להאזנה לטור המלא

1. "אוריאל, זה שלנו"
הרגע שבו צייץ ח"כ אוריאל בוסו (ש"ס) את הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" באחד מבוקרי השבוע היה משעשע עד דמעות, מגוחך עד אימה ומשקף טוב מכל דבר אחר את מה שהיה לנו כאן בעשור האחרון.

בוסו, פרלמנטר חרוץ (באמת), צילם את הכותרת הצעקנית הזו: "הסיכוי להחלים מסרטן - נמוך יותר בפריפריה". מעל הכותרת, הוסיף את פרשנותו המלומדת: "ממשלת תל אביב-רעננה". ודי לחכימא.

כעבור כמה דקות מחק הצייצן המהיר את הציוץ והתפוגג יחד איתו באפלת הצהריים (א. קישון). אני מניח שמאן דהו (בטח העוזר הפרלמנטרי) ניגש אליו, הניח יד כבדה על כתפו ואמר לו "אוריאל, זה שלנו".

רוצה לומר, המציאות המחרידה הזו, שבה הסיכוי להחלים מסרטן בפריפריה נמוך יותר מאשר במרכז ותוחלת החיים בפריפריה נמוכה בשנים לא מעטות מתוחלת החיים במרכז הארץ, היא תוצאה של הזנחה ממושכת, יותר מעשור שנים.

אפילו דודי אמסלם לא יהיה מסוגל להאשים בסטטיסטיקה האיומה הזו ממשלה שקמה לפני חודש. זה לא ממשלת ת"א־רעננה, אלא ממשלת ספסופה־קיסריה.

האמת פשוטה: את המצב הזה יצרו ממשלות הליכוד, ששלטו כאן לאורך כמעט כל 40 השנים האחרונות. הן לא נקפו אצבע כדי לשנות אותו. הן הנציחו אותו. ולא רק הליכוד. ש"ס של אריה דרעי הייתה שם, לאורך כל הדרך. מפלגת השקופים, המפלגה שמייצגת את הפריפריה, המפלגה שזה צריך להיות הדגל שלה, התעטפה בביביזם ונדמה.

דרעי הוביל את צאן מרעיתו להזדכות על שארית הכבוד העצמי ולחתום תמורתו באפסנאות הבלפוראית על פולחן אישיות חלול. במקום לשרת את הציבור שלה, שירתה ש"ס את משפחת נתניהו והפכה לסרח עודף של הביביזם. התבטלות עצמית מוחלטת, חינוך להמשך בערות ודלות ומלוא החופן טענות אחרי שבועיים וחצי באופוזיציה. תודה, דרעי.

לתומי חשבתי שציוץ העוועים הזה קבע את שיא הגיחוך השבוע, אבל אז חלף לו יום נוסף והופיע מאמרו המכונן של יו"ר האופוזיציה והעורך הלא אחראי של "ישראל היום", בנימין נתניהו, שנמרח על כל שערו של הביביתון לתפארת מדינת ישראל.

"איראן דוהרת לפצצה" כתב קול הרעם מקיסריה, "וממשלת בנט־לפיד שותקת". התגובה ההולמת למאמר הזה היא פשוט להתפוצץ מצחוק, אבל פתאום נזכרתי שהפצצה האיראנית, קרובה מאי־פעם בעבר, עלולה להתפוצץ עוד קודם. גם הפעם, הכל רשום בטאבו על שמו של נתניהו.

הוא האדריכל היחיד של הכישלון החרוץ שלנו מול איראן. הוא הנווט שהוביל אותנו למבוי הסתום שממנו מנסים עכשיו בנט ולפיד למצוא דרך יציאה. אחרי כל זה, אין בו שמץ של בושה בטרם יישב ויאשים את הממשלה בכך שהיא "שותקת".


2. האורקל מירושלים
יכול להיות שההשתפנות שלו בתחילת העשור הקודם, כשהיסס, התלבט ובסוף השתמט מלהנחית מכה צבאית על תשתית הגרעין האיראנית, הייתה נכונה לשעתה.

ההיסטוריה תשפוט אותו. ההימור הדרמטי האסוני באמת שלו, התרחש בהמשך, בשנים 2015־2016. ראשית, הנסיעה האומללה ההיא לקונגרס, "על הראש" של הנשיא אובמה, כשלא היה שום סיכוי לעצור את הסכם הגרעין בין איראן למעצמות.

