בשבוע שבו נגזרו על השוטר לשעבר דרק שובין 22.5 שנות מאסר על הריגתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס באמצעות ברך על צווארו, השתחרר ביל קוסבי - הקומיקאי בן ה־83 שהורשע ב־2018 באונס אנדראה קונסטנד וקיבל עשר שנות מאסר - מכלא בפילדלפיה. הראשון לבן וגזען; השני שחור ואחד הקומיקאים האהובים באמריקה, ש־50 נשים התלוננו נגדו שאנס אותן או התנכל להן מינית. לכאורה שני מקרים נפרדים; בפועל שני צדדיו של מטבע הגזע השחוק. ההיסטוריה הארוכה באמריקה הייתה אמורה לשלוח את שובין הביתה עם נזיפה חמורה. ההיסטוריה הקצרה יותר, עם תנופת #MeToo בגבה, הייתה אמורה להפגין אוזלת יד כלפי סלב בסדר הגודל של קוסבי, שפשעיו נגד נשים משתרעים על פני עשרות שנים, ולהסיע אותו בלימוזינה לאחוזתו הפרברית.

החלטת בית המשפט העליון של פנסילבניה טורקת לכאורה את הדלת בפני האפשרות שמישהי מ־50 קורבנותיו, שעל תלונותיהן של רובן חל חוק ההתיישנות, תראה בדל קצהו של צדק. יכול להיות שמשפטנים ממולחים במיוחד יגלו פרצה בהשלכתה המהדהדת של ההרשעה ועונש מאסר של עשר שנים, אבל רוב המומחים טוענים שזה כריש מת. בחגיגה הקטנה שנתן קוסבי בחצר האחוזה הנאה שלו, אחרי שצלע כהוגן ונד בראשו והניח לאחרים לדבר בשמו, ניכרו סימנים קשים לעיכול של שמחה ושביעות רצון עצמית. לגיטימי אך מכוער למי שעלול היה למות בכלא.
בהחלטתם המנומקת המשתרעת על פני 79 עמודים, כתבו השופטים (בהכרעה של 6-1) שקוסבי יוצא לחופשי בגלל הצהרה מחופשת להבטחה שנתן תובע קודם בעניינו; שקוסבי לא יעמוד לדין פלילי אם ימסור מרצונו עדות בתביעה אזרחית נגדו. השופטים מבהירים בפסיקתם שההחלטה בעניינו אינה מאפשרת משפט חוזר לקוסבי. מי שהאזין היטב יכול היה לשמוע את האוויר יוצא מתחושת הצדק וההישג של #MeToo, שכמה מהנשים האמיצות שיצאו נגד קוסבי במסגרתה מיררו בבכי מול המצלמות עם הרשעתו.

מביכה אף יותר העובדה שהתובע של מחוז מונטגומרי שהבטיח לקוסבי שלא יעמוד לדין פלילי תמורת הסכמתו להעיד הוא לא אחר מברוס ל. קסטור הבן, הריקא הפוחז והטמבל הבכיר ורב־הפטפטת חסרת השחר ונטולת טיעונים משפטיים, שהיה אחד משני עורכי הדין המובילים של הנשיא דונלד טראמפ במשפט ההדחה השני שלו.

כן כן, זה הדמגוג הגדול שבא להגן על טראמפ וגרם למשפטנים רציניים ומומחים למשפט להתכווץ מבושה נוכח בורותו היהירה והמופגנת. זה עורך הדין שהודה בשבוע שעבר שבחקירתו את קוסבי לא נמצאו עדויות שאפשר על בסיסן להגיש תביעה והוא שהציע את העסקה שבמהלכה הסכים קוסבי להעיד במשפט האזרחי שהגישה נגדו אנדראה קונסטנד. המשפט ההוא הסתיים בהסכם כספי בין השניים, שבו שילם קוסבי לקונסטנד 3.38 מיליון דולר ללא פגיעה משפטית בו.

ההסכם שיזם עו"ד קסטור אמור היה למנוע קובלנה פלילית ומשפט נגד קוסבי. לכן נאלץ העליון של פנסילבניה לדבוק בחוק ולהשליך את ההרשעה. קוסבי העלה בטוויטר צילום שלו עם אגרוף מונף מעל ראשו, לא נשכח את צבעו של השחור הלבן ביותר באמריקה, עם הטקסט “מעולם לא שיניתי את עמדתי או את הסיפור שלי. תמיד טענתי לחפותי". בראיון טלפוני ל"ניו יורק טיימס", אמר ברוס קסטור, “צדקתי ב־2005 כאשר הצעתי את המתווה ואני צודק גם ב־2021. אני גאה בבית המשפט העליון שלנו, שהיה לו האומץ לקבל החלטה לא פופולרית".

