במשחק הזה הכללים ידועים מראש, ואין בו צד מנצח. נקישה על הדלת. אני מציצה דרך העינית ומזהה אותו. זקן מאוד, כחוש, נתמך במקל הליכה. אני פותחת את הדלת לרווחה ואומרת שלום, כאילו זו הפעם הראשונה שלנו. הוא מתנשף מהמאמץ הכרוך בעלייה במדרגות ומספר בקול ענות חלושה שאשתו עומדת להיכנס לניתוח ריאות. כדי שמומחה דרך השירות הרפואי הפרטי יוכל לבדוק אותה, חסרים לו 200 שקלים מתוך 1,400. הבדיקה היום. ממש אוטוטו. אם לא, אין ניתוח, אין אישה.

אני מציעה לו מים ומשהו לאכול. הוא מסרב. טוב, אולי מים, הוא מתרצה. בינתיים אני מוציאה את הארנק ומגישה לו שטר. הוא עונה באסירות תודה ובמבט מושפל עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה. עברנו שלוש דירות בתוך השכונה במשך 15 השנים האחרונות, ובכל פעם אותו סיפור. "תגידי, אמא", שאל אותי בפעם האחרונה בני הערני, "זה לא אותו אחד מהפעם הקודמת?", אותו אחד, עניתי. אני יודעת שהוא לא דובר אמת, אבל הלב נחמץ. אין לי מושג איך התגלגלו חייו. אני רק יודעת שאדם כל כך זקן צריך לנוח. לא לעבור מדלת לדלת, לפשוט יד ולהיצמד לאותו דבר שקר.

"בחירה שלו!", הזדעקה תושבת השכונה בדיון פנימי שנערך באחת מקבוצות הוואטסאפ השכונתיות, כשמישהי סיפרה על הרב־נוכל הבינלאומי שפקד את ביתה וערער את שלוותה, בחוצפתו. "זו שרלטנות! צריך להתלונן!". היא קראה לזה שרלטנות. לא פחות.

משהו בי חרק וזרק אותי לפעם ההיא, כשירדתי למטה ממערכת העיתון כדי לפגוש מקור שהיו לו סיפורים לרוב, והוא הגיע כדי למסור לי מעטפה עם מסמך לתחקיר. הוא נעמד עם הג'יפ העירוני שלו ברחוב מרכזי בירושלים, היה יום חם מימי אוגוסט, וכשהוא פתח את החלון, יצאו ממנו אדים קרירים מעורבלים בריח של ניילונים של חדש ועץ קוקוס. הוא החליק את משקפי השמש של פראדה על אפו וחייך חיוך של חתול צ'שייר.

ממורד הרחוב התקדם לעברנו אדם מבוגר עם שקית של פיצ'פקעס, כמו שאמא שלי קוראת לזה. מצתים, מסטיקים, עטים. הוא שאל: "אולי תרצי לקנות משהו?". לא הספקתי לענות והאביר בג'יפ העירוני פתח את הדלת בזעם. "עוף מפה! אתה לא רואה שאנחנו מדברים?". נדמה היה לי שגופו נעלם בהדרגה וחיוכו נשאר תלוי באוויר. חיכיתי שגם הוא ייעלם. הסתכלתי עליו, הסטתי את המבט, החזרתי לו את המעטפה ואמרתי לו: "במחשבה שנייה, נוותר. יש לי דברים אחרים לעשות. להתראות". פניתי אל הרוכל וביקשתי סליחה. קניתי חמישה מציתים, עשר חפיסות מסטיק ועוד איזה קפיץ שאין לי מושג למה הוא משמש. הנה, הפציע חיוך.

את האיש בג'יפ לא פגשתי יותר והפסקתי לענות לשיחותיו. היו שטענו שעשיתי טעות. ככה לנתק מגע עם מקור בכיר במוקד התרחשות דרמטי במדינה הזו? אני, לעומת זאת, מרגישה שפעלתי נכון. אומנם הלך המקור אבל נשאר איתי החיוך. האמת, כך הבנתי, אינה נמצאת במקום שבו יש לאנשים שליחות, מטרה או משימה מוגדרת. האמת נמצאת במקום שבו הם פוגשים עוברי אורח. במבחן היחס אל מי שאין להם אינטרס מולו, האמת מתגלה במלוא תפארתה.

