"זה ריקוד דומם תחת שמש הבוקר, את בחייך ואני בחיי. כאן אנחנו עומדים ללא מילים ושואבים מים מהבאר, מביטים מעבר למישורים להיכן שההרים ניצבים ללא תזוזה. דרך ארוכה עשיתי כדי למצוא שלווה בחברת משפחות שעובדות את האדמה כפי שתמיד עשו; כה רחוק לכיוון השני פנתה מולדתי. מול ביתי מתארך צל של יד אכזרית ולא מתחשבת, למרות שבלבבות נותרו אהבה ואמת. הייתי זקוק למרחק רב ולחיוך של אישה ללמוד שלבי נשאר איתם ושאליהם עליי לשוב.
"דרך ארוכה עברתי למצוא אותך בשמש היכן שילדייך ייוולדו ותראי אותם רצים; כה רחוק לכיוון אחר פנו חיי. אם את מחפשת אותי, מריה, תמצאי אותי בצל, ער או חולם, קשה לומר; אם תבואי אליי, מריה, אראה לך מה עשיתי. ציור של גברת הבאר".
אף על פי שאני עדיין אוהב אותו, הוא השיר של פעם. בשנים האחרונות אני מקשיב לשיר שנכתב שנה מאוחר יותר. אני חי איתו כמעט 50 שנה ופעם הוא סימל את כל מה שהיה אהוב, מוצלח, ממוזל וגדול ממה שהגיע לי. אחר כך הוא התהפך על ראשו ועדיין היה רלוונטי. כמה מפתיע לגלות שמישהו שחשבת אותו לאינטליגנטי לא מבין מהחיים שלו. לא ראה שהשיר האהוב, שיר חיי, תמיד היה על אהבה נכזבת. כמה מפתיע שהטמבל הוא אני.
כבר שנתיים השיר הראשון שמתנגן במכונית כשאני מתניע אותה הוא “Late for the Sky" של ג'קסון בראון מהאלבום (1974) בעל אותו שם. אני רוצה לומר שאין שירים כאלה יותר אבל לא שמעתי את כולם. אפשר לומר בביטחון שקשה יותר לדבר בשבחם של השירים שנוגעים בך - מילולית ומוזיקלית - במקומות האישיים הכמוסים והאינטימיים ביותר והופכים אותך לחלק מעולם יצירתי גדול ממך עשרות מונים.
חוץ מתגובתי האינסטינקטיבית הראשונה להמנון המושלם הזה לאהבה שלשדה נמצץ ממנה, אני מנסה כל יום מחדש לזהות את נקודות החיבור הרבות. לא מזיק שבראון נחשב בעיניי לאחד מיוצרי הרוק הגדולים של דורי; לא מפריע לי שעיקר כוחו הראשוני לא היה בשירה אלא בכתיבה וגם במיטבו שתמיד ניכר בו מאמץ רב, יוצא שהוא שר בדם לבו דרך האף; השיר מפרק אהבה למרכיבים כה זעירים, שבירים ושיש לחפש אותם בזכוכית מגדלת, והלב נשבר ומצטרף לחלקים המפוזרים.
מכיוון שאני כבד שמיעה (מינימליזם ג'קסון בראוני), המוזיקה זועקת בשיא הווליום. לעתים מתנגן השיר בריפיט במקום שבו ניצבים אנשים ותמיד, ללא יוצא מהכלל וכנראה משום שמיין היא מדינה ליברלית ורבגונית, השיר הבוקע מהמכונית גורם לאלה הקרובים לזקור לעברי אגודל אוהד, עדות לטעמי הטוב הקולע לשלהם.
הבעיה, כך אני מבין אותה, כשהייתי נשוי ומאוהב הבנתי את השיר בדרך אחת וכעת לא. זה תמיד היה שיר על התפוררות מכוערת, אף שבמילים יפות, של אהבה גדולה, אבל כפשוטן סירבו המילים להיקלט בדנ"א שלי; עניין אלמנטרי של דחיית איבר שתול. לאחרונה הבנתי את הבאסה במלוא היקפה, אבל היא פגעה בי מבלי למוטט את אהבתי לשיר.
