בלבנון מדברים כולם על המכה שתבוא. הקריסה המוחלטת, שאחריה תתפזר הממשלה ואחרת לא תבוא אחריה, ולאזרח הפשוט לא תהיה כל כתובת לפנות אליה. אותו רגע מעורר אימה, שבו הממשלה תכריז שאיננה יכולה עוד ותותיר את המדינה לשקוע אל סופה. במשך שנים גנבו מנהיגי לבנון את הקופה שעליה מונו לשמור, אז מה אם גם ממשלתו הזמנית של חסן דיאב המסכן תברח מן הספינה הטובעת.

אומנם חסר דלק בתחנות, כמעט שאין תרופות, ובמרכולים מתקוטטים אזרחים על לחם, אבל הגרוע עוד לפניהם. רק העשירים מסתדרים, ומי שהתכונן כראוי ליום הסגריר, כלומר, חיזבאללה. פרט להם, לבנון היא כבית דירות גדול, שבו המים חדלו לזרום, זרם החשמל פסק ובלילה נעטף אפלה. אפילו הנושים כבר לא יבואו, כי זה מכבר הם סיימו להפשיט את הבניין מכל נכסיו. מה כבר נותר לדיירים לעשות. לפרק את הקירות ולהציע את הלְבֵנים למכירה אחת אחת.

גורם צבאי ששוחח השבוע עם עיתונאים ישראלים הביע חשש כי איראן תנצל את המצב, תפרוס את חסותה על לבנון ותהפוך לבעלת הבית בפועל. כך עשו האיראנים בעיראק אחרי שקרסה. הצבא האמריקאי בעיראק החריב את המשטר וברח מאחריות, וכאשר העֵדוֹת חיפשו כתובת, הן מצאו את טהרן. כך קיבלו משמרות המהפכה את עיראק על מגש של כסף. גם בלבנון, כמו בעיראק, השיעים הם הרוב (42% מהאוכלוסייה). הנוצרים, שפעם היו הקול הקובע, לא רק הידלדלו מנכסיהם. בעשורים האחרונים הם בורחים מארצם מהר ככל האפשר.

הנוסחה הצרפתית
מאז ומתמיד התגוררו רוב הלבנונים מחוץ לארצם. בשנים האחרונות הגיעה ההגירה השלילית לשיא, ושיעוריה גבוהים אף מן הילודה. הסונים עדיין מהווים כשליש מהאוכלוסייה (35%), אבל הם מפוצלים, ופטרוניהם, הממלכה הסעודית, אינם נלהבים לפרוש עליהם חסות. השיעים אינם רק הרוב אלא גם העדה המאורגנת ביותר, והיחידה שהשכילה להצמיח מתוכה דור מנהיגים עתידי. לא רק בשורות חיזבאללה, אלא גם מחוצה לה. משום כך, הם המועמדים המובילים לאחוז מחדש במושכות ביום שאחרי ההתמוטטות.

בראשית שנות ה־40, שלהי המנדט הצרפתי, הציעו הצרפתים למנהיגות המקומית לחלק את לבנון לשלוש מדינות. הנוצרים היו אז הרוב וגם האליטה השלטונית, והשיעים – חוטבי עצים ושואבי מים. איש מהם לא חלם על נטילת ההובלה. ההצעה כללה מדינה נוצרית בהר הלבנון, אחת שיעית בדרום ובבקעה, ומדינה סונית בצפון. שלוש מדינות לעם אחד. ההנהגה הנוצרית דנה ברעיון ודחתה אותו בנימוס. הנוצרים היו אז הגמוניה וחשו בטוחים בהמשך עליונותם. הם ראו בוויתור על הצפון והדרום אובדן נכסים. ההיסטוריה אמרה את דברה. חלפו השנים, והשטחים הללו קמו על הנוצרים לכלותם.

מפגינים בלבנון (צילום: רויטרס)
מפגינים בלבנון (צילום: רויטרס)


ההצעה הישראלית
בשולי האסון הלאומי שעובר על שכנינו הציע להם שר הביטחון בני גנץ סיוע. "כישראלי, יהודי ובן אנוש, לבי כואב למראה אנשים רעבים ברחובות לבנון", כתב גנץ בחשבונו בטוויטר, "ישראל הציעה ללבנון סיוע בעבר, וגם כעת היא מוכנה לכך".

בפני עצמה זו הצעה נדיבה, ואכן, היא הצליחה לרגש כמה כתבים צבאיים, ואיתם קהל של ישראלים שראו בכך צעד אנושי. עזרה לשכנים במצוקה היא אכן מעשה אצילי, אבל בלבנון היא לא חוללה כל התרגשות. לא משום שלא הגיעה לשם. גנץ הרי פרסם את ההודעה גם באנגלית.

כמה שעות לפני קריאתו של גנץ, נחנכה ליד מטולה האנדרטה לזכר לוחמי צד"ל. בטקס המרגש כיבד צה"ל את זכר לוחמי צבא דרום לבנון שנהרגו לצד חיילינו בשנות המאבק ברצועת הביטחון. "ישראל זכתה בכם", אמר הרמטכ"ל אביב כוכבי ללבנונים בקהל. אחר כך הוסיף: "ממשלת לבנון הפסיקה להיות קובעת בענייני מלחמה. חיזבאללה הוא המכריע. מבצע שומר החומות הוא סימן לבאות עבור תושבי לבנון".

אף שהרמטכ"ל שיגר מסר של אזהרה, אזי בהגיעם ללבנון, דבריו קיבלו משמעות אחרת. החרבנו את עזה, אם צריך נחריב גם את ביירות, רמז כוכבי. הוא כיוון את דבריו לחיזבאללה, אבל רוב הלבנונים אינם חיזבאללה. הם זוכרים כי הטיל שהפיל מבנה לא הבחין בין לוחם חיזבאללה לאחות תרזה. וגם אם תיחרב רק הדאחייה של ביירות, מלחמה הרי פוגעת בכולם. ובמצבם, זה הדבר האחרון שבא להם לשמוע.

חיזבאללה לא תאפשר למדינת לבנון לקבל סיוע מישראל. זו תהיה פגיעה בכבודם, ובראייתם גם פתח לדריסת רגל ישראלית בביירות. המשבר בלבנון לא יסתיים בקרוב. כולנו רואים כיצד החל, מעטים מאיתנו יודעים לאן יוליך. משום כך, ישראל צריכה לנסח לעצמה אסטרטגיה בנוגע אליו. האם היא תסתפק בהצהרות שיעניקו לה נקודות בדעת הקהל ויכפישו את חיזבאללה, או קצת יותר מזה. למשל, תנסה להיות שותפה בעיצוב המציאות החדשה, לסייע משמעותית בשיקום, או רק לחפש ידידים חדשים שהוליד המצב העגום.

יש דרכים להעניק סיוע הומניטרי לאויב בצרה. תחילה צריך לגייס גורם מתווך (מדינה שלישית או האו"ם), שיבדוק ברגישות ובשקט אם יש היתכנות לסיוע. אחר כך להחליט מי הכתובת. למשל, הדרוזים של לבנון, או המארונים – שתי עדות שיש להן אחים בישראל. יש לבחון כמה תקציב יוקצה לכך, לברר אצל הנזקקים מה צריכים (ולא להציע מה שאין בו צורך), ולמצוא את הדרך השקטה להעבירו. ואולי בכלל התרומה הישראלית הנכונה תהיה דיפלומטית. לשכנע את המעצמות להירתם לעזרת השכנה הקורסת לא פחות חשוב מלשגר אליה משלוחי מזון.

ישראל לא תוכל להציל את לבנון, אבל ביכולתה לשקם מעט מן היחסים איתה שנחרבו לגמרי. למרות עשרות שנים של מאבק מוצדק בחיזבאללה, מי שמצויה כעת במוקד האסון היא האוכלוסייה החפה מפשע. כמה מיליונים בודדים של אזרחים, שספגו מכות מידי צה"ל לאורך עשרות שנים, אף אם לא היו הכתובת לכך. יהיה זה לא רק אנושי, אלא גם צודק, לנקוט כלפיהם מחווה אמיתית של שכנות טובה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.