רק השבוע עמדתי בתור בסופרמרקט, ובקופה ליד עמד איש עם תינוקת. כרטיס האשראי שלו לא עבר. גם השני לא עבר. המבוכה שלו הייתה איומה. מאחוריו בתור שמעתי בחור צעיר אומר לו: "הפעם הקניות עליי. בפעם הקודמת אתה שילמת עליי". היה ברור שחלקו השני של המשפט מומצא ושהם זרים מוחלטים, אבל היה פה רצון נקי לעזור ולעצור את המבוכה.

למחרת שמעתי מאישה ששכלה את בנה, נכנסה למעגל העוני ונתמכת בגוף התנדבותי, שאל ביתה הגיע משלוח מאדם זר. הוא שמע שלבתה מעולם לא היה תיק חדש, ושלח ילקוט, שיהיה לה לבית הספר. הקטנה כה התרגשה, שערכה לילקוט מסיבת קבלת פנים וישנה איתו מחובקת.
לא מדובר פה במשחק הישן של עשירים מול עניים. מדובר בדבר אחר לגמרי: באלה שרוצים להושיט יד, ובאלה שלא. ומהקבוצה השנייה אני רק רוצה לבקש: תהיו בשקט. בלי הרצאות של "לך, תצא לעבוד, אתה צעיר". בלי סיפורים על "הקבצנית ההיא, שהיא למעשה מיליונרית". בנאדם פושט יד, תזכרו שהוא מוותר על הדבר הבסיסי ביותר שלו, בדרך כלל בלית ברירה: כבודו העצמי. תנו לו משהו, חייכו או שפשוט תשתקו.

קריאה ראשונה

מיריק שניר, מסופרות הילדים הפורות ביותר, מכסה בספריה סוגיות הנוגעות לחיי היומיום ותמיד כותבת במודע אל שני נמענים: מבוגרים וילדים. בספר חדש פרי יצירתה ועם איוריה הנהדרים של בתה, אליאור שניר, היא לוקחת שאלה בסיסית שעולה בינינו לבין הקטנטנים ומספקת תשובות: מה הצלילים שמפיקים בעלי חיים שונים. איך אריה שואג, איך דבורה מזמזמת, איך פיל צונף וכולי. מעבר לפוטנציאל ההפעלה בכל דף ודף, הספר הוא אוצר ללימוד פעלים השמורים לבעלי החיים המופיעים בספר.
"איך אריה שואג?", מיריק שניר ואליאור שניר, הוצאת תכלת, לפעוטות. 74 שקלים

איך אריה שואג? (צילום: עיצוב: גם וגם ספרים)איך אריה שואג? (צילום: עיצוב: גם וגם ספרים)

המלצתרבות

ספורט, בריאות ומדע - אלו שלושת הנושאים שעומדים במרכזה של "זמן לזוז", תערוכה פעילה חדשה שמזמינה מבקרים מכל הגילים לחלץ איברים אחרי תקופה ארוכה של פדלאות. הסקרנות, שהיא הכוח המפעיל באמת, מתעוררת באמצעות הדגמות חווייתיות, סדנאות, סיורים ומופעים. ברחבה החיצונית, למשל, מסלול ספורטיבי מרוצף עשרות מזרקות מים, במרפאת הדובים המבקרים בודקים את הדובים ונחשפים לתופעות גופניות שונות, במתחם התנועה החווייתי מתקנים לפיתוח הקואורדינציה.

תערוכת ''זמן לזוז'' (צילום: אלבום פרטי)תערוכת ''זמן לזוז'' (צילום: אלבום פרטי)

בתערוכה העוסקת בכישרונות של הספורטאים הגדולים המבקרים יכולים למדוד את יכולותיהם, והסדנה להרכבת שעון חול היא בדיוק מה שצריך כדי לעניין ילד מצד אחד ולא לתסכל אותו מהצד השני.
"זמן לזוז", מוזיאון המדע ע"ש בלומפילד, שדרת המוזיאונים, ירושלים. א'־ה' 10:00־ 18:00, שישי 10:00־14:00, שבת 10:00־16:00. הביקור בתיאום מראש דרך האתר. 45 שקלים, בשישבת בחודשים יולי־אוגוסט הכניסה בחינם