אנדראה קונסטנד התלוננה כי במהלך ביקור בביתו של ביל קוסבי בפנסילבניה ואחרי שנתן לה כדורים “צמחיים" נגד חרדה, נגע קוסבי “בשדיה ובאזור הווגינה, חיכך את הפין שלו על ידו והחדיר את אצבעו לתוכה"; תמרה גרין הופיעה ב"טודיי שואו" וסיפרה כי קוסבי סימם אותה ותקף אותה מינית בשנות ה־70. אחרי שנתן לה כדורים להורדת חום לקח אותה קוסבי לדירתה, “החל לנשק ולגפף אותה, הסיר את בגדיה והשאיר 200 דולר על השולחן"; קונסטנד הגישה תביעה אזרחית נגד קוסבי ובה חמישה סעיפים של אלימות ותקיפה מינית ותבעה 150 אלף דולר פיצויים. 13 נשים שהתלוננו על מקרי תקיפה דומים צוטטו בכתב התביעה.

אנדראה קונסטנד (צילום: רויטרס)אנדראה קונסטנד (צילום: רויטרס)

בת' פרייר העידה כי קוסבי הכניס סם מרדים לקפה שלה וכי התעוררה במכונית “כשבגדיה סתורים, חזייתה לא רכוסה וחולצתה פרומה"; בראיון למגזין “פילדלפיה" סיפרה ברברה באומן כי “קוסבי השליך אותי על המיטה, הניח את זרועו על צווארי וניסה להפשיט אותי ולהסיר את בגדיו"; באומן סיפרה על מקרה נוסף ב־1986 שבו “תפס קוסבי את ידה ואונן כשהוא משתמש בכוח בידי"; באומן כתבה מאמר ב"וושינגטון פוסט" שכותרתו הייתה “ביל קוסבי אנס אותי, מדוע לקח לאנשים 30 שנה להאמין לסיפור שלי?"; קוסבי התבקש להגיב על המאמר בראיון ב"מהדורת סופשבוע" של NPR אך התעלם מהשאלה.

ג'ואן טרשיס טענה כי קוסבי סימם ותקף אותה מינית פעמיים בשנת 1969; לינדה ג'וי טרייץ כתבה בפייסבוק כי קוסבי ניסה לסמם אותה בתחילת שנות ה־70 כאשר הסיע אותה הביתה; הדוגמנית ג'ניס דיקינסון האשימה את קוסבי כי סימם ואנס אותה ב־1982. “הדבר האחרון שאני זוכרת זה את קוסבי מסיר את חלוק הטלאים הצבעוני שלו ונשכב עליי. אחר כך הרגשתי כאב חזק ובבוקר התעוררתי עירומה עם כתמי זרע על רגלי"; נטפליקס ביטלה מופע מיוחד בכיכובו של קוסבי. NBC ביטלה סדרה קומית בפיתוח בהשתתפותו.

ויקטוריה ולנטינו, נערת אמצע של “פלייבוי", סיפרה כי קוסבי סימם ותקף אותה ואת חברתה: “הוא התיישב על הספה בינינו, פתח את רוכסן מכנסיו ודחף את ראשי למטה"; על הכוכב של קוסבי במדרכת הכוכבים בהוליווד רוססה המילה “אנס".

פלישיה ראשאד, שגילמה את קלייר הקסטבל, רעייתו ב"משפחת קוסבי", יצאה להגנתו: “עזבו את המתלוננות. מה שאתם רואים זה הרס מורשתו של קוסבי. זה מתוזמר. אך אינני יודעת מי מארגן את זה ומדוע"; ראשאד הביעה מחאה קולנית על פסק הדין וגזר הדין ועל כליאתו של קוסבי, והייתה בין הראשונים שהריעו משמחה כאשר השתחרר בשל רשלנות משפטית. ראשאד היא מהנשים המוזרות האלו ששוועת #MeToo חלפה מעל ראשיהן כמו כוכב נופל שדעך בתסיסה בשלולית מים קרים. יותר משהיא משועבדת לאידיאה שלפיה גברים שחורים זוכים לפחות צדק מאשר לבנים וכי הם מחויבים מדי למאבק הפוליטי מכדי להתפנות לאונס סיטונאי, היא מהמעריצות הפתיות שהלכו שבי אחרי כישוריו הקומיים של קוסבי. חוץ מתוכניות משותפות שהיו להם לסדרות עתידיות.

פלישיה ראשאד (צילום: רויטרס)פלישיה ראשאד (צילום: רויטרס)

במופע מיוחד לציון 40 שנה ל"סטרדיי נייט לייב" גילה הקומיקאי נורם מקדונלד כי אדי מרפי סירב לגלם את קוסבי. כ־50 נשים האשימו את קוסבי באלימות ובהתנכלות מינית. השבועון “ניו יורק" אסף אותן לצילום קבוצתי על השער שלו. ודאי אחד המשובחים ביותר מ־50 שנותיו של המגזין האגרסיבי והאמיץ הזה.

אחרי 15 שנה רצופות באמריקה, דרך אחת התקופות האפלות בהיסטוריה שלה, ארבע מהן תחת תעוקת נשיאותו של הכתום באדם, אינני תוהה יותר אם האמריקאים הם אחד העמים הבהמיים, המוסתים והמטומטמים בהיסטוריה האנושית, אם לא הבהמי והמטומטם בהם. אני יודע: זה מה שהם. ועדיין כשאני מביט על הנוף האנושי האמריקאי כולו, שמסנוור ללא חמלה כמו כיפת נחושת רקועה בשמש העזה, אני מזהה משלטים בודדים, שמורות טבע יקרות ונוף קדומים שעדר הבאפלו השועט לא רמס את כולו. איך קראו לבאפלו ב"רוקד עם זאבים"? טאטאנקה. כמו הטמבל עם הקרניים שהוביל את יחידת הקרנפים המובחרת בהסתערות של 6 בינואר על גבעת הקפיטול.

החיים נוקפים כאן בקצב של טרגדיות שרק אומה רדודה יכולה להפוך אותן לגדולות ולנשגבות מהחיים. מעלים כאן לדיון סוער, לרוב יצרי ומתועב, טרגדיה או שלוש בשבוע וממהרים לסלק אותן מהמסך כדי לפנות מקום לטרגדיה הבאה. הרשתות התחילו לגנוח ולחרחר בשם החובה לכסות מהשטח את קריסת הבניין בפלורידה.

וולף בליצר ואחרים הזקינו לנגד עינינו. זה נמרח כמו מסטיק, עד שלעת מצוקה משכו את שר התפוצות נחמן שי, האיש שבא להציל, לראיון קצר ולאחריו את מי שעמד בראש עשרת המופלאים מישראל שעמדו על ההריסות וחישבו את צעדם הבא. בדיוק ברגע הקריסה התקשורתית הזאת שחררו את הרב־אנס ביל קוסבי מכלאו והמצלמות נטשו את מקום האסון ושעטו לאתר האסון המשפטי.

אינך יודע יותר למה, מה קדם למה ומי משרת את מי; הצורך במנת ריגושים טריים או העובדה שתמיד יקרה כאן משהו שניתן יהיה לשווק אותו על קו התפר של קימוט מצח משתאה לתחושה שמול עינינו נשלף הנושא החם הבא מישבן קולקטיבי. לקח לי זמן להבין מדוע קוסבי, אנס מורשע בדין וגבר זקן עם דרגת תיעוב נדירה משל עצמו המניד ראשו בצדקנות המרוקנת את הקיבה משאריות ארוחת הצהריים בסגנון ד"ר הקסטבל והצחוקים המשומרים של שנות ה־80, הולך הביתה.

בהתחלה חששתי שמדובר במשהו הדומה לכפפה השחורה הקטנה מידו של או־ג'יי סימפסון ששכנעה תריסר מושבעים שהם חלק מהעיסה האנושית הזרחנית הזאת, לשלוח רוצח שפל הביתה. חובה להבהיר עד כמה האומה האטרקטיבית לשעבר הזאת, שהכתיבה לנו את טעמנו בלבוש, במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה ובפנאי בכלל, שמידיה אנו אוכלים ועליה אנו חולמים, חולנית ודפוקה.
330 מיליון אמריקאים (פחות 600 אלף חללי קוביד־19) ערוכים להעמיד לבחירה פסיכופתים מכל צבעי הקשת: יזמי טבח המוני, חברי מיליציות חמושות המייחלים להשבעתו מחדש של טראמפ, שבויי Qanon המתכננים לשחוט את היהודים בהוליווד בטבח שיעורר געגועים לצ'רלי מנסון ולמשפחתו.

