אמריקה ייחלה לקיץ הזה: חופים לבנים, ימים ואגמים, בקתות ומשפחות, ברביקיו עם חברים ומשקאות צוננים בכוסות גבוהות. נורמליות. זה קורה בחלקו ומי שרוצים לטמון את ראשם בחול, לחתור בקיאקים במיין, לנווט באשדות סואנים בקולורדו ולאכול בשר מעושן באוסטין - יכולים. אבל אפילו הם, עם יכולת הכחשה נדירה, יתקשו להתעלם ממה שקורה.

זה יותר מהטפטים הקינטיים שמרצדים ברקע, מעבר לכתפיהם של שדרי החדשות. זה יותר מהבניין שקרס על דייריו בפלורידה, סופות ההוריקן העולות ממפרץ מקסיקו, ההתחממות הגלובלית כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוף המערבי בפרט ומעלות החום שהפכו באורגון ובוושינגטון לסוג של ברביקיו אנושי. יותר משריפות הענק המכלות את קליפורניה, ההתפרצות האלימה של שיאים חדשים ברצח וירי המוני, יותר מפעלתנות היתר הרפובליקנית במדינות שונות, להבטיח שלאזרחים רבים יהיה קשה להצביע בבחירות האמצע בשנה הבאה וקשה שבעתיים בבחירות לנשיאות ב־2024. אמריקה מסיטה עיניה מהמציאות החובטת, אבל זה לא הקיץ שלו ייחלה.

אינני יודע אם אני יודע מהו הסיפור האמיתי. לטעמי, אולי הנתון המדהים והמזעזע הוא שהשבוע הפכו 50 המדינות לאדומות ובכולן עלייה דרמטית של מקרי קוביד־19. שמות נשלפים כאן בקלות ובסיבוב הנוכחי הוחלט על “מגיפת הבלתי מחוסנים" (קווין קוסטנר בגרסת הסרט?).

אמריקה לא חצתה עדיין 50% מחוסנים פעמיים. בדקתי וכבר כחודשיים היא חונה נייחת כמו מכונית עם מכל דלק ריק על 49% מחוסנים. רפובליקנים, מדינות דרומיות, אוהדי הוגה הדעות המיתולוגי דונלד טראמפ, שעל פי החרופים במעריציו ישוב נישא על כידונים לבית הלבן באוגוסט, הפכו את החיסונים לקרדום קרב פוליטי. יש בשיח האמריקאי כפל־דיבור (double talk) חדש שנדמה היה שנעלם עם השבעת ג'ו ביידן לנשיא. מה שנחשב פעם לקונספירטיבי־מטורלל, הונח כעת כנתון ראוי לעיון מטעם קהיליית המודיעין: יכול להיות שהנגיף החל במעבדה ההיא בווהאן.

בעניין הבוסטר של בורלא, ובכן טרם, אבל אפעס, לא מן הנמנע בעתיד הקרוב, מחזיק בינתיים מעמד, טאץ' ווד. רוב האמריקאים בעד לגליזציה של מריחואנה, לקחת עמוק לריאות, ואין חשש, צ'אק שוּמר על זה. חצי קליפורניה שבה למנדט מסיכות, ומדינות רבות אינן נשרכות מאחוריה. חודשים ארוכים אני כותב שזה לא נגמר, אבל היי, מה אני יודע. האם יש לביידן זמן להשלים מהלכים קריטיים לעתידה של אמריקה? מישהו כבר מסוגל לומר, במידה סבירה של ידענות, מהי תרומתה הסגולית של סגניתו קמלה הריס? כי אני לא מסוגל.

מה שקצת הפתיע את מי שלא חיים את “הענף", היה המדף החדש שבונים נגרים לספרים החדשים על הימים האחרונים של טראמפ בבית הלבן. הימים ההם שהדיפו ריח רע בזמן אמת ואנשים אופטימיים קיוו שלא ירדפו אותם לחופיו הלבנים של הקיץ. הספרים האלה כאן. השבוע הם מתחילים לטפטף. בדרך נסחטו מהם בלוטות הרעל של הנחשים בבית הלבן ונמסכו באופן מדורג במחזור הדם.

למי שהיה בתרדמת: התובע הכללי ביל באר אמר שכבר בזמן אמת ידע שטענות טראמפ בעניין תרמית בחירות “הן בולשיט"; טראמפ שיצא מדעתו, שנטשה את גופו, היה מוקף במוקיונים מלחכי ישבן מהזן המטורף של מייק לינדל, יזם My Pillow, סינדי פאואל מפצחת הקראקן ורודי ג'וליאני, שעל פי כל העדויות היה שתוי כמלח בפאב כל הימים האחרונים.

בסוף נשיאותם מקבלים נשיאים נורמטיביים כסף להקים ספרייה על שמם שהיא תמצית מורשתם ומרכז מחקר ולימודים; הספרייה ע"ש טראמפ תהיה מן הסתם מרוהטת בזהב וקטיפה אדומה, ורוב הספרים בה יהיו על אודותיו, במקרה שירצה לבנות ספרייה ולא קזינו.

ישנו “I alone Can Fix It", ספרם השני על טראמפ של קרול ליאונינג ופיליפ רוקר, שניהם זוכי פרס פוליצר מה"וושינגטון פוסט". ספר ידעני ורציני שנקרא “כמו 300 כתבות בעיתון שנתפרו למגילה ארוכה". ישנו “Landslide", ספרו השלישי על טראמפ של מייקל וולף הארסי, שגם מי שמתעבים אותו אוהבים לקרוא. אף שקילל אותו פעמיים כהוגן, לא נמנע טראמפ מלשבת עם וולף ולדבר איתו לציטוט.

בשני הערבים, פלוס־מינוס, שבהן עסקו בטלוויזיה בסקופים המרעישים, מזעזעי הסִפים ומרסקי הנורמות הנשיאותיות שהודלפו על ידי מחלקות יחצניות היפראקטיביות טרם פרסום, תיאר וולף באריכות את המתנתו לפגישה עם טראמפ במאר־א־לגו. חבל על הזמן. טפטוף המידע המוקדם נעשה במורד עמוד טוטם היררכי.

אם אתה רואה ערב אחד את שערה הבלונדי של ג'יימי גאנגל, כתבת CNN לענייני הדלפות לאומיות מה"וושינגטון פוסט" (בעיקר בוב וודוורד), אתה מבין שהכתבת הוותיקה אכלה עם מישהו צהריים וקיבלה מייל עם קובץ. גאנגל הגיעה למעמד הזה בשנים ארוכות של עבודה קשה ונאמנות למקורותיה. מכיוון שבדיוק התחלתי לקרוא את “הצ'לנית", ספרו החדש של בעלה דניאל סילבה בסדרת גבריאל אלון, כעת ראש המוסד לביון ותפקידים מיוחדים (אני קורא בדום מתוח ליד דגל הלאום) ומי שקווי דמיון חדשים נמתחים בינו ובין יוסי כהן, יצא שהעדפתי כמובן את אלון על פני הציטוטים הנרגשים של גאנגל בעניין טראמפ.

סילבה צפוי בערך כאשתו, אבל אני פטריוט; על טראמפ לא נותר כנראה משהו לכתוב שיפיל אותי או יגרום לי להימלט בזעקות אל תוך היער. מה שהספרים החדשים מספרים עליו זה מה שידענו שקרה. לכן אסופת הסקופים הלוהטים הללו לא הצליחה להצית גוזניק. הנשיא נובח והשיירה עוברת. לא רק עוברת, אלא בשיא כוחה ועזות מצחה ואחרי שכל מי שרצה לקדם משהו במפלגה עלה אליו לרגל לנשק את הטבעת.

