בשעה 6:30 התחיל ד"ר ל' (השם המלא שמור במערכת) לרקוד במלר"ד של בית החולים שבו הוא מועסק כמתמחה ברפואת חירום. הוא לא רקד מאושר, אלא בגלל התסכול. בעוד שלוש וחצי שעות הוא יסיים משמרת של 26 שעות עבודה רצופות.

במשמרת הזו, בחדר המיון שבו הוא חייב להציל חיים, הוא השתין פעמיים ואכל קופסת קוטג' קטנה ושתי ביצים קשות. כן, זה מצבור האנרגיה שנותנים לרופא מתמחה אצלנו בכתריאליבק'ה, כדי שיציל אותנו אם חלינו חס וחלילה.

עברו לו מתחת לידיים כ־60 חולים. הוא חייב להתרכז, לדעת ובעיקר להחליט מה עושים עם הפציינט/ית, איך מסווגים, מה עושים כדי שהנ"ל לא יהפכו לז"ל. אז בדקה הזו, ב־6:30 בבוקר, הייתה לו עדנה של שתי דקות. לכן הוא רקד, כדי לשחרר קצת דופמין להעיר את האדרנלין, לפני שיצא לשירותים לשטוף את פניו כדי לנסות לטשטש את התשישות.

"אז זה מה שקורה לכם בבוקר?", שאלתי אותו, "זו השעה שאתם מתחפשים לליצנים?".

הוא חייך חיוך עייף וסיפר לי: "אני מתחתן בשבוע הבא, קוף, מה אתה אומר? זו סיבה מספיק טובה לרקוד?".

עכשיו אני חייכתי ובירכתי אותו במז"ט. "תקשיב, דוקטור, יש לך עוד זמן להתחרט. היא לא תהיה יותר טובה ממה שהיא עכשיו, על זה אנחנו מסכימים, נכון? היא כבר נתנה את כל מה שיש בה כדי להגיע לדקה המזוקקת הזו של השייבה. היא כמו רצת המרתון מלוס אנג'לס 84' נדמה לי, גבריאלה אנדרסון־שייז, שהגיעה לקו הגמר מעולפת לגמרי.

זה הדרש, אבל הפשט הוא שקיבלת כבר את כל הדה־בסט, תוך כדי התעלמות ממעטפת המגבלות האנושית. מעכשיו מתחילה אצל נשים הנסיגה, כי ככה זה עם שיאים, לפעמים זה קורה פעם בחיים, לרוב בכלל לא. אבל שיהיה לכם במז"ט, אולי אתה תשבור את הפרדיגמה. אבל מניסיון מצטבר ומחקר אמפירי, אתה לא, אף אחד לא".

הוא שוב צחק, וחזר לעבודה.

# # #

הוא בן 33, גדל בשרון, היה לוחם בצה"ל, למד ביולוגיה ופסיכולוגיה לתואר ראשון, עשה סיבוב פרסה בחיים והחליט ללמוד רפואה. אחרי ארבע שנות לימוד נוספות בצפת ושנת התמחות כללית בבית החולים פוריה בטבריה, הוא החליט שהוא רוצה להיות רופא אף־אוזן־גרון. היות שאת בתי החולים במרכז הארץ הוא ראה רק מהכבישים בדרך אבל לא מבפנים, הוא רצה להתמחות קל"ב, וניסה להתקבל לאחד מבתי החולים במרכז.

אין יותר מדי תקנים להתמחות ספציפית בבתי חולים בארץ. כמות התקנים מוגבלת, הרבה מתמודדים, הרבה אכזבות. ד"ר ל' הגיע לסיבוב האחרון, אבל הפסיד למתמחה אחרת שהמתינה למקום בהתמחות שנתיים.

קופת חולים כללית הציעה לו הצעה שהוא היה חייב לסרב לה, אבל הוא לא סירב – 30 חודשים התמחות ברפואת חירום – בבית חולים של הקופה באיזה חינדק, ובסיום התקופה הוא יתקבל להתמחות בתחום שרצה. "לא הייתה לי ברירה אחרת", הוא הסביר, "זה מה שהיה על השולחן.

