כמה חם בחוץ? הרבה יותר מדי. דומה שהטמפרטורות והלחות חברו יחד כדי לאתגר אותנו על בסיס קיומי. ומה שהחזאים מגדירים כ"גל חום קיצוני", הפך פשוט ל"מזג האוויר". כחלק בלתי נפרד מהדיבורים על החום, צצות מיד הטענות על התחממות גלובלית ועל כך שמדובר בעוד אינדיקציה להרס שמשית האדם בהקשר הזה. ואני, אני מוצא את עצמי מזמזם אינסטינקטיבית בתגובה את “חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד", כסוג של נאום הגנה. הנה, גם בסוף שנות ה־80 התייבשנו פה בקיץ. תרשמו, תרשמו.
אבל בזמן האחרון שמתי לב שהסנגוריה הזו, שאני מלמד על מזג האוויר הקיצוני, הפכה כמעט להרגל. בנטפליקס משדרים עכשיו סדרת מתח פולנית, "The Mire", שעונתה השנייה נפתחת בשיטפון גדול הגורם לחשיפתה של גופה מסתורית. והכל מתרחש באמצע שנות ה־90. תוך כדי צפייה בפרק, לא יכולתי שלא לשים לב לתחושה כמעט נעימה ההולכת ומתפשטת בקרבי. תחושה האומרת - הנה, גם לפני 25 שנה היו באירופה שיטפונות עזים שהחריבו יישובים שלמים. אז מה אתם מבלבלים במוח עם התיאוריות ההיסטריות שלכם.
אני לא רוצה להיכנס לשאלה המדעית, מהטעם הפשוט שקטונתי מקטון. מה שכן מעניין הוא - ממה נובע הצורך העמוק שלי להכחיש שואה אקלימית (פוטנציאלית). ואני חושב שהתשובה מצויה בטרגדיה הקיומית הבסיסית שלנו - העובדה שכל נושא אפשרי, כולל הטמפרטורה, נופל בסוף לבור פוליטיקת הזהויות הארורה, והופך לעוד כלי ניגוח בין שמאל וימין. שמרנים ופרוגרסיבים וגו'.
הרי עצם הצירוף המילולי “התחממות גלובלית" גורם לי לחשוב על חבורה של ליברלים שבעים ומשועממים, נטולי בעיות קיומיות של ממש, שמחפשים משמעות לחיים. או על הילדה הבלתי נסבלת הזו - יסלח לי האל - גרטה טונברי השוודית, שהוכתרה ללא פחות מאשת השנה של מגזין "טיים" ב־2019 אחרי שפתחה במאבק ילדותי לחלוטין (זכותה, היא ילדה) בנושא.
ואז מצטרפת לאינסטינקט הזה גם זווית הראייה הישראלית הצרה שלי, שאומרת משהו כמו - יאללה יאללה (ככה מדברים ישראלים). מאוד קל לדבר על התחממות גלובלית כשאתה חי בפאקינג שוודיה, והבעיה הכי אקוטית שלך בחיים היא מדוע מתעכב הקאמבק של להקת אבבא. בוא לגור חודש אצלנו, במדינה מוקפת אויבים, זרועת מחלוקות פנימיות וכו' והדבר האחרון שיעניין אותך הוא עלייה של חצי מעלה בקוטב הדרומי. ובכלל, אם להיות קצת יותר מנומקים - המזהמים הכי משמעותיים נמצאים בכלל בעולם השלישי. באותם חבלי ארץ שהאירופים התרבותיים והחרדים משינויי האקלים ניצלו, שעבדו והרסו במשך מאות שנים.
אני יכול להמשיך ככה במשך שעות, וליפול אל תוך אותה מלכודת שאני בעצמי שב ומתריע עליה. זו שבמסגרתה אנחנו חורצים דעה על בסיס פוליטיקה במקום להסתמך על שיקול ענייני. כאמור, אין לי מספיק כלים כדי לעצב עמדה מוצקה באמת בנושא הזה של משבר האקלים. אבל אני מכיר מספיק את יכולתו ההרסנית של האדם, בכל הנוגע לשינוי הטבע. קפיצה קטנה למה שהיה פעם ים המלח יכולה להבהיר את היכולת המפחידה הזו גם לספקנים ביותר. שלא לדבר על חלק ניכר מנחלי ישראל המזוהמים. אם מדינה קטנה אחת יכולה למחות ערכי טבע היסטוריים בתוך עשרות שנים, המחשבה על כך שהמין האנושי כולו פוגע באופן בלתי הפיך בכדור הארץ נשמעת סבירה לחלוטין. וגם לא מדובר בדיון היפותטי, או עתידני. אם בחבל הארץ הזה, שגם ככה נמצא על הקשקש שבין מדבר ושפיות, תהיה עלייה של שתיים־שלוש מעלות בממוצע השנתי, כפי שחוזים מודלים רבים, אז גם צאצאינו הישירים יסבלו קשות. במילים אחרות - הגיע הזמן לחלץ את הנושא הזה, של ההתחממות הגלובלית, מפוליטיקת הזהויות הצרה, וליצור סביבו דיון ענייני של כולנו.
על הסכין
1. בסביבה הקרובה שלי שוב נשמעו טענות אין קץ סביב ה"הדתה", הגורמת לכך שבתשעה באב רוב המקומות סגורים. ועוד בצמוד לשבת! כמה אפשר? כואב לי, לא פחות, על שהגענו למצב שבו אירוע לאומי לכל דבר הפך לנחלתם של אנשים דתיים בלבד. שלא לדבר על האירוניה ההיסטורית הכרוכה במונופול העכשווי הזה.
התרעות פיקוד העורף