“...אף פעם לא ידעתי מה אהבתי בך, אינני יודע מה אהבת בי / אולי תמונה של מישהו שקיווית שאהיה". חומרים מעיקים, אבל אני כשיר לשאת אותם. אבל זה מידרדר: “ער שוב, אינני יכול להעמיד פנים / אני יודע שאני לבד וקרוב לסוף...", פה יש אתנחתא קטנה שכאילו מעצימה ומשרתת את תחושת הסופניות, אבל בראון לא פראייר: “התחושה שהכרנו". זה סוף תקופה ולא מוות. ואז הוא צועק: “כמה זמן ישנתי? כמה זמן ריחפתי לבדי בלילה? / כמה זמן חלמתי שהכל יהיה בסדר אם אעצום את עיניי ואנסה בכל כוחי להיות מי שאת צריכה / כמה זמן ישנתי, כמה זמן ריחפתי לבדי בלילה? / דרך ההבטחות הנלחשות והאור המתחלף במיטה שבה שנינו שוכבים, מאחרים לשמיים". מיטות, אגב, יש רק בשירים.
על השיר, כמו על האלבום, משתלט דיוויד לינדלי. לקרוא ללינדלי גיטריסט זה כמו לקרוא לפבלו קאזאלס צ'לן. מדובר בווירטואוז מיתרים רב־כלי, שמנגן בגיטרות ניידות, נייחות, מהוואי, מברזל, כינור ודוברו. מעל ראשו עם שערו הארוך וה־Mutton Chops, פאות הלחיים המחוברות בסגנון המאה ה־18 באנגליה, תקוע סיב אופטי המחבר את תת־ההכרה שלו לגאונות מוזיקלית, והוא מרצד ומזמזם כמו בסרט מדע בדיוני.
יש לי כמה מורי דרך שמסכימים איתי; בביקורת האלבום עם צאתו כתב סטיבן הולדן ב"רולינג סטון" ב־1974: “כמו באלבומים הקודמים שלו גם ל'Late for the Sky' לא מצורפות מילות השירים. זה שווה לתמלל אותם לכל מי שמעוניין לגלות מחבר שירים גאוני. קשה לחשוב על מחבר שירים אחר (ואל תקפצו עם בוב דילן, כי אני מכיר ודילן מחבר שירים שונים בתכלית - ר"מ) עם חסד וזרימה כה טבעיים באישיות הפרטית והפומבית שלו שהיא מהפנטת מוסרית מבלי להיות מטיפנית".
מה שהולדן אמר, וזה מה שהעלה אותי על הקרס, שבראון מחפש אופציות רומנטיות בצלה של האפוקליפסה. בראון תמיד חיפש חמלה ורוך בדרך לסוף העולם. הוא לא הצליח לקלוע לעשור שבו ירד המבול וחמישה עשורים עברו בלי ארמגדון בכבודו ובעצמו, אלא אם המגיפה ושינויי האקלים של העת האחרונה הם הנקישה המובטחת בפתח היציאה. אף זמר ומחבר שירים לא עסק ברגישות כה גדולה בפגיעות ובשבריריות של אידיאליזם רומנטי וכאב.
את המורה השני, ניק הורנבי, הכרתי אבל לא ידעתי ש"Late for the Sky" הוא אחד השירים שעליו כתב בספרו “Songbook": “לא שמעתי את סולו הגיטרה הדתי מהנשמה של דיוויד לינדלי שפותח את ‘Late for the Sky' כרבע מאה מאז שהתנגן לראשונה, משום שהייתי מוכה דעה קדומה, צר מוח וטיפש כמו כל גזען... יש היבטים כה רבים למוזיקה של ג'קסון בראון, שנדמה לי שלא הייתי כשיר להגיב להם כאדם צעיר בגלל עדינותם ושבירותם שהייתי שוגה ומייחס אותם לחוסר ברק... התיבות הראשונות של ‘Late for the Sky', עם הגיטרה של לינדלי והפסנתר והאורגן של בראון, יוצרים יופי כה קודר ועוצר נשימה (כמה חברות תקליטים ירשו היום לאומן גדול לפתוח אלבום חדש בצורה כזאת?)...