אז יש לי עוד שנה ורבע כאן במיון, בהמשך חמש שנים התמחות באף־אוזן־גרון, אבל זה לא נגמר. כדי להתמקצע נגיד בראש־צוואר, אני חייב תת־התמחות של שנתיים לפחות. ברוב מוחלט של המקרים זה מתבצע בחו"ל. אז צריך לשנע את המשפחה ולעשות את זה. זו הדרך להיות רופא מומחה".

מחאת המתמחים מול הכנסת (צילום: ללא קרדיט)מחאת המתמחים מול הכנסת (צילום: ללא קרדיט)

הקשבתי לו, עשיתי חשבון בראש והודעתי לו שמתישהו בגיל 43 הוא יהיה רופא מומחה, שמתחיל את הקריירה ואולי יעשה כמה לירות לביתו. "לא בחרתי ברפואה כדי להתעשר. רופאים לא מסכנים, אבל הרוב המוחלט של הרופאים לא עשירים, זה בטוח. בלימודים הגיע אלינו להרצאה סגן דיקן הפקולטה של צפת, ואמר לנו: 'לא תהיו רעבים'. זה מספיק לי, לא לרעוב", הוא סיכם בחיוך.

אבל אני לחצתי קצת. "למה אתם מתמכרים לסבל? בשכונה שלי יש רופא שלא התמחה בכלום, רק סיים את הלימודים והוסמך כדוקטור לרפואה. עכשיו הוא דוקטור לבוטוקס, יש לו מפעל להזרקה לכל הוויבערס ובנותיהן בתל אביב, מצעד של לקוחות מגיל 14 צפונה, 2,200 שקל לזריקה, עשרות לקוחות ביום. זו יופי של תעשייה, למה לא להיות חלק ממנה, דוקטור? למה צריך להציל את העולם?".

האמת שהוא היה סבלני אליי, בור ועם הארצות שכמוני, פרקטי שמביט על העולם דרך החור שבגרוש. "יש גם כאלה, קוף, אבל הם עדיין במיעוט. לא מעט רופאים עוברים להייטק, יש המון ביקוש, אבל זה לא מעניין אותי. אני, ומתמחים אחרים כמובן, בחרנו ברפואה נטו. אני יודע שזה נשמע בנאלי, אבל נשבענו שבועה, וברגע שאני אפסיק להאמין שנשבעתי נכון, זה יהיה משבר גדול. אני מניח שרוב הרופאים הצעירים חושבים כמוני".

הוא בשבוע עמוס. שלוש משמרות של 26 שעות כל אחת, והוא תורן בסוף השבוע במלר"ד. שבוע עבודה בישראל הוא של 45 שעות, עם שעות מנוחה מוגדרות. למתמחים ברפואה אין הגדרות. לטייסים, נהגי אוטובוס ורכב כבד לדוגמה, חוקים ותקנות קובעים כמה זמן ינוחו במשמרת, כדי לא להגיע לעומס יתר שיתבטא בתאונות ובאובדן חיי אדם. לד"ר ל' ושאר המתמחים אין שום תקנות. הם עבדים של המערכת, וזהו.

במשמרות שלו מועסקים גם רופא מתמחה מנוסה ממנו, שנתיים וחצי במקצוע, ומתמחה חדש. בשעות הלילה הם לבד. אם הם זקוקים להנחיה מרופא בכיר, יש כונן שישן בביתו, אז במקרים מסובכים מתקשרים לחו"ד, אבל האחריות היא על הרופא במיון, על כל המשתמע מהמציאות הזו.

"האחריות עצומה, בלתי אפשרי להסביר אותה בכלל. רק מי שעמד במצבים האלה יבין במה מדובר", מסביר לי ד"ר ל'. "זה לא משחק, זה לא 'האנטומיה של גריי'. זה אמיתי, לעתים זו הצלת חיים, ואם טועים, זה אסון. אני לא מדבר רק על מוות, גם להשאיר אדם עם מוגבלות בגלל טיפול שגוי זו החלטה עם המון אחריות. אל תשכח שברפואה לא מפסיקים ללמוד, ואני רק מתמחה. אין לי דבר כזה שנקרא יום חופשי. אני מסיים משמרת, ישן כמה שעות וחוזר לספרים, לנתח לעצמי מקרים שחוויתי במשמרת".

מתמחים לא יכולים להבריז מעבודה כי היום לא בא להם לעבוד. "אין דבר כזה להבריז. יש אחריות, יש צוות מצומצם, אין מי שיחליף אותך. גם אם אתה עייף, מרגיש לא טוב, אתה מגיע למשמרת".

הציבור לא מתרגש מהעומס העצום שיש על צוותי הרפואה. "אנחנו חייבים לשמור על קוד התנהגות. במיון יש הרבה לחץ, מגיעים לעתים קרובי משפחה.

הם לחוצים, לא מבינים את הסיטואציה, מדוע הסבתא לא קמה על הרגליים ומתחילה לרוץ 400 מ' משוכות. יש איומים מילוליים, היו גם ניסיונות תקיפה שאילצו אותי להזמין משטרה. עם כל האמפתיה למשפחתו של המטופל/ת, אני לא מסוגל לתפקד בסביבה אלימה ליד המיטה של המטופל".

# # #

בשנים האחרונות מנסים המתמחים לקצר את שעות המשמרות. הוקם ארגון "מרשם", שמייצג אותם מול הר"י (הסתדרות הרופאים בישראל) ומול משרדי הממשלה. נכון לעכשיו, אין הצלחה. בשבוע שעבר נעצרו שני מתמחים במהלך הפגנה מול ביתו של מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר פרופ' חזי לוי.

"המצב הנוכחי מתאים לרופאים הבכירים, ובטח שמתאים לבתי החולים ולמעסיקים. יש להם כוח אדיר, הם לא מעוניינים בשינוי", מסביר ד"ר ל'.

"יש בישראל יותר מ־6,000 מתמחים, זה כוח עבודה משמעותי ולא יקר. אז אף אחד לא רוצה לשנות. כל שר עם דיבור של חברתי מאריך את הצו (שמותיר את המצב הנוכחי) בשלושה חודשים, ובאופן אוטומטי מאריך גם אחרי. הר"י משחקים משחק כפול – לכאורה הם דואגים לנו, בפועל הם לא דוחפים לשינוי".

אחרי שהדוקטור סיים את המשמרת, זה הזמן לשאול אותו עד כמה היה קרוב להרוג איזה חולה במיון. הוא צחק והשיב: "בוא, לא צריך להפוך כל יום לטרגדיה, לא בכל יום אתה במצוקה של ידע או חשש לקבל החלטה. אבל כמובן שיש ימים כאלה".

הוא מספר לי שמתמחים רבים מגיעים למצוקה נפשית בגלל העבודה והמציאות השוחקת. "קשה לחיות חיים נורמטיביים כמתמחה. יש את המשמרות, חייבים ללמוד ביניהן. לא תמיד יש זמן לפעילות ספורטיבית, לנהל זוגיות, להקים משפחה.

אומנם אין לי ילדים כעת, אבל אני שומע מסביב מה קורה. תאר לך מה קורה במצב שבו שני בני הזוג הם רופאים והורים. בלי עזרה של משפחה זה בלתי אפשרי. אבל אם אתה עובד רחוק מהבית, גם עזרה היא בלתי אפשרית. בת הזוג שלי קצינה בקבע, גם לה יש קריירה.

נראה איך נארגן את החיים. תאר לך מצב של רופאה אישה בגילי. מטבע הדברים היא מחפשת זוגיות, ויש לה עוד שמונה שנים ללמוד לפני שתוסמך כרופאה בכירה. זו מציאות שאני רואה בעיניים - רופאות פשוט מוותרות על ילדים, בשביל החלום".

