משהו: מי שמאשים תמיד יישמע צודק.
“אם רוב האנשים יחשבו שלא צריך מנהיג חדש, זה מה שיהיה. זו דמוקרטיה. אני לא סבור שצריך חוק להענקת הזדמנויות קידום לפוליטיקאים חדשים שמחכים בתור. בחירות אינן חלוקה צודקת של משרות. בכל מקרה, הכל והקול נתונים לשיקול דעת הבוחר. אם הרבה בוחרים ירצו לקדם פנים חדשות, בבקשה. מצד שני, אין להגביל באלימות החוק הצבעה עבור מועמד שכיהן כהונה ארוכה. בקיצור, כי אנחנו משוחחים כבר יותר מדי זמן על נושא ברור מאליו: רק לא חוק! לא לחוק אנטי־דמוקרטי שאומר: אנחנו נקבע מה אסור על המצביע להחליט".
ועוד משהו: סִימָנֵי הַנִּקּוּד הֵם נַעֲלֵי הָרִקּוּד שֶׁל הַשִּׁירָה.
60 שניות על מכתבים: בימי העבר שבהם אנשים כתבו אליי מכתבים על נייר ושמו אותו בתוך מעטפה, עניתי באותה דרך. היה לי בלוק של נייר מכתבים של “מעריב", היה בלוק של נייר מכתבים בגודל מלא, ובלוק של נייר מכתבים קטן יותר, חצי מהגודל. בדרך כלל השתמשתי בנייר המכתבים הקטן, ועניתי בכתב יד.
למי שכתבו לפינת השלולית לפעמים הוספתי ציור קטן של צפרדע. כמו תמיד כשאני כותב בכתב יד לצורך תפוצה שמעבר לשולחן הכתיבה שלי, הקפדתי על כתב ברור. אם אתה כותב, דאג שיבינו אותך בקלות, ולא יזיק אם תדאג שאפילו ייהנו מצלילות כתב היד שלך. בימים שבעיתונות עדיין סידרו את כתבי היד של העיתונאים במכונות לינוטייפ שפלטו שורות עופרת לוהטות, עובדי המסדרה לא הסכימו לקבל טקסטים בכתב יד.
למכתב יש תאריך והוא ינואר 1987. כשראיתי את התאריך, אמרתי לעצמי: נילי לא יודעת איפה הייתי כשכתבתי את המכתב. כתבתי אותו ברומא. הייתי אז מנהל הסוכנות היהודית באיטליה. המשרדים שלי היו ליד פיאצה נבונה, אבל היה תנאי שהצבתי לפני שנסעתי לשליחות הזו בת שלוש השנים, ואת התנאי הזה הציבה גם מערכת “מעריב": שאמשיך לכתוב את “שיפודים".
כתבתי “שיפודים" כאילו שאני בארץ. לכם זה נראה פשוט, אבל לא היה אז אינטרנט ואפילו לא היה פקס. פיתחנו שיטה של משלוח, מבוססת על הרבה רצון טוב של אנשי אל־על וארגון מופתי של “מעריב".
קוראים כתבו לי כרגיל ושלחו את המכתבים אליי, למערכת “מעריב" בתל אביב. כל שבוע ריכזה נטע הטובה את המכתבים בתוך חבילה ושלחה לי לרומא. אני מצדי הבאתי איתי לרומא ניירות מכתבים ומעטפות של “מעריב". עניתי למכתבים, הכנסתי למעטפות, כתבתי את הכתובת, ושלחתי את החבילה ל"מעריב", שם הדביקו בולים ושלחו את המעטפות. הקורא קיבל מכתב עם בול ישראלי. הקוראים, גם נילי, לא ידעו ולא היו צריכים לדעת את הדרך שהמכתב עשה. חייתי אז בישראל ובאיטליה בעת ובעונה אחת. החיים קצרים, ועדיף לחיות חיים כפולים, והכי טוב, בשתי ארצות נפרדות בעת ובעונה אחת.
התרעות פיקוד העורף