עד שקמו בנימין נתניהו ומנסור עבאס ועשו מעשה, כל אחד ממניעיו שלו, היינו בטוחים שהים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים. והנה עכשיו - מוסכמות יסוד ששררו כאן מאז קום המדינה נפרצו. השבוע נותר מנסור עבאס בכנסת על עומדו כאשר ניגנו את "התקווה", בשבוע שעבר הצביעו שניים מחברי רע"ם בעד חידוש חוק האזרחות, ועבאס – הוא בכלל מעדיף קואליציה עם הימין. בד בבד הנציגים של ערביי ישראל שינו מעמד. מחוזרים על ידי שני הצדדים, הם הפכו למקובלים בכל פורום, קיבלו מנוף אדיר לביצוע שינויים בחברה שלהם. בפועל הם לשון המאזניים הפוליטית, מכריעת הגורלות. כך עוצבו מחדש פני הפוליטיקה הישראלית, לפחות לעת עתה. האם זה כאן כדי להישאר, האם ישתנו פני החברה הישראלית כולה ולאיזה כיוון? ממש לא ברור.

הפרחים מגיעים בראש ובראשונה למנהיג הליכוד, שעם רוב ימני מוצק בכנסת הצליח לתמרן את עצמו למצב ללא מוצא. ברוב ייאושו הוא הכשיר את אנשי כהנא ורקח איתם מפלגת קצה ימנית־דתית. ובאותה נשימה הוא חתר להכשיר דווקא את הצד השני - הערבים האסלאמים, ליום סגריר. יום הסגריר הגיע אבל הזיגזגים, כידוע, לא הועילו לנתניהו.

רק שבכך לא הסתיימה תרומתו של נתניהו לתקומה הערבית. עצם המשך נוכחותו במערכת הפוליטית, זו שמפלגת את מחנה הימין ומונעת קואליציה טבעית מסער ועד סמוטריץ', היא שממליכה עכשיו את המפלגות הערביות. כל עוד ביבי בסביבה, הימין לא יתאחד, והקואליציה תזדקק לקול הערבי כדי לנשום.

ומה עם הערבים עצמם? עבאס אישית אכן מוביל מהפכה, אבל עדיין לא ברור כמה יצעדו אחריו. הוא ראש המפלגה הערבית הראשון שלא חורת על דגלו את חיסול המהות הציונית של מדינת ישראל כתנאי להשתלבות. במסגרת המהפכה, קו השבר ההיסטורי שפילג בין שני הגושים הפוליטיים מאז מלחמת ששת הימים נמחק והפסיק לעבור דרך רמאללה. הממשלה הנוכחית כבר ביצעה מהלכים שנחשבים ימניים ולאומיים. היא אישרה עקרונית הקמת יישוב חדש בשומרון, היא הרסה בית של מחבל למרות מחאות הממשל האמריקאי, היא החליטה לעצור תשלומים לרשות הפלסטינית, היא אפילו שינתה מדיניות והכתה בחמאס בעזה. כל המהלכים האלו לא הזיזו לאנשי רע"ם. רק כאשר התברר שלפיד וגנץ מחזרים אחרי הרשימה המשותפת כאלטרנטיבה לתעתועי ההצבעה של רע"ם, נזכר אחד מחברי הכנסת האסלאמיים שיש גם עזה בעולם. הוא השתמש בה כתירוץ כדי להלחיץ את מי שמדבר עם אחמד טיבי ושות'.

אחמד טיבי, בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת)אחמד טיבי, בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת)

כבימים ימימה, אנשי "המשותפת" המשיכו גם השבוע להציב את האינטרסים של אש"ף בראש סדר היום. למשל, הם הצטרפו לקריאות התמיכה במחבלת בכירה מהחזית העממית, ח'אלדה ג'ראר, ודרשו לשחרר אותה מהכלא להלוויית בתה. אבל ברע"ם ניכר שינוי. מבולבל, לא החלטי, אבל ברור.

עד כמה הוא ברור - ברחוב הערבי טוענים שאפילו עצם ההצבעה של רע"ם על חוק האזרחות, שניים בעד ושניים נמנעים, היא הישג אדיר לקואליציה ושינוי דרמטי בגישה של נציגי הערבים. אבל האם החבירה המהוססת לקואליציה הנוכחית והנכונות לחבור גם לנתניהו מבטאת שינוי יסודי בתפיסה של רוב ערביי ישראל? לא ברור.

המתח בין הזהות הישראלית לזהות הפלסטינית מקנן אצל רבים מאוד מערביי ישראל. הם מעדיפים לחיות במדינה הציונית יותר מאשר בכל חברה ומדינה ערבית בעולם. אבל אף אחד לא דורש מהם לבחור בין האזרחות הישראלית להזדהות הפלסטינית. לכן רבים מאוד מהם נהנים ממנעמינו אבל לא מרגישים ולא מתנהלים כחלק מאיתנו.

