מי שיש לו קצת פנאי בימים אלה, מוזמן להביט דרומה, לעימות בין מצרים לאתיופיה על סכר "התחייה". יש משהו מנחם בצרות של אחרים. "התחייה" הוא מתקן אדיר ממדים שהחלה אתיופיה להקים לפני עשור כדי לאגור את מי הנילוס הזורמים ממנה לסודן, ומשם למצרים. בקהיר נזעקו מחשש לדלדול עורק החיים, אבל האתיופים המשיכו לבנות בקור רוח. בשנתיים האחרונות החלו להפעילו.

באחרונה הודיעה אתיופיה כי בכוונתה למלא את המאגר שמאחורי הסכר שנית, הפעם בכמות גדולה מזו שאספה בשנה שעברה. עבור המצרים, הסכר הזה הוא סיוט. קהיר דרשה וקיבלה את התערבות מועצת הביטחון. ההתנהלות באו"ם רק בראשיתה, אבל המצרים יודעים כי רובה מתקיים לפרוטוקול, וכי שום תועלת דרמטית לא תצמח ממנו.

במקביל החל להתעורר מחדש השיח הציבורי במצרים על תקיפה צבאית. בזה אחר זה עולים עיתונאים מצרים ומובילי דעה ומהרהרים בקול, מדוע לא לשלוח את חיל האוויר להחריב את הסכר. הרחיק לכת מכולם נשאת אלדיהי, מגיש טוק־שואו באחד הערוצים, שקבע לפני כמה ימים כי בנילוס יזרמו מים, או יזרום בו דם. ככה במילותיו.

אכן הצהרות חזקות, אבל בצמרת המצרית יודעים כי אופציית התקיפה איננה מונחת על השולחן באמת. מצרים של היום בונה את יחסיה עם הקהילה הבינלאומית וחותרת לשמש שחקן אזורי מוכר. תקיפה של מפעל תשתית אזרחי מסוג זה תיחשב לברברית ותשלול מא־סיסי את כל האשראי שהוא בנה בשנים האחרונות בפני מעצמות המערב. בעידן ביידן במיוחד יש למצרים סיכוי טוב להתקרב לבית הלבן, אחרי שנים ארוכות של כתף קרה מן הנשיאים אובמה וטראמפ.

עבד אל-פתח א-סיסי (צילום: רויטרס)עבד אל-פתח א-סיסי (צילום: רויטרס)


למרות הזעם השוצף בקהיר פנימה, הדיפלומטיה המצרית באופן מסורתי אינה מצטיינת בתוקפנות. בניגוד לישראל, שיחסי החוץ שלה מבטאים לעתים בעיות פנימיות, או הולכים יד ביד עם סוגיות ביטחוניות, אצל המצרים עיקר המאמץ הביטחוני מופנה כלפי פנים. תקיפה בשטח מדינה ריבונית היא מעשה מרחיק לכת עבורם. נוסף על כל זאת, החרבת הסכר בעודו גדוש מיליארדים של קוב מים תציף שטחים נרחבים מאתיופיה ומסודן השכנה, והיא עלולה להרוס ענפי חקלאות ולגבות חיי אדם.

להרוג את השליח
בתוך סערת הדיון הציבורי במצרים, מעלה מישהו שם מעת לעת את שמה של ישראל. בקהיר יש כאלה המשוכנעים כי ישראל מתווכת בחשאי להשגת פתרון בסוגיה, הודות לקשריה עם שני הצדדים. זו טענה פולמוסית, ומקורה לרוב בחוגי האופוזיציה. מעורבות ישראלית לכאורה מציגה את א־סיסי כמשתף פעולה עם הציונים בסוגיה לאומית חשובה, שלא לומר מפקיד את גאוותה של מצרים ועורק החיים שלה בידיהם הבלתי מוסמכות. מאחר שהמגעים ארוכי השנים לא עלו יפה, יש בפרסומים הללו כדי לרמוז מי אשם בדבר.

ישראל אכן נשאלה בידי המצרים לפני כשנתיים אם ברצונה לתווך בסוגיה. השאלה נדונה בכובד ראש, והוחלט לדחות את ההצעה בנימוס. הסיכוי להצליח במשימה נמוך, ושני הצדדים, במיוחד המצרים, ימהרו להאשים את המתווך בכישלון.

בנימין נתניהו בישיבת הסיעה (צילום: מרק ישראל סלם)בנימין נתניהו בישיבת הסיעה (צילום: מרק ישראל סלם)


יש מדינות שרכשו לעצמן התמחות בפתרון סכסוכים של אחרים. מצרים עצמה היא כזו. או ארצות הברית. וגם גרמניה. במדינות המפרץ, פישור ותיווך הם כישורים הכרחיים בחיי השבט. זו משימה מתסכלת אבל מתגמלת. היא מעניקה יוקרה רבה לבעליה כמצילים ומושיעים, אבל דורשת אורך נשימה והבנה עמוקה - ביחסי אנוש, בתרבותו של האחר ובסוגיה הנדונה. מראשית לידתה של הדיפלומטיה הישראלית לא היו לה שאיפות לפתור צרות של אחרים. זה לא עניין של יכולות, אלא של תרבות.