“אם 'Late for the Sky' הוא שיר הרקע המושלם לגירושים, זה לא רק בגלל המילים עמוסות החרטה; זה משום שגירושים מקלפים שכבה נוספת של עור (מי ידע שיש לנו עור כה עבה, שהסרתו גורמת לחוסר נוחות כה גדול?), ובכך מניחים לנו לשמוע דברים, אקורדים, קטעי סולו והרמוניה כפי שצריך. אני מרגיש שחובתי לציין שאני מעדיף שלא לשמוע דברים כהווייתם, שחלק ממני רוצה שיהיו לי שכבות עור נוספות והייתי יכול להתחפר בעמדה שגורה שהמוזיקה הנוגעת הזאת היא בסך הכל אנגסט וקיטש קליפורני. אבל אני לא, ועליי לחלץ מזה את המיטב ולומר לכם את האמת, שהמוזיקה הזאת היא הרבה יותר ממה שיכולתי לדמיין לעצמי והאם זה לא בדיוק כמו החיים עצמם?".
רון בראונסטין הוא עורך בכיר ב"אטלנטיק" ופרשן פוליטי ב־CNN. אם מראה עיניים הוא חלון למהות, הרי שבראונסטין, לפחות בעיניי קטנות האמונה, הוא מהמעריצים של התזמורת של נלסון רידל. אבל אני מבוגר דיי להודות בטעות. כאשר יצא לאור השנה “Rock Me on the Water", ספרו של בראונסטין על תרומתה התרבותית של לוס אנג'לס לאמריקה ב־1974 הנקרא על שם שיר מהאלבום הראשון של בראון, הייתי מוכן לאכול את הסטטסון שלי. בעיקר אחרי שגוגל הזכירו לי את העובדה שהוא צעיר ממני בארבע שנים.
בפרק הלפני אחרון, נובמבר, כותב בראונסטין על “Late for the Sky". לפעמים כאבים באים בצרורות. “שמונת השירים המהודקים ביססו את מעמדו של בראון כמחבר השירים הצעיר המוכשר ביותר שהעמידה לוס אנג'לס", כותב בראונסטין. “מי שהיה ראוי לעמוד כתף לצד כתף עם קודמיו ג'וני מיטשל, ניל יאנג ואחרים. 'Late for the Sky' בוחן את השבירות, הייאוש והתחושה העילאית של קשר רומנטי בדייקנות ותבונה של קשיש שניחן בחוכמה נדירה, שעומדת בסתירה כה גדולה לצילום של בראון על העטיפה האחורית של האלבום. השירים נשמעים כמו מטח התותחים הכבדים בסוף המהפכה המינית. בראון היה רק בן 26 עם צאת האלבום, והוא הבין כמו בני דורו רק טוב מהם, את המעבר הקשה מחגיגת החירות האישית, שהמהפכה אפשרה, לחישוב הארעיות וחוסר היציבות כפנקסן.
“אבל בראון עשה אף יותר: הוא התייחס לא רק לפרימת הקשר האישי אלא גם לקמילת האידיאלים הפוליטיים. הוא מחבר השירים הראשון עם הידיעה שהקרבות שאותם תיאר דילן כעשור לפניו, או שנגמרו או שהפכו חמקמקים מכדי להילחם עליהם יותר. שלא כמו כותבים מבוגרים ממנו, בראון אינו מוכן לסגת עדיין לכרייה סתמית ולא מועילה של נושאים ראויים בפריזמה של בעיות אישיות בלבד. הוא הפנים את מה שנותר מהמאבקים הגדולים והעקרוניים וממשיך להיאבק ומעז לקוות לפתרונות".