הגיבור הבלתי מעורער של “I Alone Can Fix It" הוא גנרל (4 כוכבים) מרק מילי, ראש המטות המשולבים של הצבא שנצרב והושפל בחותמת הביזיון של הפוטו־אופ ליד הכנסייה בכיכר לאפייט, שצעד כחייל נאמן בעקבות טראמפ במדי ב' אחרי שמפגינים פונו באלימות. מילי לא החלים מהזובור הפומבי הזה שבו היה ניצב במיצג פסבדו-פטריוטי עם ספר תנ"ך. בחדרים סגורים היה המצב חמור בהרבה וסיבה לדאגה אמיתית למפקד הצבא.

כאשר מילי מתרשם לרעה מהאופן שבו מכחיש טראמפ את תוצאות הבחירות וחושש שהנשיא מחפש שותפים לפוטש, הוא אומר מילים שניכר שהן מוכנות לציטוט בספרי ההיסטוריה: “הכל יהיה בסדר. תהיה לנו העברה מושלמת של סמכות וכוח לנשיא הבא. אנחנו ננחית את המטוס הזה בבטחה". בפגישה אחרת אומר מילי לסטיבן מילר, בכיר הנבזים בבית הלבן, “Shut the Fuck up".

גם זה קרה בעידן "פאק": מקצוע שנצמד בשארית כוחו, לפחות בנגזרת החדשותית, לשימוש מהוגן בשפה, החל להוריד את הרף בצוק העתים. בעיתון אחד נכתב במקום "פאק" - "מילה גסה", אבל הקרב על הרייטינג מתנהל במקום הנמוך בעולם ואליו בסוף שואפים כולם. בטלוויזיה המציאו כיתובים בסימן התרופפות כמו F***ing או ה־Effing הרך יותר וכן הלאה. אבל בשיח על המסך הושלכה מדי פעם פצצת־גסות כמו בולשיט, או בכינוי החיבה של B.S, וככל שהתקדמנו שמענו על מאן דהו שהיה Pissed ועל מישהו שאמר crap וכן הלאה. אינך יכול לצטט את המתרחש בבית הלבן בלי לדרוך בגללים נשיאותיים.

אין ספק שמילי עצמו הוא המקור של מחברי הספר. הוא הגיבור עם האצבע בסכר. הוא לא הכחיש אף אחד מהציטוטים המיוחסים לו ולא התייחס לתגובה הפושרת שנתן טראמפ לאמירות המיוחסות לו.

“מילי ראה דמיון בין הרטוריקה של טראמפ בדבר תרמית בחירות ובין הטענה של אדולף היטלר בפני תומכיו במצעדי נירנברג שהבכורה נגנבה ממנו ושהוא היה גם הקורבן וגם המושיע שלהם". את ההבחנה הזאת אפיין מילי לבני שיחו: “זה היה רגע רייכסטג". יש יותר מדי השוואות וגעגועים להיטלר בדיאלוגים של טראמפ עם אנשיו. בספר אחר אומר טראמפ לרל"ש שלו ג'ון קלי ש“אדולף היטלר עשה הרבה דברים טובים", אמירה שאמורה לצמרר כביכול את הקוראים, בעיקר משום שהיא נשמעת אותנטית על רקע דברי טראמפ אחרי המצעד הניאו־נאצי בשארלוטסוויל, שבה קבע “שהיו בתקרית אנשים טובים משני הצדדים". אז קמה המולה גדולה. שדרים ומומחים צנחו מעולפים באולפן. כעת נותר בקושי כוח להרים את הראש מהנקניקייה. הדברים מתחברים לעדותה של איוונה טראמפ, אשתו הראשונה, שסיפרה כי “מיין קאמפף" היה על שידת הלילה של בעלה.

במשך חודשי כהונתו האחרונים של טראמפ היה מילי דרוך לאפשרות שטראמפ ינסה מהלך ייאוש אחרון ויתקוף את איראן, קונבנציונלית או גרעינית, בניסיון ליצור עילה להפוך את תוצאות הבחירות ולהישאר בשלטון. “יש לי שני תסריטים מסויטים", אמר מילי לגנרלים ממקורביו. “אפשרות אחת היא שטראמפ ינסה להשתמש בצבא באמריקה כדי למנוע העברה מסודרת של השלטון, והשנייה משבר מפוברק עם איראן".

מילי האמין שאמריקה התקרבה מאוד לעימות עם איראן. הסכנה הייתה גדולה במיוחד אחרי הבחירות בגלל האופן שבו אימץ טראמפ “כמו היטלר" את מה שכינה “השקר הגדול", שהבחירות נגנבו ממנו. מילי נשאר דרוך עד השבעתו של ג'ו ביידן ב־20 בינואר 2021. הוא שמר על קשר רצוף עם מרק מדוז, הרל"ש של טראמפ, לפעמים פעמיים ביום, בניסיון להבין דרכו את מצב רוחו של הנשיא.

הפגישות התכופות עם המפקדים הבכירים שיזם מילי, נועדו לדבריו “להנחית מטוס ששני המנועים שלו כבויים, ערכת הנחיתה תקועה וכל מנורות החירום מהבהבות. התפקיד שלנו הוא להנחית את המטוס בשלום", אמר מילי, “ולהעביר את ההגאים לנשיא הבא".

מילי היה כה מוטרד ממצבו הנפשי המעורער של טראמפ, עד שהוא מצא לנכון לומר לפקודיו את מה שספק אם אמר מישהו מאז 1974 וימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון. הוא התייחס בעיקר לגישה שיש לנשיא אל הפוטבול, מזוודת הקודים הגרעיניים שבאמצעותם הוא יכול להורות על התקפה. מילי הורה לאנשיו לא להישמע ולא לבצע מה שיכול היה להיחשב בעיניהם הוראה חריגה ובלתי חוקית ולא לבצע דבר בלי לדבר איתו קודם לכן. היה לזה הדהוד מבשר רעות של ימיו האחרונים בבית הלבן של ניקסון, כאשר מזכיר ההגנה ג'יימס שלזינגר הזהיר את צמרת הצבא לא לבצע אף פקודה לתקיפה גרעינית מהנשיא או כל פעולה התקפית אחרת בלי להיות קודם בקשר איתו או עם הנרי קיסינג'ר.

כעיתונאי שרגיל ללעג הקולגות שלו וכמי שאין לו אכסניית קבע והוא מוכר סקופים מספרים או פרקים לפרסום, יש למייקל וולף החירות והעניין לבקר את התקשורת שהחמיצה פעם אחר פעם את האמת בעניין טראמפ. על פי וולף, מהיום הראשון שכן טראמפ מחוץ להתייחסות השגרתית לפוליטיקאים ולאופן הקונבנציונלי שבו אנו מנסים להבין אותם. טראמפ מעולם לא היה ציני או בעל אסטרטגיה מנצחת. מהרגע הראשון “הוא נטש את המציאות". זה היה וולף אחר, טום, שאמר ש"הלילה האפל של הפאשיזם יורד תמיד על אמריקה אבל נוחת רק על אירופה".

ב"Nightmare Scenario" סופרים שני עיתונאים של ה"פוסט" את השגיאות הטרגיות והמגמתיות שעשה ממשל טראמפ בטיפול בקוביד־19 ובריסון התנהלות נכונה של ארגוני הבריאות, שהביאו למותם של 600 אלף אמריקאים, שאת המוות של רובם ניתן היה למנוע; לבחון את האפשרות לשלוח אמריקאים שנדבקו בקורונה לגואנטנמו; מייקל בנדר כותב ב"Frankly, We Did Win the Election" כי טראמפ רצה להורות לצבא “לחבוט דה פאק בראשיהם" של הצעירים המוחים נגד הגזענות ו"לשבור גולגולות".