ישראל מעולם לא ראתה את עצמה מעצמה אזורית, ואם כן, אזי צבאית בלבד, אבל לא דיפלומטית. בניגוד לידידתה ארצות הברית, ישראל אינה מיסיונרית של רעיונות אוניברסליים או בשורה, ואם היא רואה עצמה ככזו, הדבר אינו ניכר בהתנהלותה המדינית. זאת בניגוד למצרים, למשל, שרואה עצמה כמדינה משפיעה, ככזו הממלאת תפקיד אזורי של מבוגר אחראי, והיא ממהרת להציע את שירותי הפישור שלה לכל נזקק. זהו "התפקיד המצרי", ביטוי מן הז'רגון הפוליטי שלהם, המבטא את מעמדם או שאיפותיה המדיניות של קהיר.

נוסף על כך, ישראל רואה את עצמה, גם אחרי 70 שנה, חברה במאבק קיום, אף שהיא חסונה מכל שכניה. כאשר אדם עסוק בהישרדות, או לפחות חווה את עצמו ככזה, הוא אינו פנוי לבעיות של אחרים.

ההבחנה הזו מביאה אותנו לשאלה רחבה יותר. האם ישראל היא שחקן טוב בזירה המדינית? האם מעודה יזמה תהליך מדיני בעל משמעות אסטרטגית? ובכן, ההיסטוריה, בעניין הזה, לא תלמד עלינו סנגוריה. את השלום עם מצרים כפה סאדאת על ישראל בכוח. ההסכם עם ירדן הוא תוצאה של הפשרת היחסים עם הפלסטינים. אוסלו נכפה על ישראל בעקבות האינתיפאדה הראשונה ולחצי ממשל קלינטון. את השלום עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו הביא טראמפ. בלעדיו זה לא היה קורה. אפילו בימים אלה מתקשה ישראל לקדם הסדר בעזה ומשמרת מצב שביר של אי ודאות. וכחנות פנימית בין השחקנים בצמרת הביטחונית, ובעיקר חוסר נחישות, גורמים למצב לדשדש.

תיווך, כמו יוזמה מדינית, דורש כמה תכונות שישראל לרוב איננה מחפשת לעצמה, ודאי לא במודע: אורך נשימה, קור רוח, חתירה למטרה, יכולת התמודדות גבוהה עם תסכולים. כמובן שיש בישראל דמויות ואישים שניחנו בתכונות הללו, אבל הצמרת הישראלית אינה מתוכנתת לפתור בעיות סבוכות באמצעים דיפלומטיים. היא טובה בזיהוי אויב, בפתרונות צבאיים. חרבה מלוטשת, אך לשונה קהה.

לחיות אצל אלוהים
ביום שישי שעבר הלכה לעולמה בקהיר בגיל 87 ג'יהאן סאדאת, אלמנת נשיא מצרים לשעבר. הנשיא א־סיסי, שהעריץ את סאדאת, הורה לערוך לה הלוויה צבאית. בכך הייתה ג'יהאן למצרייה הראשונה שזכתה להלוויה כזו. מסעה האחרון היה עטוף סמליות.

לפני 40 שנה, ב־6 באוקטובר 1981, נרצח סאדאת בידי חוליית מתנקשים. הוא נקבר מעברו השני של הכביש שבו אירע הרצח. שם שוכנת אנדרטה גבוהה ונישאת, יד לחיילים המצרים שמקום קבורתם לא נודע. את האנדרטה בנה סאדאת אחרי מלחמת יום כיפור. שם נערך המצעד, שבו הוא מצא את מותו, ושם גם נקבר.

ג'יהאן ישבה כמה מטרים לצדו, עם נכדם על ברכיה, בעת שגופו נוקב כדורים. היא הייתה איתו לאורך כל הקריירה, עוד מהיותו קצין צעיר בשנת 1949, ועד רגעיו האחרונים. על קברו נחקקו המילים "גיבור המלחמה והשלום".

ג'יהאן סאדאת (צילום: AN/JDP)ג'יהאן סאדאת (צילום: AN/JDP)


קברם המשותף אינו רק מקום מנוחתם, אלא גם סיפורה של מצרים. ארץ של מאבקים, פיוס ודת. מה הקשר לאסלאם? בצד הקבר, על הקיר מימין, חקוק פסוק 169 מסורת בני עמרם בקוראן. זהו אחד המשפטים האמוניים מכולם בספרם הקדוש. אל תחשיבו את אלה שנהרגו למען אלוהים מתים, נכתב שם, כי הם חיים אצל אלוהיהם.

בכוחו של הפסוק הזה לנחם את קרוביו של המת, אבל לאורך הדורות יש שעשוהו חרב פיפיות. כך ניחמו פוסקים קיצוניים טרוריסטים מתאבדים עוד לפני מותם, באומרם כי יחיו גם לאחר לכתם. סאדאת היה בן 63 במותו. איני יודע אם הוא חי אצל אדונו. אבל הוא חי בלבבות. במצרים של היום, דמותו אהודה יותר מזו של יורשו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל