ונגער מיד בחזרה. השיחה שהתקיימה ביניהם באותה הזדמנות שייכת לפנתיאון. לא יכול להיות, אמר הנשיא לראש הממשלה, שעורכי הדין שלך, אלה שמנהלים את המדינה בשמך תמורת שקל לשנה, יעשו דברים שאתה לא יודע. אם אתה יודע, הרי שאתה משקר לי. אם לא ידעת, איך אתה רוצה לנהל ככה מדינה?

ריבלין עבר קדנציה קשה. ככל שנקף הזמן, כך הפכו אותו הנתניהו'ז למטרת דמות נייחת, סוג של דמון שחבר לכוחות השמאל והריאקציה שגמרו אומר להדיח את ראש הממשלה. הודבקה לו "מזימת המאה", שלא הייתה ולא נבראה, הוא חטף ברשתות החברתיות, ושני רק לאביחי מנדלבליט בכל הקשור לחרצובות לשונו של יורש העצר מבלפור. זה לא בלבל אותו.

ריבלין היה הראשון שזיהה את נתניהו, עוד לפני שחזר ארצה מהאו"ם בשנת 1988. הוא הזהיר את נסיכי הליכוד ההם, החברים אולמרט, מרידור, מילוא, לוי וכל השאר, הוא אמר להם שמישהו הולך להגיע מניו יורק ולפרק להם את הצורה. הוא זיהה את המרכיבים שהפכו את נתניהו למי שהוא, אבל אף אחד לא רצה להקשיב לו. 45 שנים אחר כך התברר שצדק. נבואתו התגשמה במלואה, ואף יותר מכך, כי אחרי שגמר לפרק את נסיכי הליכוד, החל נתניהו לפרק את מוסדות המדינה ובסופו של דבר פירק את עצמו.

ראובן ריבלין היה נשיא טוב. אהבתו האינסופית למדינה וליושביה, מכל סוג וצבע, פרצה מתוכו ברגעים היפים והיפים פחות, בימים הטובים והקשים, בכל מזג אוויר. הוא עוזב את בית הנשיא בתחושת סיפוק, שלמות אישית ותקווה גדולה. הוא, את שלו, עשה. האם זה יספיק לנו? אין לדעת. בכל מקרה, מגיעה לו תודה. אז תודה, רובי.

5. נדמה לו
ומה עם ממשלת השינוי? סביר, תודה. הוראת השעה בעניין איחוד המשפחות תקועה, עדיין. ההצבעה הכפולה של אביר קארה לא מוסיפה בריאות לפרנסי הקואליציה (אם כי נראה שמקורה ברשלנות טהורה וללא כוונה פלילית, הרי הקואליציה ניצחה בהצבעות בהפרש עצום), אבל הסך הכל של הממשלה לא רע בכלל.

עצם קיומה מהווה הישג שאף אחד לא צפה. העובדה שלמרות הלילות הלבנים והפעלתנות הסטרואידית של האופוזיציה, הקואליציה מנצחת בכל ההצבעות ומעבירה את כל החוקים, מסייעת לאסימון כבד מאוד להתחיל להראות סימני נפילה. כשייפול, צפויה ללא מעט אנשים תקופת התפכחות והנגאובר קשה.

הנשיא, כבר אמרנו, נסע לאמריקה וקיבל כבוד מלכים, למרות האנגלית הצברית הבסיסית שבפיו. שר החוץ יאיר לפיד נסע לאמירויות, חנך את השגרירויות ואפילו פרגן לנתניהו ברוחב לב ובנדיבות. כתגמול מיידי, חטף שיימינג מ"הליכוד" ומבנו של ראש הממשלה, על האנגלית (הסבבה לגמרי) שבפיו. זה כנראה רפלקס הכרחי של הטיפוסים האלה, להמשיך להוכיח לנו למה היה חיוני כל כך להרחיק אותם מהציבוריות כדי להפחית את רמת התרעלה.

בסך הכל, יש תחושה של חזרה לנורמליות. שר המשפטים סער כבר דוחף קדימה את רפורמות "העץ המורעל" ופיצול היועמ"ש, ממנה פרקליט מדינה וממלא את השורות החסרות. שר האוצר ליברמן מגיע לסיכום עם ההסתדרות והמעסיקים, מסיים את החל"ת לצעירים, מחזיר את כבודם של "פקידי האוצר" ומדגים שבא לעבוד. שר הדתות כהנא מציג רפורמה מקיפה בשירותי הדת. שר הביטחון גנץ מפרק ברגישות ובנחישות את פצצת המצרר של אביתר. כמעט כולם מרוצים.

שר התקשורת הנדל, היחיד שהצליח להזיז משהו (רפורמת הסיבים האופטיים) גם בממשלה הקודמת, מעיף קדימה את תשתיות האינטרנט וחורך את השטח. בניגוד להצהרות הבוטות של החרדים והחרמות שהכריזו, אתמול הצטלם הנדל עם ישראל (שרוליק) פרוש, ראש עיריית אלעד ובנו של מאיר. כן, גם החרדים בעניין האינטרנט ולא רוצים להישאר מאחור, למרות הרושם ההפוך שהצטייר בתקשורת. הנדל מעיד שכולם מדברים איתו, כולם משחרים לפתחו, כולם מבינים שתם עידן. גם ראשי העיריות של הליכוד. חלק מהם, מספר הנדל, בדקו בחשאי בליל השבעת הממשלה שאף אחד לא מבריז וכל חברי תקווה חדשה וימינה (חוץ משקלי) יצביעו "בעד", כדי שאפשר יהיה להמשיך קדימה.

הסיפור פשוט: המדינה חזרה לתפקד. השרים חזרו לעסוק בענייני משרדם בלי לחשוש מה יגידו בבלפור. ממנים את בעלי התפקידים, מקיימים את הישיבות כסדרן, מקדמים את העניינים הבוערים ומי יודע, אולי יקרה הנס ויאושר גם תקציב מדינה. אם הוא אכן יאושר, ייפול האסימון שהוזכר בתחילת הקטע הזה במלוא עוצמתו, והנפגע הראשי יהיה ראש האופוזיציה, שממשיך לשחק את תפקיד ראש הממשלה.

נתניהו משחק בנדמה לי. נדמה לו שזה יספיק. המשמעת האופוזיציונית שהחזיקה את כל הח"כים לילה אחר לילה במשכן, התפרקה לקראת סוף השבוע. המדבר הפוליטי הצחיח מתחיל לתת את אותותיו. קו פרשת המים יהיה, כאמור, התקציב. אם הוא יעבור, מה שיסמן את האפשרות שממשלת בנט־לפיד כאן כדי להישאר, צפוי נתניהו להיכנס לקרב הישרדות לא פשוט.

יחד עם כל זה, אסור לשכוח: האיש הזה כבר הוספד ונקבר לא מעט פעמים. אחרי שהביא 12 מנדטים בבחירות 2006 והחליד במגרש הגרוטאות, באה מלחמת לבנון השנייה שהפכה אותו ל"ראש הממשלה הבא". נכון להיום, הוא צריך נס מהסוג הזה, משהו שיטלטל את המערכת הפוליטית טלטלה עזה כל כך, שתחלק את הקלפים מחדש ותאפשר לו לחזור. הוא עובד בזה כל יום, כל היום, בעיקר כי אין לו ברירה אחרת. הוא הצליח לקלוע את עצמו למבוך שממנו אין יציאה בכבוד.

תיקון: בשבוע שעבר נכתב כאן בטעות כי ראש הממשלה נפתלי בנט מינה את יאיר הירש לתפקיד מנכ"ל משרדו. השם הנכון הוא יאיר פינס. יאיר הירש הוא מנכ"ל משרד הפנים. תודה לאין ספור הקוראים, אנשי הפרינט הנאמנים (בדיגיטל הופיע השם הנכון), שהעירו לי על כך.

[email protected]