הקטע של המצוקה הנפשית קצת הטריד אותי. אף אחד, אני בעיקר, לא רוצה שרופא או רופאה מעורערים זמנית יקבלו החלטה על בריאותו ועל הדרך לשמור על הבריאות.

"כן, יש מצוקה. עובדים עם קהל לא פשוט, סופגים השפלות גם מרופאים בכירים שגוערים בך, לעתים בנוכחות החולה ובני משפחתו. הלחץ והתשישות תורמים גם למצב, אז הולכים לפסיכולוג ומטפלים. יש לא מעט מתמחים עם מחשבות אובדניות".

בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)בית חולים, אילוסטרציה (צילום: ללא קרדיט)

וואו, זה באמת מלחיץ. "ולך, דוקטור, היו מחשבות כאלה?", שאלתי. הוא ענה מיד: "לא מחשבות קונקרטיות, אבל הייתי במשבר עמוק, זה בטוח. טיפלתי בעצמי והתיישרתי. הלחץ במקרים מסוימים הוא בלתי אפשרי".

# # #

במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע היו בשנה שעברה כמה מקרי התאבדות של רופאים, בכירים ומתמחים. בעקבות המקרים היו כתבות ושודרו תחקירים. שאלתי את הדוקטור אם בית החולים דאג לטיפול נפשי לצוות הרפואי. "כשביררתי אם ביקשו עזרה נפשית, אמרו לי שיבררו. כנראה שעד היום הם עדיין מבררים", הוא משיב. "אין לי מידע מאומת מספק. עד כמה שאני יודע, ואני אומר את זה באחריות ובזהירות, היו טיפולים פרטניים, לא משהו מסודר ומאורגן לכל הצוותים".

"קוף, אתה חייב להבין משהו בסיסי. בכל הסדרות המושקעות שמשודרות בטלוויזיה, כמו 'המתמחים', מספרים סיפור יפה על הקצפת של המקצוע ואורח החיים. זה מבוים, זו לא המציאות. בתי החולים, כמו איכילוב, שיבא ובילינסון, שרופאים שלהם מופיעים בסדרה, מעורבים בהפקה. לא ישדרו משהו שעלול לפגוע בבית החולים. קאפיש?".

ד"ר ל' יודע על מה הוא מדבר. הוא פעיל ב"מרשם", דעותיו על המצב ידועות בקרב המתמחים והממסד הרפואי. אנחנו משוחחים בידיעת בית החולים שבו הוא עובד, בתנאי שכל פרט על בית החולים לא יפורסם. אני החלטתי גם לשמור את שמו חסוי, כי אין שום צורך לפגוע בו.
"מה קורה בחו"ל?", שאלתי אותו. "איך עובדים רופאים מתמחים באמריקה ובאירופה?". הוא זהיר ולא זורק סתם נתונים באוויר.

"אני יודע על קנדה וגרמניה, שם מתמחים עובדים במשמרות של 12 שעות. אני יודע על כמה בתי חולים באנגליה ובארה"ב שבהם עובדים עד 16 שעות במשמרת, אבל עם הפסקת מנוחה".

על אף הרצון שלי להשתכר כמה שיותר בעבודתי, אני סוציאליסט כי זה בעיקר נוח לי. זו סיבה מספקת לשאול את ד"ר ל' מדוע המתמחים לא נוקטים צעדים שהחוק בישראל מקנה להם כסעד במשא ומתן. "אנחנו לא יכולים לשבות", הוא מסביר לי.

"אני עובד בחדר מיון, ברפואה דחופה, במצבי חירום. אנחנו קודם כל מטפלים. אתה יודע מדוע קוראים למתמחה 'רזידנט' (תושב)? כי הוא גר בבית החולים. רוב היום הוא שם.