אבל לא רק בסלבס בראש שרשרת המזון כמו סימפסון וקוסבי, ולבנים כמו אפשטיין, וויינסטין ודומיהם התברכנו. זאת אומה שאוכלוסיית בתי הכלא שלה,  הגואים על גדותיהם והמגיפה משתוללת בקרבם, נשפטה לתקופות מאסר מהממות באכזריותן הלא אנושית בעוון עבירות קלות בהרבה מאלו שבגללן הורשע קוסבי, אומה שנאלצה לגייס את כל אומץ הלב הציבורי והמשפטי שלה כדי לשלוח אותו לכלא.

על רוב העבירות הפליליות המגעילות שיוחסו לו חל חוק התיישנות, ואילו משפטים אזרחיים מרוששים לרוב את התובעות, הנגררות דרך הבוץ של פתיינותן לכאורה, כפי שהוצגה על ידי משפטנים שוויתרו על המוסר האישי שלהם עבור בצע כסף. אף אחד מהמרצים עונשים כבדים על עבירות זניחות יותר לא יזכה לשחרור מוקדם משום שהתובע הבטיח בלחיצת יד משהו ששכח לקיים, ובית המשפט העליון של פנסילבניה פסק נגדו ושילח את הקשיש שהפגין צליעה מרשיעה ומנוד ראש דמנטי לחיק משפחתו.

מעשרות העדויות נגד קוסבי, שהשתרעו על פני 40 שנה, עלה בעיקר שביל קוסבי, מחמלה של אמריקה, הוא חרא של בנאדם. החיבה האינסופית כלפיו, של לבנים ושחורים כאחד, היא אחת העדויות היותר דוחות למצב הצבירה האמריקאי.

הוא היה אחד השחקנים השחורים הראשונים ששברו את כלא הזכוכית הגזעי בטלוויזיה כאשר לוהק מול רוברט קאלפ ב"I Spy" הפופולרית בשנות ה־60; הוא זכה בפרס יוקרתי מטעם ה־NAACP (התאחדות השחורים הלאומית) ובפרס מרק טוויין להומור. היה זה ג'ון סטוארט בעל החושים המחודדים בדרך כלל, שכינה אותו בתוכניתו “קוסבי הוא אדם במיטבו", וב־2005 הוא זכה בפרס על מפעל חיים, שאותו הגיש לו כריס רוק שקרא לו “הקומיקאי הגדול ביותר בדורנו". רוק פתח ביניהם מאז אוקיינוס של הסתייגות. מכיוון שטענות נגדו בדבר התנכלות מינית סדרתית היו ידועות לרבים משך שנים רבות, התהייה שנותרה הייתה מה “הדבר שהצליח לחצוץ בין ביל קוסבי האמיתי ובין חיבתנו הקולקטיבית כלפיו?".
את העדויות ניתן היה לראות ולקרוא ב"ניוזוויק", "Gawker", “טודיי שואו", “פיפל" ואחרים. עיתונאים נחשבים ניתחו עד זרא ולעייפה את המסר הגזעני שאותו הטיף קוסבי ברחבי אמריקה. תשובה חלקית לשאלה מדוע הסתובב חופשי משך זמן כה רב הייתה ש"אף אחד לא רוצה לחיות באומה שבה קוסבי הוא טורף מיני סדרתי". אפילו לא לבנים שהיו רגילים לאמץ את אשמתם הלא מוכחת של מורשעים שחורים אבל לא הצליחו לוותר על הפינה החמה שהייתה בליבם ל"משפחת קוסבי".

הסדרה שברה מחסומים והבהירה כי יש צופים לסיפורה של משפחה שחורה מצליחה שהאב הוא גינקולוג והאם עורכת דין במשרד יוקרתי. “אנחנו חברה המתקשה לשחוט את הדמויות הפטריארכליות שלה", כתב מישהו, ומישהי הוסיפה כי “המאשימות את קוסבי באונס הן קורבנות לא מושלמים, כפי שקורבנות אמורים להיות". סלב עתיר זכויות ייהנה תמיד מיתרון פתיחה מהותי בקרב על שמו הטוב המתנהל מול נשים שאמורות להיות אסירות תודה על העובדה שקוסבי בחר להתנכל להן ולא לאחרות.  