הוא הוזהר, וצפצף. הוא העדיף לצבור נקודות שבועיים לפני הבחירות נגד הרצוג מאשר לפעול לטובת האינטרס הלאומי הישראלי (להבין את המציאות, לחכות בסבלנות לטראמפ ובינתיים לא לשרוף את המועדון לדמוקרטים).

אבל השיא הגיע מיד אחר כך כשטראמפ נכנס לבית הלבן. נתניהו ניצל את השפעתו הרבה ושכנע את טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין. גם כאן, הוא הוזהר, אבל התעלם.

הוא העדיף תשואות לטווח קצר על פני אינטרסים ביטחוניים לטווח הארוך. הוא התמכר לפוזה של האורקל מירושלים, המטיף בשער, המחנך הגלובלי ומורה הדרך האוניברסלי. בינתיים, התנתק מחללית האם.

כמו עיתונאים רבים אחרים, ישבתי באותם ימים מול לא מעט בכירים במערכת הביטחון ונתקלתי במבוכה. אף אחד כמעט לא פרץ בהורה סוערת לנוכח הפרישה האמריקאית המהדהדת מההסכם.

דונלד טראמפ  (צילום: רויטרס)
דונלד טראמפ (צילום: רויטרס)

השלכותיה היו ברורות: היא תאפשר לאיראן להתקרב לגרעין בגלוי ובאופן דרמטי, מבלי לגבות ממנה מחיר משמעותי. למה אתם מודאגים, שאלתי רבים מבכירי המודיעין והצבא, הרי האמריקאים איתנו, טראמפ התיישר עם ביבי, הם פרשו מההסכם, הסנקציות חודשו ביתר שאת, הכל טוב, לא?

האנשים שישבו מולי גמגמו. "מי אמר שטראמפ יישאר כאן לנצח", שאל אחד. "מה יקרה אם טראמפ יאבד עניין בהמשך ולא יתקוף צבאית את הגרעין האיראני", הקשה שני. "הסכם הגרעין בעייתי", ניתח שלישי, "אבל הוא הסיג את איראן אחורנית והקפיא אותה במרחק של שנתיים מפצצה.

הוא נתן לנו 12 שנות שקט שאותן אפשר לנצל לדברים חשובים ברמה האסטרטגית. אף אחד לא יודע מה יקרה ברגע שהאמריקאים יוצאים ממנו והאיראנים לא מחויבים אליו. מה נעשה אם הם יתחילו להתקדם במהירות לפצצה, האירופים יפהקו, והאמריקאים יבליגו? מה יקרה אז? מישהו חשב על זה?".

התשובה היא כן, היו אנשים שחשבו על זה. למרבה הצער, נתניהו אינו נמנה עמם. הוא חשב בעיקר על עצמו והאמין למעשיות שמכר לעמו.

במצב הזה בדיוק אנו נמצאים עכשיו. הוא רשום כולו על שמו של נתניהו. החלילן מהמלין הוביל אותנו ואת העולם כולו למצב הנוכחי: איראן קרובה מאי־פעם לגרעין, לא מחויבת לשום דבר ואין מולה כוח משמעותי שינסה לבלום אותה. חוץ מאיתנו, כמובן.

או, כאן אנחנו מגיעים לסיפור החמור באמת. ראשית, בואו נדלג 12 שנים אחורה. מרץ 2009. נתניהו ניצח בבחירות (אף על פי שקיבל מנדט פחות מקדימה של ציפי לבני) וקיבל את המנדט להרכיב ממשלה.

אולמרט אישר לו להתחיל חפיפה שבועות לפני השלמת הרכבת הממשלה. הרמטכ"ל גבי אשכנזי זימן אותו ללשכתו בקריה ופתח בפניו את דלתות המחסן הכמוס ביותר בעולם, מחסן שבו הלכה והתגבשה אופציה צבאית ישראלית ייחודית, מושקעת ויקרה להחריד להתקפת תשתית הגרעין הצבאית באיראן.

עיניו של נתניהו התרחבו כעיני מסומם אחרי מנה כפולה. הוא התקשר הביתה, עשה מעשה של פיקוח נפש (כלומר דחה ארוחת ערב עם הגברת) ונשאר שם שעות. למחרת, חזר.