אם למישהו יש ספק מה חשב טראמפ באמת על ברט קאוואנו, שאותו מינה ודחף לשופט העליון כשהוא דורס את עדותה של פרופ' בלאזי־פורד, שגייסה את האומץ להעיד בסנאט כי קאוואנו אנס אותה, הרי הוא נמוג: טראמפ היה מאוכזב מאוד מכך שקאוואנו הצטרף להצבעת עמיתיו והשליך את קובלנת הנשיא על גניבת הבחירות. “אין לו האומץ להיות שופט עליון גדול וזאת אחרי שמיניתי אותו למרות התנגדותם של כל הסנאטורים... רק אני יודע מיהו באמת". הצעתו הגאונית של ג'וליאני לטראמפ בליל הבחירות להתעלם מהאמת ולהכריז על ניצחון, נאמרה מתוך ערפל שכרות שאפף את ג'וליאני באותם ימים. מה שמסביר את התנהגותו התמוהה וחסרת ההיגיון כעכבר האחרון שלא נטש את הספינה הטובעת.

''היו שסברו שיתבצר בבית הלבן'', ריצ'רד ניקסון (צילום: AFP via Getty Images)''היו שסברו שיתבצר בבית הלבן'', ריצ'רד ניקסון (צילום: AFP via Getty Images)

“הימים האחרונים" (1976) מאת וודוורד וברנסטין, ספר ההמשך ל"כל אנשי הנשיא", נחשב בזמנו לפורץ דרך ברמת התיעוד הפרטני של ימיו האחרונים של ריצ'רד ניקסון בבית הלבן. לפני כמעט 50 שנה ראו בספר אמריקאים רבים, כולל מבקרים, פלישה חודרנית לאינטימיות של הנשיא ובני משפחתו בחדרים הפנימיים והאטומים ביותר שבהם נפרשה תבוסתו, תוארה קריסתו הפוליטית והפסיכולוגית עד לרגעי שכרות ובכי.

זה היה חזק, קליני ומתועד היטב, אבל מי שלא היו מוכנים לעכל את צילום הרנטגן של ניקסון ברגעים שאולי לא היה בהם מוסר השכל ארוך טווח לפוליטיקה האמריקאית, טעו; “הימים האחרונים" היה נחוץ ולו רק כדי ליצור את ההבדלה ביו נכלוליותו ושיקול דעתו הלקוי של נשיא אינטליגנטי, בעל הישגים רבים אך גם רדוף שדים ורוחות, ובין דונלד טראמפ, נשיא נטול כל ערכים הומניים, יושר ומוסר, שריסק את מוסד הנשיאות ורוקן את הבית הלבן מערכו המעשי והסמלי.

חוץ מהתיעוד החשוב של ניקסון ברגעים שתסריטי הישרדות שונים הונחו על שולחנו אחרי שהתברר שפרשת ווטרגייט תפיל אותו, חשוב ביותר רגע ההתפכחות של מנהיגי המפלגה הרפובליקנית שהלכו איתו כברת דרך, כאשר הבינו שיש “להסיר את הסרטן" (כדברי ג'ון דין, היועץ המשפטי) מהפוליטיקה האמריקאית; מה שלא קרה עד עכשיו במפלגה ששליטת טראמפ בה היא עדיין סוג של לפיתת ברזל - שכנראה מתרופפת לאטה ומאבדת מעוצמתה המאגית ארוכת הטווח - וחלק ממנהיגיה עדיין מגיעים אליו כדי לנשק את הטבעת כמנהג דון טראמפ. הקאפו די טוטי קאפי.