בשבוע של 30 בנובמבר 1974 הגיע ג'קסון בראון לציון דרך בקריירה שלו. אלבומו השלישי, “Late for the Sky", הגיע למקום ה־14 במצעד “בילבורד"; הדירוג הגבוה ביותר שלו. בראון היה בן 26 ופרפקציוניסט שלא הוציא שיר או אלבום מידיו אלא אם הגיעו לשלמות לדעתו. כתיבת שירים עבורו אמר, “הייתה תמיד קשה והיא קשה גם עכשיו". היא המשיכה להיות קשה, מאתגרת, סיזיפית ומייסרת משך עשרות אלבומים עד “Downhill From Everywhere", החדש שלו, שעליו עבד שנים ובעיקר בשנת קוביד־19 שבה חלה בעצמו, שיראה אור ב־23 ביולי. הבאזז המקדים לאלבום החדש הוא עדות מסוימת לרמת הציפיות מהזמר/מחבר השירים המיוחד הזה; שם האלבום מעיד שבראון לא איבד הרבה מאיכות הטיסה המרהיבה שלו כה נמוך וקרוב לאדמה, כמעט בתוכה, ב־50 השנה האחרונות.
בצילומים עדכניים שלו הוא כבר לא הנער הצעיר, ילד המחמד באריזת מתנה מדרום קליפורניה. מי שהיה שובר הלבבות הגדול של הרוק, שפירק אהבות כמו שאהוד ברק מפרק שעונים רק בתשוקה אנושית גדולה יותר, הצעיר יפה התואר בתספורת נסיך צרפתי שופעת וחלקה שאף פעם לא היה לו יום שיער רע, הוא גבר בן 73 ששיני הזמן השיגו אותו לבסוף. הרבה ממה שניתן לומר על ג'קסון בראון משווע לקביעה האגבית “הלוואי עלינו" (לא הכל), אבל הוא גרום ורזה יותר, שערו האפיר והקליש ומשוך כעת לאחור בפומפדור דליל, עיניו שקועות עמוק יותר בארובותיהן ולעתים הוא מתהדר בזקן קטן.
התיאור סוגסטיבי מעט אבל איני נמשך אליו מינית. בהרבה מובנים הוא תמיד היה מי שרציתי להיות אילו כתבתי שירים נפלאים, ניגנתי בגיטרה ופסנתר וכל נפילי הרוק של דורי היו חבריי. ממה ששמעתי האלבום החדש יהיה נהדר. ברצף האלמותי של "Saturate Before Using" (1972), "For Everyman" (1973), " Late for the Sky" (1974), "The Pretender" (1976) ו"Running on Empty" (1977); בראון גורס עדיין שהחיים הם תרגיל סר טעם בהישרדות אישית ולאומית מול כוחות עוינים, אבל מי אמר שאי אפשר ליהנות מהם.
לאונרד כהן היה המתחרה הנואש שלו על לבה של ניקו; המיתוס הקנדי ישב על שולחן בבית קפה וכתב לה שירי אהבה על פתקים. רשמית, היה בראון נגן הגיטרה שלה. דרכה הכיר את לו ריד, שיצא מגדרו ונהם לעברו שתי הברות שלמות. ב־1968 יצא לסיבוב הופעות שבמהלכו הכיר את דיוויד צימרמן, אחיו של בוב צימרמן (דילן) שארגן לו הופעה במיניאפוליס. בראון זכר על קיר דירתו של צימרמן מתנה שקיבל מאחיו: ציור מקורי של הירונימוס בוש. משהו קטן לחנוכה.
את שיריו הטובים והנוגעים ביותר כתב בעיקר מעל סיפור אהבה ברסיסים על הרצפה. חבריו חושדים שהרומן הגדול שלו עם ג'וני מיטשל - היו לה רומנים בערך עם כל מי שכתב שיר יפה באותן שנים, כך שקשה להפריז בטראומה הזאת - נשמט מידיו, משום שהיה מתוסכל מהנביעה האינסטינקטיבית של שירים נפלאים מוכנים להקלטה שבקעו ממנה שעה שהוא ירק דם על כל שיר.