הוא נחשף לעבודת נמלים קשה ויצירתית של טובי בנינו ומחודדי מוחותינו, כדי לגבש אפשרות שתעניק לישראל דרך להלום בתשתית הגרעין האיראנית הרחוקה והמבוצרת באופן יעיל, פחות או יותר. זה עלה מיליארדים אבל זה היה שווה זהב.

3. נרדם בשמירה
פאסט פורוורד, 12 שנה קדימה. נפתלי בנט נכנס ללשכת ראש הממשלה. לא, הוא לא קיבל אישור להתחיל את החפיפה מוקדם יותר, כפי שקיבל בזמנו נתניהו. האמת היא שבכלל לא הייתה חפיפה. בנט נחת היישר לתוך מציאות בעייתית, שלא לומר מפחידה.

כששאל את ראשי הזרועות על האופציה הצבאית של ישראל באיראן, נענה במשיכת כתפיים. כשהתחיל לברר, התגלתה לו השערורייה: מאז ששכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, לא טרח נתניהו לדאוג שתהיה בידי ישראל אופציה צבאית למקרה שהתזה תקרוס, טראמפ ייעלם ואיראן תדהר לפצצה. 

מערכת הביטחון התחננה בשלוש השנים האחרונות לתקצב את חידושה והתאמתה של האופציה הצבאית, שהתיישנה ואיבדה רלוונטיות, אבל נתניהו התמהמה. היה לו זמן. הוא נח על זרי הדפנה המלאכותיים. מי לא פנה אליו. גבי אשכנזי, בשבתו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון, הפציץ אותו במכתבים.

רמטכ"לים, ראשי אמ"ן, בכירים נוספים, שרים. כולם הבינו שצריך להתכונן, אבל נתניהו התעלם. עובדה: הנושא לא תוקצב, ההכנות לא בוצעו, מישהו נרדם בשמירה או שהיה עסוק מדי בשמירה על עצמו.

נכון לעכשיו, הרע מכל קורה: לאיראן יש לגיטימציה להפר את ההסכם, והיא דוהרת קדימה. יש בידה כמות אדירה של אורניום מועשר לדרגה כמעט צבאית (60%), היא מכניסה לשימוש את הדור הבא של הצנטריפוגות ומתקרבת ליעד.

נשיא איראן חסן רוחאני מבקר במתקן גרעיני (צילום: רויטרס)
נשיא איראן חסן רוחאני מבקר במתקן גרעיני (צילום: רויטרס)

היא חוטפת מכות לא פשוטות מגורמים עלומים (כן, גם תחת ממשלת בנט־לפיד), אבל היא מדינת ענק עם תשתית יציבה, בסיס מידע ואמצעים רבים. היא במרחק נגיעה מהפצצה. עכשיו אנחנו תלויים לגמרי באמריקאים, ובבית הלבן יושב ממשל דמוקרטי.

למי ששכח: הדמוקרטים הם אלה שנתניהו השפיל, גימד, הכפיש וניצל. הם נהנים לראות אותו סובל. הם יודעים שבנט ימני וקיצוני ממנו, אבל רווים נחת מתבוסתו של ביבי.

הוא בישל את התבשיל הזה בכישרון רב. אנחנו מתקרבים למצב שאותו הגדיר פעם מאיר דגן כ"החרב על הצוואר". מצב שבו אין אפשרות אחרת אלא להשתמש בכוח. הבעיה היא שגם הכוח כבר לא מה שהיה פעם.

איך הוא העז לפרסם השבוע מאמר שבו הוא מאשים את ממשלת בנט כ"שותקת", רק אלוהים יודע. חוצפה לא הייתה אף פעם מצרך נדיר בארגז הכלים שלו.

ראש הממשלה בנט, לנוכח ההאשמות המופרכות הללו, נאלץ, כמעט נאנס, להגיד מעל דוכן הכנסת ש"מעולם לא היה במדינת ישראל מישהו שדיבר כל כך הרבה ועשה כל כך מעט בעניין איראן".