במהלך משפט ההדחה שלו (טראמפ נשפט פעמיים אך ניצל על ידי מפלגתו) קיווה ניקסון שנאמניו לא יצטרפו בהצבעה לרוב הדרוש של שני שלישים בסנאט להדחתו. אבל הוא הבין בקיץ 1974 שאקדח הונח על שולחנו כאשר במשלחת שהגיעה לבית הלבן לבשר לו על קִצו, היו גם רפובליקנים בכירים כבארי גולדווטר ויו סקוט. זה היה הסוף בטכניקולור. כולל פסיקת בית המשפט העליון שעל ניקסון למסור לחוקרים את סרט ההקלטה המרשיע מ־23 ביוני 1972, שבו נשמע ניקסון אומר ליועצו הלדמן להשתמש ב־CIA לשבש את חקירת ה־FBI.

הנזק האמיתי לא היה בעצם הוראת השיבוש עצמה אלא בהבנה שבניגוד לעמדתו ולגרסת אנשיו, ידע ניקסון על הפריצה לווטרגייט ימים ספורים אחריה ולא רק במרץ 1974 כטענתו, וכי היה מעורב בטיוח מהיום הראשון. שם נוצקה המשמעות האמיתית של משפט המחץ בפוליטיקה האמריקאית: “מה הנשיא ידע ומתי הוא ידע זאת".

בניגוד לטראמפ שהטביע את נשיאותו במי אפסיים, חוסר מעש, אפס אמפתיה לשוועת האמריקאים נוכח המגיפה שהרגה אותם וסחט את הבטחתו כנשיא למטרות רווח ופיאור אישי עד שהקבס גאה בגרון, ניצל ניקסון את נשיאותו לפריצת הדרך לסין, לשיחות דטאנט עם הסובייטים, לחתימת הסכם שלום עם צפון וייטנאם (אחרי הפצצות אוויר רצחניות בחג המולד 1972) והישגים אחרים. את חודשי נשיאותו האחרונים העביר טראמפ בהתעלמות מוחלטת מכל משימה ואחריות נשיאותית, נעדר מתדרוכים, עסק בהכחשה פסיכוטית של תבוסתו ונשף רוח גבית באוהדיו מוסתי הכעס והשנאה על הבחירות ש"נגנבו מהם" עד ההתקוממות המזוינת של ה־6 בינואר. בעל הבית נטש מנטלית את משכנו בוושינגטון.

דונלד טראמפ מסתווה כבניין (צילום: איור: נעמי ליס־מיברג)דונלד טראמפ מסתווה כבניין (צילום: איור: נעמי ליס־מיברג)

בשיא הקיץ ההביל בוושינגטון הסתגר ניקסון בחדר הישיבה האהוב עליו של לינקולן, רגליו מורמות מול אח מבוערת, עטוף בסוודר, משרבט מחשבות בבלוקים צהובים. ניקסון שתה וויסקי והשתכר מהר. היה ידוע שהוא אינו מסוגל לשתות, ולו קצת, מבלי לאבד שליטה. פס הקול שלו לרגעים העגמומיים האלה היה מוזיקה מהסרט התיעודי “ניצחון בים". מצבו נחשב כה מדאיג, עד שהתקיימו דיונים בקרב אנשיו בדבר התיקון ה־25 לחוקה המאפשר לסגן הנשיא לתפוס את מקום הנשיא אם הוכח שאינו מתפקד. ניקסון ישן מעט, שתה הרבה, ניהל שיחות טלפון ליליות ארוכות שהדאיגו את ידידיו ומשפחתו. התעוררה השאלה המעיקה אם ניקסון, ברגע של ייאוש, ינסה להשתמש בצבא כדי להתבצר בבית הלבן. מזכיר ההגנה בדק כיצד יהיה עליו לפנות את ניקסון מהבית הלבן בכוח. התוכנית שלו הייתה להשתמש ביחידה 82 המוטסת שבסיסה היה בפורט בראג, קרוליינה הצפונית.

את שארית חוסנו הנפשי מצא ניקסון אצל בתו הצעירה ג'ולי ניקסון־אייזנהאור. קולה בלבד הוא שנשמע בבית הלבן, רועם וצלול, כשהיא תומכת באביה להמשיך ולהיאבק על חפותו. פטרישיה ניקסון, רעייתו הדחויה והמושפלת של הנשיא, שקעה בדיכאון והסתגרה בחדרה. כך קרה שהבת ג'ולי תפקדה למעשה כגברת הראשונה בשנת הנשיאות האחרונה של אביה. השפעה על הנשיא הייתה גדולה: היא הייתה בתו האהובה והוא הקשיב לה.