הטרגדיה שפקדה את קוסבי הצליחה להתקזז לזמן מה בתודעת הציבור. ב־1988 הופיעו קוסבי ובנו אניס על שער השבועון “טיים". ההתרשמות הייתה שאניס קוסבי, בן 27, היה בחור נחמד. כאשר נרצח בנסיבות שלא פוענחו, אמר קוסבי שאניס בנו היה הגיבור שלו. לקוסבי ארבע בנות, ואחת מהן, שהסתבכה בסמים, הודחה מהמשפחה, שינתה את שמה ואינה מדברת עם הוריה. אניס קוסבי סיים קולג' ופנה לעזור לילדים טעוני טיפוח. "אנחנו במשפחת CBS שמכירים את קוסבי", אמר השדר הבכיר דן ראד'ר אחרי הרצח, "מצטערים על האבידה". זה הופיע בראשית המהדורה, וראד'ר לא התאפק והערים בהמשך קליפים מ"משפחת קוסבי". "אתם רואים את תיאו הקסטבל", הסביר ראד'ר, "הוא מגלם את אניס". הצופה מצא עצמו מתבונן בשחקן מלקולם ג'מאל־וורנר, שבינו ובין אניס לא היה דבר וחצי דבר, ואמר לעצמו: הממזרים רצחו את תיאו.

ב־CNN שידרו חומר חדשותי והראו את אניס קוסבי ממסוק, מונח בשלולית גדולה של דם. מאות טלפונים נזעמים הדליקו את המרכזייה של CNN באטלנטה. “כיצד אתם מעיזים?", צרחו צופים הלומי צער, “מדוע אתם רוקדים על הדם?". CNN התנצלה על טעות בשיקול דעת. בנו של קוסבי נרצח ליד המרצדס שלו שעה שהחליף צמיג. בדיוק כפי שמאות שחורים נורים כל שנה, חלקם בידי המשטרה. זה היה סמלי מעבר לרף הרגיל: אתה יכול להיות השחור הלבן והמקובל ביותר באמריקה וגם אנס סדרתי ועדיין ירצחו את בנך כמו שהורגים צעירים שחורים מדי יום באמריקה. זה אינו מוסר השכל מובהק, אלא חומר למחשבה.

כאשר לא היה קולו של אלברט השמן במצוירים או כשהתארח ב"רחוב סומסום", בחש קוסבי את תודעת השחורים שנהו אחריו. הוא היה מושקע במה שנראתה פוליטיקה לגיטימית, שבמהלכה עמל לשכנע שחורים עניים וחלכאים באמריקה כי התנהגותם ומורשתם המעוותת הן שאשמות בקשיים ובאתגרים שמולם הם עומדים.

קוסבי לא היה שחור מיליטנטי כמו הארי בלפונטה, שליווה את מרטין לותר קינג בכל דרכו, או ריצ'רד פריור, שנשרף בלהבות כעסו החורך על העוולות שהמיטו לבנים על שחורים. השטיק של קוסבי היה לחפש את לטיפת ידו של מעסיק לבן. הוא העמיס את האשמה כולה במצבם של אחיו עליהם ולא על מי שהתנכלו להם.

בימים שבהם שבו בעיות הגזע, האפליה והאלימות למרכז הדיון הציבורי, המקרה הפרטי של ביל קוסבי, גבר שטבל במנעמים עד צוואר אך התנהג כעבד ליצריו האפלים ביותר, עורר חמה בעיקר משום שעל עשרות המקרים שבהם היה מעורב חל חוק התיישנות ולא היה אפשר להעמיד אותו לדין פלילי. החשש היה שתביעה שתגיע לבירור בבית משפט, תיגמר במפח נפש גדול בשל השיטה המתירה לתריסר מושבעים להישאר נאמנים לצו מצפונם ולהעדפתם האישית. קומיקאים מוכשרים כקוסבי, בעיקר שחורים, הם מי שלא הייתה זאת החלטה קלה לשלוח אותם למאסר. גם כאשר הם מכים ואונסים נשים.

האלמנט הסורר שנמצא בבסיס ההתנהגות שיוחסה לקוסבי היה זהה באורח מבהיל להאשמות שנהג לפזר בנדיבות כעסנית נגד המבנה הפטריארכלי של המשפחה השחורה. כאשר טיעוניו השגורים נשכו אותו בישבן, הסתתר קוסבי מאחורי מסך של שתיקה מעיקה והכחשה גורפת. משך שנים רבות היה קשה להאמין כי החיים ינווטו אותו אל מאחורי הסורגים. לפני שלוש שנים זה קרה.

משפטנים חרוצים מצאו את הפרצה באדיבות קוצר הראייה הטרגי של ברוס קסטור, והוציאו אותו לחופשי. לא משום שהוא חף מפשע, אלא בגלל הבטחה שהופרה, שהיא טעות משפטית אלמנטרית. 50 הנשים שהן קורבנות התנהגותו האלימה כנראה יראו אותו מת בשיבה טובה במיטתו. וזה מקומם ונורא עד חרון קדוש ונטול כתובת.