לשכתו השתדלה לא לצאת למסע תדרוכים, אבל לא תמיד בהצלחה. "עדיף לביבי שהיה שותק", אמר אחד מאנשי ראש הממשלה, "אסור להיגרר אחרי חוסר האחריות שלו, אבל אם הוא חושב שהוא יכול לעשות לנו קמפיין איראן על הראש, הוא טועה.

שלושה שבועות אחרי שהממשלה הזו נכנסה לתפקיד, אחרי שכל הקונספציה שלו בנושא איראן התרסקה, אחרי שהוא לא האזין לאזהרות שהאיראנים יעשירו כמו מטורפים אם ארה"ב תצא מהסכם הגרעין, הוא עוד מעז להמשיך לקשקש ולהתרברב?".

4. תיק ראיסי
ראש הממשלה בנט, שר החוץ לפיד ושר הביטחון גנץ מנסים עכשיו לגבש אסטרטגיה חדשה. בניגוד לרוב ההערכות המוקדמות, איראן הודיעה שאין לה כוונה לחדש את המו"מ על הסכם הגרעין לפני שהנשיא החדש, אברהים ראיסי, התליין מטהרן, יושבע לתפקידו בתחילת אוגוסט. הם מקשיחים עמדות, בניגוד למה שהבטיחו לנו ארגוני המודיעין במערב.

יש שתי אפשרויות: או שהם קיבלו החלטה אסטרטגית לא לחזור להסכם הגרעין, לנצל את המבוכה והבלבול ולהתגנב למעמד של "מדינת סף" גרעינית בחסות החשיכה, או שהם החליטו שההסכם ייחתם על ידי הנשיא ראיסי אך ורק אם המעצמות יתקפלו לנוכח הקשחת העמדה האיראנית. בשני המקרים, אנחנו בצרה צרורה.

הנשק הסודי היחיד שעליו אפשר לחשוב כרגע הוא אברהים ראיסי עצמו. אותו תליין מטהרן. בהשוואה אליו, מחמוד אחמדינג'ד הוא ערבוב של הנזירה תרזה ומוסי רז. מדובר לא רק ברוצח המונים אנטישמי מוכח, אלא גם במוציא לפועל, executor של ממש.

לא בכדי דוחה בנט את נסיעתו הראשונה לביידן לאחרי השבעתו של ראיסי. הוא יציג בפני ביידן את "תיק ראיסי" ובו סקירה מקיפה, שתכלול גם עדויות וראיות, ל"מפעל חייו" של הקצב האיראני. "הפרטנר החדש שלכם", יגיד בנט לביידן, "הוא מי שפיקח על הוצאות להורג המוניות באופן קבוע, עד לאחרונה. האיש הזה לקח את הפרוטוקולים של זקני ציון והפיק על בסיסם סדרת טלוויזיה, כדי להנגיש אותם להמונים".

בנט עבר בשבועיים האחרונים על תיק ראיסי, ולבקשתו הוכנה סקירה שכללה עדויות של ניצולים איראנים על פועלו של הנשיא החדש. היא תוצג בפני ביידן והעולם בחודש הבא. ראיסי ישב ב"ועדות המוות", שהיו אחראיות על אישור המוני הוצאות להורג של מתנגדי משטר בטהרן.

אברהים ראיסי (צילום: רויטרס)
אברהים ראיסי (צילום: רויטרס)

הנה, כדוגמה, עדותו של אירג' מצדאקי, אסיר פוליטי לשעבר ופעיל זכויות אדם גולה כיום. מצדאקי ישב בכלא כרג' וראה בעיניו את ראיסי:
"התיקים הפוליטיים בבית המשפט המהפכני היו בידיו של ראיסי, באותה תקופה הוא לא נהג ללבוש את גלימת אנשי הדת ותמיד היה בלבוש אישי... הוא היה החוקר של אנשי כרג', לפיכך הכרתי את מראהו ועקבתי אחר תנועותיו...

ראיסי ועמיתו אשרקי היו שני אנשים שבאופן אישי נהגו להגיע אל מקום ההוצאות להורג כדי להשתתף ולפקח על ההוצאות עצמן. אני ראיתי באופן אישי את שניהם כשהם צועדים אל החוסיניה (מסגד ומקום פולחן קהילתי) של הכלא, מקום בו התבצעו ההוצאות להורג... בגלל נוכחותו של ראיסי בקרב הוועדות הללו אסירי בית הכלא כרג' בבית הדין המהפכני היו במצב גרוע יותר מאלה של בית המשפט בטהרן.

