להאזנה לטור המלא

במדינת ישראל לא קיים עוד כלי תקשורת דוגמת "הארץ", שבו אפשר בקלות גדולה כל כך להשוות את ראש הממשלה לצורר הנאצי, לנבל את הפה על אוכלוסיות שלמות, להפוך מחבלים ופעולות טרור נגד יהודים לעניין לגיטימי, ולתקוף ללא רחמים הורים שכולים אומללים. לעתים נדמה שכל עוד הטקסטים האלה מגיעים מהצד הפוליטי הנכון, אין ב"הארץ" עורכים שיודעים לומר "לא" לאיזשהו חיבור.

לצד כותבי הטקסטים הללו, שכאמור באים כולם מאותו אזור חיוג פוליטי, הקפידו תמיד ב"הארץ" לקשט את המוצר במשבצות בודדות המוקצות לכותבים "אחרים".

בחמש השנים האחרונות, נוה דרומי היא אחת מה"אחרים" הללו. דרומי עבדה בעבר במכון לאסטרטגיה ציונית, היא מחזיקה בעמדות המחנה הלאומי, ולבד מהמאמרים שהיא מפרסמת ב"הארץ" - כ־150 כאלה פורסמו עד היום - היא מגישה בערוץ 20 ובחודשים האחרונים מופיעה גם ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 12.

הרבה מעבר לדרומי עצמה, חשיבותו של הסיפור שיסופר כאן טמונה באפשרות שלו לשמש מקרה מבחן, וללמד על תפיסותיו של אחד העיתונים המרכזיים בישראל, במקום שבו חופש המחשבה וחופש הביטוי מתנגשים עם העמדות הפוליטיות של בעל הבית.

משטרת הציוצים
לענייננו, דרומי מפרסמת את מאמריה ב"הארץ" בדרך כלל אחת לשבוע, לעתים אחת לשבועיים, מבלי לקבל תשלום עבור כך. "היה לי חשוב לדבר עם קוראים שחושבים אחרת ממני", הסבירה לי השבוע. "יש מנויים שלא סובלים את מה שאני כותבת, ואני זוכה מהם לתגובות מחרידות, ואפילו כאלו עם היבטים מיניים, אבל יש רבים אחרים שאומרים לי 'אני לא מסכים איתך, אבל נהנה לקרוא מה שאת כותבת'".

במשך שנים הכל עבר חלק. העניינים התחילו להסתבך כאשר לפני כמה חודשים התחילה להופיע ב"פגוש את העיתונות". "בעיתון הסבירו לי שכמה מהמנויים שראו אותי על המסך התעוררו. כנראה שהם גילו פתאום שאני באמת ימנית, לא עלינו, או שלפעמים אני מזדהה עם העמדה ה'ביביסטית', הלכו לטוויטר שלי והתחילו לחפש ציוצים שלי ולשלוח אותם עם תלונות לעמוס שוקן".

את הציוץ הראשון שאחריו התחילה דרומי להבין כיצד עובדת מערכת הצנזורה המחשבתית של "הארץ", היא צייצה בטוויטר בעיצומן של הפרעות של ערביי ישראל, לפני קצת פחות מחודשיים. "לי יש תיאוריה לפיה יום אחד תהיה פה מלחמת עצמאות שנייה", כתבה.

"גם אם יהיה 'שלום' הוא לא יעבוד, כי זה לא באמת מה שהם רוצים, ובסוף נתגלגל למלחמת עצמאות שנייה, בה נשחרר שוב את הר הבית, את מערת המכפלה וגם נחזור לגוש קטיף. לפלסטינים זו תהיה נכבה שנייה. מה שקורה עכשיו מחזק את התיאוריה הזאת".

צריך לשמוע את דרומי כדי להאמין שבימים שבהם מרחף עשן שחור על הכל, וערבים שורפים בתי כנסת, ומבצעים מעשי לינץ' אנטישמיים, ובוזזים עסקים, ותוקפים יהודים בכל דרך אפשרית, השורה הזו מחשבון הטוויטר שלה היא שהפריעה את מנוחתם של אנשי "הארץ".

"חשוב לי להבהיר", היא אומרת, "שמעבר לזה שאין שום דבר בעייתי בשורה הזו שכתבתי, היא נכתבה ברשת החברתית. לא בעיתון. כמה ימים אחר כך שלחתי מאמר, כמו תמיד, ופתאום אני רואה שהוא לא מתפרסם. כששאלתי את אלון עידן, עורך הדעות, 'מה קורה?', הוא התקשר אליי ואמר לי 'תקשיבי, נוה, הציוץ שלך על הנכבה, עמוס קיבל עליו תלונות, והוא מפרש את זה כמשאלת לב שלך, ולא כהערכה, וזה מבחינתו קו אדום'. כאילו שאני רוצה שתהיה שוב מלחמת עצמאות, ושתהיה שוב נכבה. הוא אמר לי שבעיתון רוצים שאבהיר בדיוק למה התכוונתי".

דרומי, שרגע לפני השיחה הזו נשאלה בשידורי כאן 11 את אותה שאלה, הסכימה בלית ברירה להסביר את דבריה בציוץ נוסף.

"היום בתאגיד נשאלתי על הציוץ הזה וחשוב לי להבהיר - זו לא משאלת לב", כתבה בחשבון הטוויטר שלה. "זוהי הערכה שהייתי מאוד רוצה להתבדות לגביה. התקופה שקדמה לאירועים האלו הייתה מבחינתי 'תור הזהב' של יחסי יהודים־ערבים בישראל, בדגש על הימין הישראלי והערבים, ומה שקורה בימים אלו מדכא אותי מאוד. זהו, הערכה עגומה ותו לא".

עד כאן
דרומי הבהירה, וב"הארץ" נרגעו, אבל רק לזמן קצר. לפני כמה שבועות יצא ארגון עד כאן למבצע גיוס כספים, במסגרת קמפיין מימון המונים. עד כאן, לטובת מי שלא מכיר, הוא ארגון ימני שמבצע תחקירים בניסיון לחשוף את הצדדים הפחות מוכרים לציבור בארגוני השמאל הקיצוניים, ולאתר מקרים שבהם הם עוברים על החוק או מפיצים תעמולה וסיפורי שקר נגד חיילי צה"ל ומדינת ישראל.

לחשיפה המשמעותית והרחבה ביותר זכה הארגון בשנת 2016, בכתבה של התוכנית "עובדה". הארגון השתיל אז אנשים מטעמו בארגוני שמאל, הפעילים בהר חברון, ואלה תועדו כשהם מודים שהם מסגירים לידי כוחות הביטחון הפלסטיניים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים, ביודעם כי מצפה להם שם עונש מוות.

איך זה קשור לכך שדרומי סולקה מ"הארץ"? לא תאמינו. זה התחיל בכך שהיא שיתפה בטוויטר ציוץ שצייץ מישהו אחר, ששיתף את קריאת אנשי עד כאן לתרום להם כסף. כן, כן. ממש כך. בעד כאן פרסמו מודעה שבה ביקשו לתרום להם. צייצן אחד בטוויטר שיתף את המודעה של עד כאן. דרומי שיתפה את הציוץ שלו. ואז הגיעה השיחה המדהימה מהעיתון.

נוה דרומי (צילום: אבישג שאר יישוב)נוה דרומי (צילום: אבישג שאר יישוב)

"קיבלתי שוב טלפון מאלון, עורך הדעות. הוא אמר לי 'את עשית ריטוויט (שיתוף – ק"ל) לקמפיין המונים של עד כאן? אמרתי לו 'כן'. הוא אמר לי, 'תשמעי, מבחינת עמוס, כשעד כאן כותבים שהם רוצים לפרק את 'האויבים שמבפנים', זו חצייה של קו אדום, כי 'הארץ' רואה את עצמו הבית של הארגונים האלה. אמרתי לו שזה בסדר גמור שעמוס שוקן חושב ככה. גם אני חושבת, לדוגמה, שמה שחגי אלעד, מנכ"ל בצלם, עושה ואומר אלה דברים נוראיים, אבל אף פעם לא חשבתי שצריך לסתום לו את הפה בגלל זה. מעבר לזה, זה אפילו לא משהו שכתבתי בעצמי, רק שיתפתי ציוץ של מישהו ששיתף ציוץ של עד כאן. ובכלל, מה הקשר של זה לעיתון? הרי לא כתבתי על זה בעיתון. וחוץ מכל אלה, גם אם עמוס לא אוהב את ארגון עד כאן, לא שמעתי שהארגון הזה הוכרז כלא חוקי או משהו דומה לזה'. הוא אמר לי 'זהו. מבחינת עמוס, זה סוף פסוק. את מפסיקה לכתוב אצלנו'. חשוב לי להדגיש שהתחושה שלי, לאורך כל הדרך, הייתה שאלון עצמו הוא בחור פתוח שמנסה לפתור את הבעיה, ושאם זה היה תלוי בו, כעורך הדעות, הייתי ממשיכה לכתוב למרות הכל. אבל זה כנראה לא תלוי בו".

