האם באמת ייתכן שהדבר המאחד היחיד בין בני אדם שונים הוא רק יריב משותף?

כבר שבוע עבר מאז אותו ערב במרכז העיר, ואני עדיין מסתובבת עם בטן כואבת. אני חושבת שהמילה הנכונה לתיאור מה שראיתי היא השחתה. השחתה של בר־מסעדה על ידי בחור צעיר שנכנס למקום והחריב את כל מה שנקרה בדרכו. אין לי מושג מה הרקע. אני רק יודעת שבקבוק אחד שלם לא נשאר שם ושולחנות עופפו באוויר.

בודדים ניסו להתקרב כדי להרגיע, אחרים צלצלו למשטרה כדי להזעיק עזרה. בזה אחר זה התאספו עוברי אורח מחוץ למקום וצפו במחזה המשונה. מקץ כמה דקות העסק איבד שליטה. הרוב המכריע התחיל להתקבץ לגוש אחד. המוני בני נוער עם ראשים גדולים וגוף שמתעקש לפרוץ את קווי המתאר שלו. מישהו זרק את צמד המילים: "זה ערבי". השמועה פשטה כמו אש. היחידים הפכו בינתיים לקבוצה עצומה, והקולות הותכו לקול אחד שצעק: "עם־ישראל חי! עם־ישראל־חי!". מסע השחתה של אחד בהתקף אמוק וברקע שירת רבים.

ימים ספורים לאחר מכן ישבה בסמוך לאותו מקום, שכבר לא נשארו בו סימנים להוריקן שפקד אותו, חבורה גדולה של צעירים. זרים מוחלטים התמקמו בזה אחר זה על כיסאות מול מסך ענק שהוצב מחוץ לבית קפה וצפו במשחק הכדורגל בין אנגליה לאיטליה. עם כל גול מוחמץ, נולדה בספונטניות מקהלת מקללים מגוונת, רב־צבעית ורב־גילית. בין לבין עלו מתוך החבורה אדוות קטנות של קולות. כשהגיעו הפנדלים, הם התרוממו מכיסאותיהם בתיאום מושלם בגל גדול ובשאגה, התחבקו בצהלות והתמקמו שוב. היו להם גורמים מאחדים: האהבה לכדורגל והאהדה הגדולה כלפי נבחרת מסוימת. לא פחות מזה, היה להם, לזרים המוחלטים, תיעוב כלפי הקבוצה היריבה.

תמיד מוזר לי לחשוב על כך שדווקא הספורט - שאמור לאחד בין עמים ולהיות משולל כל מאפיין פוליטי - הפך לאחד מהמעצבים המשמעותיים ביותר של לאומיות. יש הרבה מאוד דוגמאות חדשות, ומשום שאני קצת עתיקה והמשחקים האולימפיים בטוקיו מתקרבים, אדגים באמצעות משחק שנערך בברית המועצות ב־1956 לקראת אולימפיאדת מלבורן.

ותיקי היישוב, או לפחות הקשישים סביב שולחנות השש־בש בשוק העיראקי בירושלים, זוכרים את הרגעים שבהם נבחרת ישראל הצעירה עלתה למגרש דינמו מוסקבה במדים ייצוגיים כחול־לבן. הנבחרת שיחקה מול הנבחרת הסובייטית לעיניהם של 80 אלף הצופים הדרוכים, וחזרה עם התוצאה הבלתי נשכחת 0-5.

עם שובה ארצה, ממשלת ישראל התכנסה לישיבה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון פתח במילים: "מעולם לא הלכתי לראות משחק כדורגל. אני רואה שזה אמצעי תעמולה גדול ביותר". סופר "מעריב" כתב: "המאבק על כל כדור והעמידה מול יריב חזק וגדול - הייתה בהם הדגמה מאלפת למעמדנו הפוליטי והצבאי ולאפשרויות הגלומות גם בעם קטן ועיקש, הלוחם כשגבו אל קורות השער".

"הפרדוקס האולימפי", קוראים לזה. הרי הפעילות הספורטיבית היא פעילות גופנית משוללת תוכן מהותי או אידיאולוגיה משל עצמה. מה שמשנה באמת הוא המשמעות שאנחנו יוצקות ויוצקים לתוכה. בעוד מייסד התנועה האולימפית דיבר על הספורט כעל מה שיכול לקרב בין צעירים בעולם, בפועל, בהרבה מאוד מקרים קרה ההפך.

כשהדברים עברו למישור הלאומי ומדינות החלו להשתמש בהמנון ובסמלים לאומיים, באופן טבעי הן התגלגלו למאבקי יריבות - מי חזקה, מי גוברת על מי, ומי נעלה על מי. מעצם קיומו של האויב נולדה השותפות. בחסות קבוצות, כבר הבנו, אנשים יכולים לעשות הרבה מאוד דברים. לפעמים הקבוצה מסוככת על היחיד, לפעמים פשוט מעלימה אותו. אבל האם באמת ייתכן שהדבר המאחד היחיד בין בני אדם שונים כל כך הוא רק יריב משותף? אין לי תשובה, רק משאלת לב: שלעולם לא נאבד את עצמנו בתוך קבוצה. שתמיד נאמין בכך שאנחנו לא חייבים אויבים בשביל שנוכל להיות עם. שעם ישראל לא רק חי, אלא גם מאמין בחיים.

המלצתרבות

קריאה ראשונה