מספרם היה קטן יותר, והעובדה שראיסי הכיר חלק מהם באופן אישי, סיבכה עבורם את העניין... אחד המקרים הטרגיים היה הוצאתו להורג של כאוה נצארי, אחד מאסירי כלא כרג'. הוא היה חולה במחלת האפילפסיה, היה נופל הרבה כתוצאה מהתקפי אפילפסיה, נפצע ושבר מחצית משיניו... ראיסי, כמו יתר חברי ועדות המוות ומשמרות המהפכה, היה נוהג לחגוג ולאכול עוגות ופחזניות לאחר הוצאת פקודת אסירים להורג.

בשיא הטבח של האסירים בכלא כרג' ראיתי מבעד לחריץ התא שלי את ראיסי בחדר ממול, שהיה בית משפט, יושב מאחורי שולחן ומכה בזעם את שטרות הכסף הקרועים שנלקחו מאלה שהוצאו להורג. האסירים היו קורעים את הכסף שברשותם לאחר שקיבלו את ההודעה על גזר דינם, כדי שלא יפול לידי תלייניהם".

5. מים עכורים
מאיראן, בואו נעבור לירדן. קרוב יותר, חמור לא פחות. בחזית הזו הצליחו בנט ולפיד לפרוץ את מחסום הבטון שהונח בימי נתניהו ולהתחיל בשיקום היחסים עם המדינה בעלת הגבול הארוך ביותר עם ישראל.

ירדן היא העומק האסטרטגי שלנו. חשיבותה לביטחון הלאומי הישראלי אדירה ואינה ניתנת להערכה או לפרסום. למרות כל זאת, נתניהו בעט בבית המלוכה ברגל גסה והפך לפרסונה נון גראטה ברבת עמון. זה הקרין גם על היחסים, כמובן.

עכשיו הוא לא מתבייש לשסות את חסידיו בהסכם החדש למכירת 50 מיליון מ"ק מים בשנה מישראל לירדן (בנוסף על 50 מיליון שהם קונים מאיתנו מאז חתימת ההסכם). נתניהו, שאפילו את המים בבריכה בקיסריה מצליח, לפעמים, לממן מכיסו של מישהו אחר, לא מתבייש ללעוג למי שמנסים בכל כוחם לנקות אחריו.

תחילת הסיפור בימיו של סילבן שלום כשר האנרגיה, התשתיות והמים. בין ישראל לירדן נחתם הסכם בי"ל בשם רד־דד (red-dead), סוג של תחליף זול יותר לתעלת הימים המפורסמת. בהסכם היו מעורבים הבנק העולמי וקרנות מימון בינלאומיות. במסגרתו יונח צינור מים מהים האדום לים המלח.

הצינור יעביר כמות גדולה של מים, שיחנו בדרכם במתקני התפלה גדולים שיוקמו לאורך גבול ישראל־ירדן בערבה. המים הללו יפריחו את הערבה הישראלית, הצמאה למים מותפלים, התמלחת תוזרם צפונה ותסייע לשיקום ים המלח. בתמורה, תעביר ישראל לירדן מים מהכנרת. הסכם טוב לכולם, ובעיקר לחקלאים, לים המלח, לערבה, לתושבי ירדן הצמאים ולכלכלה.

נפתלי בנט (צילום: מרק ישראל סלם)
נפתלי בנט (צילום: מרק ישראל סלם)

במסגרת ההסכם אמור היה לקום מתקן התפלת מי ים גדול בצפון הארץ, שיתפיל את מי הים התיכון, יעביר אותם במוביל הארצי (הפוך מהכיוון) לכנרת, משם יועברו לירדן.

יצא כבר מכרז למתקן הזה, ואפילו נבחר זוכה. אלא שאז החליט נתניהו לבטל את ההסכם כולו. למה? עד היום לא ברור. ההחלטה הזו התקבלה "על הראש" של האמריקאים, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט, של הבנק העולמי, של כל זרועות הביטחון ויועצי ראש הממשלה והשותפים הרבים הנוספים. 