עוד לפני ימיו האחרונים של טראמפ, שכעת מוסר מהם מכסה המנוע והם נגלים במלוא כיעורם, ניכר דמיון רב בין הגברת הראשונה בפועל איוונקה טראמפ, על רקע השתיקה הסטואית שגזרה על עצמה, אולי באינסטינקט הישרדות חכם, מלאניה טראמפ. שתי הבנות היו נאמנות לאביהן, אלא שעל פי הגילויים החדשים, בעוד נאמנותה הבלתי מתפשרת של ג'ולי ניקסון לא התרופפה עד הרגע האחרון, היו מי שראו באיוונקה את עוגן ההיגיון והשפיות האחרון בבריחתו מהמציאות של אביה.

על פי “I Alone Can Fix It", עב הכרס המתוחקר והמעמיק יותר מהטוענים האחרים לכתר, ככל שחלפו הימים “הפכה אי־הנוחות של איוונקה מהתנהגותו של אביה ומניסיונותיו הנואשים להפוך את תוצאות הבחירות לבוטים ומנותקים יותר למסויגת וקולנית יותר". כאשר טראמפ לעג לחוסר האונים של סגנו מייק פנס והאשים אותו בפחדנות ועריקה, אמרה איוונקה למקורבים ש"מייק פנס הוא אדם טוב". אמירה שלא שינתה את מאזן האימה הפנימי. איוונקה, שצעדה עם אביה להזדמנות הצילום שהעבירה את גנרל מילי על דעתו מעלבון, הייתה גם קרובת המשפחה היחידה איתו בכנס “מצילים את אמריקה" ב־6 בינואר, שממנו עלו הפורעים על גבעת הקפיטול בהנחה שטראמפ מוביל אותם. היא הייתה שם כאילו כדי לשמור אותו בקווי המתאר הפרוצים של שפיותו, אבל נטשה את שליחותה כאשר כינתה את המפגינים “פטריוטים אמריקאים".

חומות ההגנה של ג'ולי ניקסון נפלו ב־6 באוגוסט, כאשר בעליהן של האחיות ניקסון התקשרו לידיד המשפחה הסנאטור רוברט גריפין, והבהירו לו שהנשיא חייב להתפטר. “הנשיא ער בלילות", סיפרו השניים לגריפין, “הוא מסתובב במסדרונות הבית הלבן ומדבר אל דיוקנאות נשיאים קודמים שתלויים על הקירות. הוא נושא בפניהם נאומים". זאת הייתה קריאה נואשת לעזרה. “הנשיא עלול להתאבד", אמרו השניים.

עם אלכסנדר הייג ורון זיגלר הקרובים אליו ניצבים בחדרו אחרי שהחליט להתפטר, אמר ניקסון: “דפקתי את הנשיאות שלי ממש טוב, לא?". זה היה רגע של שפיות ברוכה אחרי חודשים של הכחשה והתעלמות מהמציאות. זו הייתה ההוכחה בדבר יתרונו האנושי של ניקסון על פני טראמפ כאדם.

בנאום הפרידה שלו לפני שעלה למסוק מארין 1 בפעם האחרונה אמר ניקסון: “תמיד תן את מיטבך, אל תתייאש, אל תהיה קטנוני; זכור תמיד, אחרים אולי ישנאו אותך, אבל מי ששונאים אותך לא מנצחים אלא אם אתה שונא אותם חזרה, ואז אתה משמיד את עצמך".

אין סיבה להמתין לקץ ההיסטוריה כדי לדעת שאף אחד לא יזכה לשמוע את דונלד טראמפ אומר דברים דומים.