לא, זה לא מה שאתם חושבים. הרי הפלסטינים כבר החמיצו ב־30 השנים האחרונות לא מעט הזדמנויות לחיות במדינת פלסטין לצד ישראל - כמדינת הלאום של העם היהודי, עד שהפכו את רוב הישראלים לימין מדיני מתון (שקורא לעצמו שמאל) או קיצוני.

אני מתכוון לשתי מדינות אחרות: ישראל הראשונה והשנייה. לא במובן הדמגוגי והמצער שבו התקבע השיח, אלא במובן הכלכלי־חברתי.

במדינת ישראל האחת גדל דור שלישי לחסרי דירות: הוא נאבק כדי להתפרנס, כדי לאכול, מביט בעיניים כלות בשוק התעסוקה שמשתנה לנגד עיניו - ולא לטובתו. בעיניים קרועות הוא צופה בחדשות ורואה עסקאות הייטק בסכומים שאותם קשה לדמיין, ומחירי נדל"ן מאמירים, שמרחיקים ממנו את האפשרות להיות בעל דירה משלו.

בינתיים, בישראל האחרת, חוגגים. הקורונה, שהפכה חלק גדול מיעדי החופשה בעולם לבלתי אפשריים להגעה, הזניקה את מחירם של כמה לילות בבית מלון מקומי לעשרות אלפי שקלים. בינתיים, מי שנשארו בבית מפוצצים את המסעדות היקרות, אלה שבהן המינימום לסועד לפני יין יהיה 250 שקלים, או קונים מכוניות חדשות. כי אם פקקים, אז לפחות בסטייל.

שוק המשכנתאות רותח: הדיור יקר אבל הכסף זול, והופך את הסיכוי בקרב מי שיש לו כבר דירת מגורים אחת להפוך לבעל דירה שנייה לגדול יותר מהסיכוי של האחר לרכוש דירה ראשונה.

קו השבר אינו עובר בין השמאל לימין, לא בין אשכנזי למזרחי וגם לא בין הדתי לחילוני. אם כי לא ניתמם, יש יותר ימניים־דתיים ממוצא מזרחי בצד אחד, ויותר חילוניים שמאלנים ממוצא אשכנזי בצד השני. קו השבר החדש יעבור בין שוכרים למשכירים: חצי מדינה שתשלם למחצית האחרת תמורת הזכות לגור בדירותיה, תעבוד אצלה למחייתה ואולי אפילו תשלם תמורת הזכות להיכנס ברכב לעריה, כפי שלמדנו לאחרונה מהרעיון ל"היטל גודש" בתל אביב, שכנראה יידחה לתקציב הבא.

המועדונים בעיר לא יצטרכו יותר את אותה סלקציה שהסעירה את הציבור והתקשורת. די יהיה במחירים לבדם כדי להותיר בחוץ את מי שידו אינה משגת. ממילא לא תהיה לו סיבה להיכנס: איזה צעיר או צעירה שיכולים לצאת עם מישהו במעמדם יעדיפו אותו או אותה, חסרי האופק הכלכלי?

הדרכים למוביליות חברתית, מעבר מקבוצה לקבוצה, תהיינה צרות יותר. כבר כיום מתרחב הפער בין מי שקיבל לידיו מחשב נייד כדי שיוכל להשלים את הלימודים גם בעת הקורונה, מי שהוריו משלמים ממיטב כספם כדי לתגבר את לימודי האנגלית שלו, מי שסיים ללמוד מתמטיקה ברמה של חמש יחידות ובמחיר של 150־200 שקל לשבוע תמורת מורה פרטי, לבין מי שמנסה להצליח בעזרת הכלים שמעמיד לרשותו בחינם החינוך הממלכתי.

הדרך למוביליות חברתית, שפעם עברה בקלות רבה יותר דרך צמתים כמו בית הספר או צה"ל, נשארה הצטיינות בספורט (לרוב בכדורגל לבנים) או שדרוג באמצעות קשרי נישואים (גם ב־2021, לרוב לנשים).

זה בוודאי מתסכל את מי שמתחיל את המסע מלמטה, אבל מוכרח להדאיג גם את מי שנמצא בראש הסולם. הדרך שבה הולכת מדינת ישראל תוביל בהכרח לחוסר יציבות חברתי, ראו מה קורה במגזר הערבי.

בניגוד למה שמעדיפים שנחשוב, אין לזה (כמעט) קשר ללאומיות. מדובר בחברה ענייה שבגלל סיבות מבניות (בקצרה: חוסר יכולת לקחת משכנתאות בגלל אי־רישום של הזכויות בקרקע וחוסר יכולת להציג הכנסות לטובת פיצויי קורונה, בגלל עבודה בשחור) הפכה בשנה האחרונה לנואשת, טרף קל לכנופיות הפשע שהיו חזקות בקרבה גם קודם למגיפה.

דברו עם שוטרים בשטח ותשמעו איך חדר הפשע גם לאזורים שעד לפני זמן לא רב נחשבו נקיים, מסוג הפרטים הקטנים שלא תקראו בדוחות הרשמיים, אלה שבהם הנתונים משופצים כדי להוסיף ולתקצב את מטות הבכירים. כמה זמן יחלוף עד שיקומו פה מיליציות פרטיות שיספקו הגנה לאזרחים, שרכושם היה להפקר, בעידן שבו אי אפשר לבנות על המשטרה?

אם נדמה למישהו שאני מייחל לאיזה סוציאליזם אוטופי, הרי שהוא טועה: אין דבר מסוכן לחירות כמו הרצון להנחיל שוויון בכפייה. אבל דווקא מי שמאמין בכלכלה חופשית, יודע שחובתה של הממשלה היא לשמור על ערוצי המוביליות החברתית פתוחים: תגבור של החינוך בפריפריה, הכשרת עובדי תעשיות מסורתיות למקצועות מתקדמים, הקניית אוריינות במחשבים, רישות הארץ בקווי תקשורת מהירים וחכמים ופיתוח אזורי תעסוקה עתירת ידע גם במקומות מרוחקים.

למרות מה שמספרים לכם אלה שמרוויחים מהנצחת הפער, ילד עני לא צריך קצבה אלא תקווה. חובתה היחידה של המדינה כלפיו היא שימור ההבטחה שבעזרת ההשכלה - שאין עוד מלבדה - יעשה ויצליח.

אם מדינת ישראל לא תנהיג כאן סדר יום אזרחי־כלכלי חדש, עוד נגלה שבזמן שקשקשנו על גרעין איראני וטרור פלסטיני (כבודם המפוקפק במקומו מונח), הפסדנו את המדינה במלחמה בין שני עמים, שלשניהם למרבה הפלא, קוראים ישראלים.