חלק מהאנשים הבקיאים בנושא טוענים שנתניהו סתם רצה להטריל את בית המלוכה הירדני ולהפגין עוצמה. אחרים מספרים שהמועצה הלאומית לכלכלה החליטה שההסכם לא כלכלי, או יקר מדי. מומחיה טענו שהוא יעלה מיליארדים.

במציאות, הוא אמור היה לעלות 400 מיליון דולר, מתוכם 200 על חשבון ישראל ו־200 על חשבון ירדן. את 200 המיליון שלנו היינו אמורים לשלם בקצב של 8 מיליון דולר בשנה. אפילו לא כסף קטן במונחים מדינתיים.

ביטול ההסכם הנחית מכה אדירה על בית המלוכה בירדן. שר החוץ ספדי הפך לשונא ישראל. המלך רתח. בירדן, מונרכיה ערבית, הסכמים מהסוג הזה לא קורים בלי מעורבות עמוקה של בית המלוכה.

זה לא פגע רק בכלכלה הירדנית ובברזי המים ברבת עמון. זה פגע גם בכבוד של הממלכה כולה. כל בעלי המקצוע בישראל היו המומים. ההסכם קיבל את ברכת כולם, מהשרים הרלוונטיים דרך רשות המים וכל המשרדים הנוגעים בדבר. אבל נתניהו הוריד עליו את הגרזן.

נתניהו עשה למלך עבדאללה מה שעשה לכל מי שכרת איתו ברית פוליטית או הסכם כלשהו בעשרות השנים האחרונות. עבדאללה לא שונה מיצחק מרדכי, בוגי יעלון, דן מרידור, גדעון סער, משה כחלון, משה פייגלין, רפי איתן, דוד לוי, ציפי לבני, בני גנץ ועוד עשרות רבות של פתאים שהולכו שולל כל אחד בדורו.

זוהי שיטת נתניהו. אלא שבסוף היום, גם אם יתמהמה, החשבון בוא יבוא. הוא מצא את עצמו השנה בלי אופציות. אף אחד לא מוכן לגעת בו במקל של חמישה מטרים. הוא ראש המפלגה הגדולה ביותר שרק החרדים והקיצוניים מימין מוכנים לשבת לידו. הוא מיצה את האשראי, בזבז את הקרדיט והפך מצורע, מוקצה מחמת מיאוס.

מאז שבוטל ההסכם הלכו היחסים החיוניים עם ירדן והתדרדרו. נתניהו החמיץ הזדמנות לשאת ולתת על המשך החכרת מובלעות צופר ונהריים מירדן, תמורת ההסכם והמים, אבל זלזל, התעלם עד שהפסדנו את השטח. גורם ירדני בכיר אמר לאחרונה לעמיתו הישראלי שהם דווקא רצו לשאת ולתת עם ישראל על המובלעות, אבל "לא היה לנו עם מי, ועל מה".

אחד משיאי השפל היה תקרית המאבטח ברבת עמון, שבה הסכים המלך לשחרר את איש הביטחון הישראלי שהרג אזרח ירדני לאחר מאמץ רב.

הוא הובהל ארצה בחשאי וברגע האחרון, "על הקשקש". נתניהו, בניגוד להמלצות, זימן את המאבטח לצילום "סלפי" חגיגי בלשכתו. גם כאן, אמרו לו להוריד פרופיל. לא לפרסם הודעה, לא להתרברב, לתת למהומה לשקוע. אבל מהבית בבלפור הוא קיבל הוראות אחרות. זה היה הסלפי היקר ביותר בתולדות הצילום.

הרחובות ברבת עמון רתחו לנוכח התמונה. המלך כמעט התפלץ. מאז, לא רק שלא פגש את נתניהו, הוא גם לא הסכים לדבר איתו. בהמשך, כשפרץ משבר המגנומטרים בהר הבית ונתניהו מחל על כבודו וביקש לשוחח עם המלך עבדאללה, שהיה בכלל בטיול אופנועים בארה"ב, המלך פשוט סינן אותו ולא הסכים לקבל את השיחה.

50 מיליון הקוב שבנט אישר לירדנים הם בעצם יישומו של חלק מהסכם רד־דד. בנט מקדים כאן תרופה למכה. הוא יודע שהאמריקאים ינסו לדרוש ממנו לחזור להסכם עם ירדן, כי יציבות הממלכה חשובה להם, לפחות כמו שהיא אמורה להיות חשובה לנו.