אל תשווה אותנו לארגון המקצועי של האחים והאחיות. יש להם ארגון חזק, והמשמרות שלהם בנות שמונה שעות. זו הנורמה. אם עבדו יותר, יתוגמלו בהתאם. למתמחים אין זכויות בכלל".

הגיע הזמן לשלב השאלה הזהה, כמה משתכר הדוקטור? "באופן כללי מתמחה משתכר 14 אלף שקל נטו, וזה כולל תשלום על משמרות של סופ"שים והטבות פריפריאליות.

אני בטח לא מסכן ברמת השכר, אבל אם תפרוט את הסכום לשכר שעתי, זה לא משהו לשמוח בו. איך אתה אומר ברדיו? אין תשואה על ההשקעה. אהבתי את המשפט הזה".

אף שהיה לוחם בשירותו הצבאי, לא קוראים לו לשמ"פ. אבל הוא מחכה כבר בקוצר רוח לקריאה. "כרופא אתה מחויב לעבור קורס קצינים קצר של חודש.

בשבילנו זו קייטנה. בהמשך משבצים אותך לפי הצורך. עמיתים שלי חוזרים רעננים משירות מילואים. שלחו אותם לאיזה מוצב או בסיס גדול שיש בו עוד רופאים בקבע או עתודאים.

אוכלים טוב, עושים ספורט, ישנים שמונה שעות בלילה. אין יותר מדי עבודה, אז משקיעים בקריאה של חומר לימודים. קייטנה בשבילנו, אני נשבע לך".

# # #

זהו, נפרדנו, והדוקטור הלך לישון. תחשבו מה היה קורה לכם, אם במשך כעשר שנים לא הייתם ישנים לפחות שלושה לילות בשבוע. אני הייתי יורד מהפסים, זה בטוח. בלי שמונה שעות שינה רצופות, אני מפגע סביבתי.

אם הכל יסתדר לד"ר ל' בקארמה, הוא יסיים את לימודיו בעוד שמונה וחצי שנים ויתחיל לחפש עבודה. אם יהיה חכם, לשיטתי, יעבוד בחברת תרופות כחוקר מומחה, או יהיה מבקר איכות באיזה סטארט־אפ רפואי, ויש עשרות אלפים כאלה בעולם. הוא גם ישתכר הון, אבל מגיע לו במשק פרטי.

אבל אם יחליט לעבוד בבית חולים, או בקליניקה כרופא בקופת חולים, ואני אפגוש בו, אני מיד אזכור איזה זובור וקאדר הוא עבר עד שהוסמך.

במקרה כזה תמיד ילוו אותי המחשבה ורצון לשאול: דוקטור, באיזה ציון סיימת את לימודי ההתמחות באף־אוזן־גרון? ספר לי במטותא לפני שאתה דוחף לי מצלמה לאף ו/או לאוזן, כי ציון "עובר" לא מספיק לי.

אני רוצה "מצוין". אבל תכלס, איך אפשר לדרוש הצטיינות מאדם שעבד 80 שעות בשבוע לפחות, בכל תקופת התמחותו בתחום?

אי אפשר, אז נקבל מה שיש, ונקווה לטוב. אתמול התפרסמו המסקנות של ועדה שדנה במצב המתמחים ובקשיים שהם חווים. ד"ר ליאה כהנוב, יו"ר פורום המתמחים (יש יותר מדי ארגונים וועדות), חברה בוועדה, אמרה לי: "יהיו שינויים גדולים, כל המעורבים רוצים בכך. משמרת של מתמחים תהיה כ־16 שעות עבודה, בשאיפה שלנו. המסקנות ברוח זו יוגשו למשרד הבריאות".

צחקתי, ואמרתי לה: "בסדרררר... ועדות אני מכיר 40 שנה, המלצות אותו כנ"ל. אבל יישום מסקנות והמלצות, זה כבר סיפור אחר. 5־10 שנים קללל, מהיום, לפחות".

גם היא צחקה בתגובה. ד"ר ל' לא צחק בכלל. לו ולחברי המחזור שלו זה כבר לא יעזור.
[email protected]