כך או כך, עורך הדעות שיתף את דרומי בציפיות של עורך העיתון. "הוא אמר לי שאלוף (העורך הראשי – ק"ל) רוצה שאני אפרסם בפומבי איזושהי הסתייגות מהביטוי 'אויבים', שמופיע בקמפיין של עד כאן", היא מספרת.

רגע לפני שתתבקש על ידי המערכת לכתוב במחברת 100 פעמים "השמאל צודק, הימין טועה", החליטה דרומי שיש גבול לכל דבר. "אמרתי לו שאני אשמח להמשיך לכתוב, אבל שלא אעשה את מה שהם מבקשים".

אחרי שבוע, כשדרומי ניסתה לברר מה קורה ומה מעמדה בעיתון, התברר שעבודת הבילוש שמנהלת אחריה מערכת "הארץ" העלתה עוד חומר מרשיע.

"עכשיו הם שלחו לי משהו חדש שהם מצאו עליי. סרטון של 30 שניות שצילמתי. לפני הקמפיין של עד כאן, הם פנו לשורה של אנשים – עיתונאים, פוליטיקאים, פעילים חברתיים וכו' - וביקשו שיצלמו את עצמם קוראים לתרום לארגון.

בן דרור ימיני צילם להם סרטון כזה. אראל סג"ל צילם להם סרטון כזה. עוד אנשים מוכרים צילמו להם סרטונים כאלה. וגם אני. ישבתי על הספה בבית, עשיתי סלפי, ושלחתי. האמת, שכחתי מזה בכלל. אפילו לא ידעתי שזה מופיע היכן שהוא".

לפני שבוע, אחרי שהובהר לה סופית שהרומן בין "הארץ" לבינה נגמר, על רקע שלל הראיות שנמצאו נגדה, ניהלה שיחה עם העורך, אלוף בן. "אלוף דיבר איתי שוב על עד כאן ועל הקשר שלי אליהם, ורצה לדעת עד כמה אני מזדהה עם המסרים שלהם, והסביר לי שהעניין הזה של ה'אויבים' זה משהו שלא מתקבל על הדעת. אמרתי לו שיש הרבה טרמינולוגיות בשמאל שלא מקובלות גם עליי, ולמרות זאת אני לא מוצאת בעיה לשמוע אותן, כי מבחינתי זה חלק מהמחיר שמשלמים כדי לחיות בחברה דמוקרטית, מה עוד שלא כתבתי על זה מעולם מילה לעיתון".

הקו האדום
ולמה הסיפור הזה מדהים כל כך? כי עזבו את זה שעד כאן הוא ארגון חוקי ולגיטימי לכל דבר ועניין. ועזבו את זה שנוה דרומי בכלל לא עובדת בו ולא קשורה אליו, וסרטוני תמיכה בקמפיין הזה צילמו, כאמור, גם עיתונאים וראשי מועצות מקומיות וחברי כנסת ושרים בעבר ובהווה.

ועזבו את זה שדרומי לא כתבה על עד כאן ולו אות אחת ב"הארץ" והעיתון עוסק באופן תמוה בבילוש אחרי מה שהיא עושה בשעותיה הפנויות ברשתות החברתיות, כשהיא אפילו לא עובדת העיתון ולא מקבלת ממנו שכר. כאמור, עזבו את כל אלה.

העניין הוא שכאשר רואים את ההתנהלות הזו של העיתון, ואת הרגישות של אנשיו לכל מה שקשור בשימוש במילה "אויבים", כשהיא מתייחסת לארגוני שמאל, אפשר להתבלבל לרגע ולשכוח שמדובר בעיתון שמעל דפיו שלו כינו כבר יותר מפעם אחת את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו "אויב" או "המן", והשוו אותו לאדולף היטלר ואת המפלגה שלו למפלגה הנאצית.

ואפשר לשכוח שמעל דפי העיתון אנין הטעם הזה שיבחו טרוריסטים שמבצעים פיגועים נגד חיילי צה"ל, וכתבו מאמר בשבח "האנושיות" של המחבלים, וכתבו על שליחי חב"ד שהם "תופעה מסוכנת יותר מהקורונה", וכתבו על הדתיים־לאומיים שהם "מסוכנים יותר מחיזבאללה", וכתבו על הכותל המערבי שהוא "מקום מגעיל", ומתחו קו משווה בין האכזריות של טייסי חיל האוויר לאכזריות של יחיא סנוואר, והמליצו לבטל את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וטינפו על הורים שכולים אומללים ועל משפחות שכולות בכלל.