הוא גם יודע עד כמה היחסים עם ירדן חיוניים לביטחון הלאומי הישראלי. מה שבנט מנסה לעשות עכשיו זה להתחיל לצבור מחדש את האשראי שנתניהו בזבז. הוא עושה את זה בחיפזון ולא תמיד במחשבה תחילה, אבל הוא לפחות עושה את זה.

6. החור שבכוורת
הכוורת של בנט נבנתה במהירות יחסית. השאלה היא אם היא מתאימה לצרכיו. חסרה שם דמות מבוגרת, מצולקת, עם ניסיון. מישהו שהיה, שעשה, שראה ושיודע.

היועץ לביטחון לאומי, אייל חולתא, איש המוסד, צעיר מבנט. היועצת המדינית שמרית מאיר, מינוי מבריק של אישה חדה כתער, באה מעולם המזרחנות והעיתונות. ראש הסגל, מנאמני בנט המרשימים ביותר, בחור צעיר. כנ"ל לגבי המנכ"ל. כנ"ל לגבי יועץ התקשורת.

בימים רגילים ובמקומות שפויים, זה אחלה. העולם שייך לצעירים. בנט הוא איש ניהול ובנה שדרת ניהול. אלא שלשכת ראש הממשלה אינה מקום רגיל. זהו המקום המורכב, המסובך, הנפיץ והמטורלל ביותר בעולם.

חסר שם מישהו שיכול להתייצב מולו במלוא כובד משקלו. מישהו שיכול לדפוק על השולחן. מישהו שהיה במצבים האלה, שבהם כל החלטה יכולה לחרוץ גורל של עם. כרגע אין. היחיד שיכול לעשות איפכא מסתברא לבנט וגם לריב איתו, הוא מזכיר הממשלה שלום שלמה, אבל גם הוא צעיר מבנט ולא באמת קיבל עד היום החלטות של חיים ומוות. נקווה לטוב.

ד''ר איל חולתא (צילום: ללא קרדיט)
ד''ר איל חולתא (צילום: ללא קרדיט)

נאומו של בנט השבוע, בדיון ה־40 חתימות בעניין מחדל נתב"ג, נתפס כהופעה נמרצת, טובה ובטוחה בהרבה ממה שקרה שם בליל השבעת הממשלה. בנט חבט באופוזיציה, חרץ לשון, תקף, לגלג והלם ללא רחם. לרגעים, הוא נראה כמו נתניהו על סטרואידים.

בדיעבד, לדעתי הוא שגה. בנט לא בא להיות נתניהו, אלא להחליף את נתניהו. בנט לא צריך לנסות לדמות לנתניהו. הוא צריך להיות בנט. מנהל שקול, נמרץ, יצירתי, ענייני עד יבושת. איש חרוץ שלומד נושא לעומק ומתנפל עליו בחדווה. איש ממלכתי ששומר על מילתו ועל כבודם של סובביו, גם אם מדובר ביריבים פוליטיים.

לו הייתי בנט, הייתי ממשיך בדיוק באותו קו שבו התחלתי: עומד על דוכן הכנסת, נותן להמוני הליכודניקים לצרוח, מניח לגלית דיסטל־אטבריאן להתפלץ מולי, מניח ליו"ר להוציא את מאי גולן, המגפון האנושי הצורם בעולם, ומדבר בנחת.

צרחות וצעקות אינן ביטוי של עוצמה, אלא של חולשה ופחד. שקט פנימי ונפשי הוא עוצמה. כשאתה עומד רגוע על דוכן הנואמים ומביט בטריבונה המתפרעת מולך, אתה מרוויח נקודות, לא מפסיד.

הציבור הישראלי אמר את דברו. ארבע פעמים רצופות הוא הצביע נגד הסגנון הזה, נגד השפה הזו, נגד השיטה הזו. נגד הקללות, הגידופים, השקרים, הנאצות וההסתה. הציבור הישראלי רוצה קצת שקט. לבנט ויאיר לפיד יש הכלים להעניק לו את השקט הזה. שישאירו לנתניהו ואנשיו את הרעש, מהמצרך הזה לא חסר לנו כאן, ויעבדו בשקט.
[email protected]