את קשרי החברות והעבודה עם גלן פריי, דון הנלי, ג'יי. די. סאות'ר ושאר אקדוחני אבני החן שהיו האיגלז ולווייניהם, אתם יכולים לתייק היכן שמתאים לכם; אבל בראון לזכותו נפרד מהם מוקדם יחסית, לא לפני שהניח לפריי לסיים שיר לא גמור שהיה מונח אצלו. זה הסיפור של “Take it Easy", שפריי הוסיף לו את הנערה במשאית בווינסלו, אריזונה. בראון לזכותו היה גם הפטרון הקדוש של וורן זיבון ומי שהכריח את דיוויד גפן, המנהל שלו, להקליט את האלבום הראשון של זיבון, גאון נוסף שלא הצליח לפוגג את הילת האלמוניות עד סופה.
מהיום הראשון לא היה ספק ביכולתו המאגית של בראון. האלבום הראשון שלו היה ברמה שמוזיקאים מגיעים אליה במהלך עשור פורה. היו בו שירים מרסקים כמו “My Opening Farewell": “אישה ניצבת ליד חלון פתוח, מביטה רחוק / היא מרגישה רוח דרומית נושבת, נוגעת ביומה חסר המנוח... כה קשה למצוא את המילים שירגיעו את רוחה הנסערת, במקומן אני מציע את אלה במאמץ להיות נדיב: יש רכבת כל יום, עוזבת לכל כיוון / יש עולם, את יודעת, יש לאן ללכת / זו פתיחת הפרידה שלי". או “Song for Adam" על חבר שהתאבד: “למרות שאדם היה חבר שלי, לא הכרתי אותו היטב".
“For Everyman" השני הוא יצירה כה מושלמת, עד שלפעמים אני מקשיב לו בטראנס היפנוטי יושב במכונית באיזה מגרש חניה לבדי כאילו שהאוקיינוס מסביב התייבש והדגים מתו. אני אוהב את כולו, אבל מומחים גדולים ממני נשבו בקסמו של “Ready or Not", שהוא סיפור התאהבותם של בראון והדוגמנית פיליס מייג'ור במועדון “הטרובדור". בחיקוי הטוב ביותר של בוגרט הגן בראון על כבודה של מייג'ור משחקן מובטל שהשליך אותו לרחוב דרך הוויטרינה. מייג'ור באה איתו הביתה, נשארה, הכינה כמה ארוחות והוא קנה לה מכונת כביסה. עכשיו הג'ינס שלה לא נסגרים והיא מוכנה לחיי משפחה. הביטו בעיניי, מפציר בראון על רקע כינור הדרוויש המשתולל של דיוויד לינדלי, ותגידו האם אני נראה מוכן? בנובמבר 1973 נולד בנם איתן. שנתיים לאחר מכן התאבדה מייג'ור באמצעות בליעת כדורי שינה.
האקורד לפני הסיום מרגיז אותי. בעיקר משום שהיה צריך את החיבור המגונה בין מרטין סקורסזה, פול שריידר ו"נהג מונית" (1976) לגרור את שירי האהוב לעולם לילי אלים של רצח ושלוליות דם. למי שידע ושכח, כשעה לתוך עולמו המעוות של טרוויס ביקל (רוברט דה נירו), אחרי שהוא הורג את השודד בשוק, חוזר ביקל הביתה וצופה בטלוויזיה ב"American Bandstand", תוכנית מוזיקלית ומכוון את אקדחו אל הנערים השחורים על המסך. המצלמה נכנסת בזום־אין לצילום סניקרס בטלוויזיה וביקל ממשיך לשחק עם האקדח כאשר סקורסזה בניסיון לפתוח צוהר לעולם אחר, מנגן בפס הקול את בדידותו הרומנטית של ג'קסון בראון ב"Late for the Sky", זמן רב מדי לטעמי. יותר מעילה לגיטימית שלא לחזור לסרט הזה.
התרעות פיקוד העורף