עם כל אלה, מסתבר, עמוס שוקן יכול לחיות בקלות. אבל עם כותבת ימנית אחת שמביעה תמיכה, אפילו לא מעל דפי העיתון, בארגון ימני שב"הארץ" לא אוהבים? זה משהו ששוקן לא יכול לחיות איתו.

והסיפור הזה בלתי נתפס, משום שהוא מתרחש אצל מי שלא מפסיקים לדבר על חופש הביטוי ועל חופש המחשבה ועל כל החופשים שבעולם, וכל פעם מחדש מתגלים ככאלה שתומכים בפלורליזם הזה בעיקר כשהוא משרת את הביטוי שלהם.

יש משהו אחד שצריך להבהיר. "הארץ", כמו "יתד נאמן", לדוגמה, הוא עיתון פרטי. מותר לו לכתוב על מה שהוא רוצה, ולהעסיק את מי שהוא רוצה, והליך קבלת הכותבים למדור הדעות שלו לא צריך להיות כפוף לחוק חובת המכרזים.

אז איפה ההבדל בין שני העיתונים, ולמה מעולם לא עניין אותנו מה קורה ב"יתד נאמן"? משום ש"יתד נאמן" מעולם לא התיימר להיות מה שהוא לא.

העורך שלו מעולם לא סיפר על עצמו שהוא פלורליסט ושהוא דמוקרט ושחופש הביטוי טורד את מנוחתו. אבל "הארץ"? "הארץ" מספר לעצמו ולנו שזו תעודת הזהות שלו. ומכיוון שכך, חשוב להסביר עד כמה מדובר בפיקציה.

"תמונה די ברורה"
לפני כמה שנים, אחרי שפורסם ב"הארץ" טור ששיבח את האנושיות ואת האומץ של הפלסטינים שמיידים בקבוקי תבערה על חיילי צה"ל, ראיינתי בגלי ישראל את עמוס שוקן, מו"ל העיתון, וביקשתי ממנו להסביר מה עבר לו בראש כשהוא אישר לפרסם מאמר שכזה.

עמוס שוקן, מו''ל הארץ (צילום: פלאש 90)עמוס שוקן, מו''ל הארץ (צילום: פלאש 90)

"למה להגביל את חופש הביטוי ואת חופש הבעת הדעה", השיב לי. "מה אתה מצפה ממני? שאני אגיד שהמאמר הזה, שלא מוצא חן בעיניי, לא נפרסם אותו? אתה חושב שכל המאמרים של ישראל הראל - אני מתייצב ושר התקווה כשאני קורא אותם?".

"ישראל הראל לא מדבר אף פעם בשבח ניסיונות רצח", הזכרתי לו, "אבל אם העניין שלך הוא חופש הביטוי, מסקרן אותי אם היית מוכן לפרסם מאמר מקביל בשבח האנושיות והאומץ של נערי תג מחיר".

"לא כל דבר הבל 'הארץ' יפרסם", ענה שוקן. "גם איש שמאל שיפרסם מאמר ברמה ירודה, לא נפרסם אותו".

"ואם אני דואג לך למאמר ברמה גבוהה, שישבח את אנשי תג מחיר?", המשכתי להקשות.

"נראה לי שקצת קשה לשבח אנשי תג מחיר", ענה שוקן.

"ולשבח רוצחים פלסטינים לא קשה?", שאלתי.

שלשום טלפנתי לעמוס שוקן כדי לשאול אותו מדוע החליט להפסיק, אחרי חמש שנים, את כתיבתה של נוה דרומי.

"עד כאן היא תנועה שרוצה לפגוע בחופש הביטוי של אחרים", אמר, "ואני לא רוצה לעודד את זה, ואני לא רוצה שב'הארץ' יעבדו אנשים שמעודדים את עד כאן. לא אמרתי להם לפטר את נוה דרומי מפני שהעמדות שלה לא מקובלות או כי היא לא כותבת טוב, אבל אם היא מזדהה עם עד כאן, אז זה נותן לי תמונה די ברורה של דבר שאני לא יכול להסכים איתו".

גילוי נאות: קבוצת הג'רוזלם פוסט מנהלת הליך משפטי נגד העיתון "דה מרקר" שבבעלות "הארץ"
[email protected]