לא צריך להרחיק מעבר לאנשי רע"ם עצמם. על השורשים של האחים המוסלמים שקיימים ברשימה הזו כבר כתבו, כמו גם על ההזדהות של חלק מראשיה בעבר עם מעשי טרור נגדנו. האם המגמות האלו נעקרו לעד? לפחות בינתיים קשה להניח. האם המסלול הנוכחי של המפלגה יכחיד את השלדים שבארון? זו השאלה המרכזית.  

הקואליציה הנוכחית מהווה חממה לניסוי דרמטי וחדשני. הכלאה בין מרכיבים אידיאולוגיים ופוליטיים שלא היינו מעלים על דעתנו מעולם. הניסוי הגדול הוא בפנים החברה היהודית, אבל בד בבד נערך ניסוי דרמטי בגזרת ערביי ישראל. עבור הערבים עצמם ועבור מערכת היחסים בינם לבינינו. בתום הניסוי יתחיל להתברר אם חלק משמעותי מערביי ישראל שינה מגמה. הבין שהוא יכול לקבל שוויון אישי ושותפות משמעותית בעוגה הלאומית, אבל בתנאי שיתחיל להיות הרבה יותר ישראלי ופחות ופחות פלסטיני.

המלכוד הדו־גלגלי

מדינת ישראל נחנקת ונתקעת. אתה יוצא מהבית אל עבר שדות הפקקים האינסופיים, ובכל יום המצב נעשה גרוע יותר. רק שהתשתית המקיפה והיעילה של הסעה המונית מתקדמת בזחילת תולעת. גם אם יושלמו בזמן כל קווי הרכבת שבבנייה ותכנון, עדיין נהיה רחוקים מפתרון הבעיה, שתלך ותתעצם. ברשויות שוברים את הראש איך מורידים כמה שיותר קופסאות מתכת ממונעות מהכבישים, אבל איש לא מקדם את הפתרון החלקי שמצוי בהישג יד – רכב דו־גלגלי.

פקקים באיילון (צילום: אבשלום ששוני)פקקים באיילון (צילום: אבשלום ששוני)

נכון, אופנוע לא מתאים לכל אחד, ונכון, מספרי הנפגעים וההרוגים רק עולים בזמן האחרון. אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. כמות הנפגעים הנוכחית נובעת ישירות מאוזלת היד ואובדן המדיניות של רשויות המדינה. מדינת ישראל צריכה לעודד את המעבר לדו־גלגליים, עבור מי שיכול, אבל לפעול בהתאם.

זה מחייב קודם כל לטפל במחדל הבטיחותי. להקצות ולסלול מסלולים מיוחדים לדו־גלגליים, בדיוק כמו מסלולי אופניים. למנוע את הצורך של הרוכבים לזגזג בין המכוניות ולסכן את עצמם. בין היתר להרשות לרוכבים לנסוע בשולי הכביש משני הצדדים, בזהירות ותוך כיבוד כללי הבטיחות.
בד בבד על המדינה לחייב את כל הרוכבים, במיוחד הצעירים והלא מנוסים שבהם, לעבור קורסים לנהיגה בטוחה ומתקדמת. יש קורסים חשובים מאוד שמצויים בשוק ומלמדים איך עוצרים, איך נזהרים ומשתלבים בתנועה, איך מסתובבים. רוכבים רבים פשוט לא יודעים לשלוט בדו־גלגלי שלהם, והתוצאות בהתאם. את הקורסים האלו צריך לסבסד, כדי שאיש לא ישתמט. במקביל חייבים לשפר את הכבישים ולהגביר את המיגון. בין היתר מיגון של מעקות בטיחות בכבישים, מותאמי דו־גלגליים ומיגון אישי לרוכבים עצמם. כך חייבים לחסל את המיסוי על כל דבר ששומר על הבריאות והחיים ברכיבה.

ולבסוף, המשטרה חייבת להפסיק את ההשתוללות של חלק מהרוכבים. לא לחפש את מי שנסע קצת מהר בכביש מהיר ובטוח, אלא לאחוז באוזניים של מי שלא עוצר באדום, מי שחותך מכוניות בחוסר אחריות ועוד ועוד. במקביל וכדי לעודד את המעבר לדו־גלגליים חייבים לטפל במיסוי הבלתי שפוי שמוטל גם על אופנועים. למשל אופנוע ב.מ.וו שמיוצר בגרמניה ומיובא לארצות הברית עולה בפלורידה 30 אלף דולר, אחרי המסים והמכס שהדוד סם כבר הטיל על תוצרת גרמניה. אותו אופנוע שנשלח מבוואריה יעלה בתל אביב 54 אלף דולר. ולא להתבלבל, ההבדל הוא נטו מיסוי - פשוט שוד ואיוולת.

בשורה התחתונה צריך לעודד מעבר לאופנוע או קטנוע. זה הרבה יותר מהיר, זול והכי חשוב - חולץ פקקים עבור כולם.

[email protected]