הנה כותרת שנוכל לפרסם בכל יום, בכל שבוע: "מערכות נשק אמריקאיות מסחריות משמשות נגד פעילים ועיתונאים".

חברות אמריקאיות מוכרות מטוסים, רובים, מקלעים, רקטות למדינות רבות. חלק מהמדינות הללו הן דמוקרטיות עם רקורד יציב של שמירה על זכויות אדם. לחלקן יש רקורד פחות ממושלם. לחלקן - רקורד אומלל. כאשר חברות אמריקאיות מוכרות למדינות הללו את מה שהן מבקשות כדי להגן על עצמן, החברות ודאי יודעות שמרגע שמערכת נשק יצאה מהידיים שלה, ניתן להשתמש בה במגוון דרכים. לפעמים כדי להילחם נגד טרור מסוכן, לפעמים כדי לבלום תסיסה ציבורית, לפעמים כדי לצוד מתנגדי משטר. ועדיין - המערכות נמכרות, והעיתונים לא מתאגדים כדי לחקור בחריצות גדולה כיצד נעשה בהן שימוש נגד קבוצה זו או אחרת.

הנה הכותרת שהתפרסמה השבוע בעשרות עיתונים ברחבי העולם: "תוכנות ריגול ישראליות מסחריות משמשות נגד פעילים ועיתונאים".

זו כותרת מעניינת, שתחתיה מתחבא סיפור מעניין. מדינות השתמשו בתוכנת הריגול "פגסוס" של חברת NSO הישראלית כדי לעקוב אחר פעילי זכויות אדם, עיתונאים ועורכי דין. זהו סיפור שכדאי לספר, אבל נציע, בנימוס מתבקש, לספר אותו בלי להגזים במחוות של זעם מוסרי. תוכנות ריגול של חברות מסחריות אינן בהכרח גרועות יותר מטנקים של חברות מסחריות, או ממטוסים של חברות מסחריות, ובכל זאת, אני לא רואה לעתים קרובות כותרות זועקות על יצוא של נשק ספרדי למשטרים מטרידים (ספרד היא בין עשר היצואניות הגדולות ביותר של מערכות נשק, וסעודיה היא לקוחה). אמריקה, שמייצאת כשליש ממערכות הנשק בעולם, לא זוכה לגינוי תכוף על מעשיה, כך שאין סיבה להיטפל במיוחד דווקא לישראל.

ובכל זאת, אם להודות על האמת, קריאה של כותרות על חברות ישראליות שמסייעות למשטרים דכאנים לפעול נגד מתנגדים אינה נוחה לישראלי. היא מעוררת את התהייה: האם זה גורם לנו להיראות מרושעים ומסוכנים? האם זה הופך את ישראל לפגיעה יותר להתקפות של ארגוני זכויות אדם ומבקרים אחרים? האם זה פוגע בתדמיתה של ישראל בארצות הברית? האם זה מחזק את הקושי של פרוגרסיביים אמריקאים, כולל לא מעט יהודים, לקבל את ישראל כשותפה?

התשובות לכל השאלות הללו כנראה חיוביות. אבל לצדן צריך להזכיר גם יתרונות שגלומים בכותרות מסעירות על יכולות הריגול של חברות תוצרת בית. ישראל היא מעצמה עולמית בעולם הסייבר, וכותרות כאלה מפרסמות את העובדה הזאת ומחזקות את התדמית הזאת. הן גורמות לישראל להיראות חזקה יותר. לישראל יש מיטב המוחות, החברות המוצלחות ביותר (גם אם לא תמיד המוסריות ביותר), הרעיונות הטובים ביותר. טוב שמדינות, שחברות, שאויבים, יזהו שזה המצב. זה יפגע בתדמית של ישראל בקהלים מסוימים, זה יחזק את התדמית שלה בקהלים אחרים, לא בהכרח פחות חשובים.

חוץ מזה - סיפורה של NSO, החברה העומדת לדיון (המכחישה מעשים אסורים או עבירות כלשהן), מעלה שתי שאלות מעניינות על אחריותן של מדינות וחברות מסחריות למוצריהן. בעצם זו שאלה ישנה: האם הנפח אחראי למעשה פסול שנעשה באמצעות הגרזן שמכר? אין ספק שאם הגרזן נמכר ישירות לאדם לא יציב רגשית, כאשר הנפח יודע שהאדם הזה מתכוון להשתמש בו כדי להרוג שכן חף מפשע, יהיה קושי גדול יותר להגן עליו. אך מה אם מכר את הגרזן לחוטב עצים, שהחליט, על הדרך, להשתמש בו גם כדי להרוג את השכן? עד להיכן נמשכת אחריותו של הנפח לגרזן שיצא מתחת ידיו? עד לאן הוא צריך לעקוב אחריו, ולוודא שנעשה בו רק שימוש למטרות ראויות?

ובתרגום לשפה מודרנית: האם מכירה של תוכנות ריגול לסעודיה נמשלת למכירת הגרזן ללקוח אלים ולא יציב, או למכירה ללקוח שיש לו סיבה לגיטימית לרכוש גרזן, גם אם ברור שיוכל לעשות בו שימושים אחרים. ואם להוסיף ולסבך קצת, שהרי תוכנת ריגול איננה גרזן שמוכרים ושוכחים, מה אם תוכנת הריגול בשימוש בסעודיה נתמכת טכנולוגית, גם אם איננה מתופעלת ישירות, על ידי החברה המוכרת?

בעצם, גם בעניין המכירה והתמיכה אפשר להציע סוג של מדרג. יש גרזן. מכרת – שכחת. מעליו יש, נאמר, טנק. מכרת – אבל אתה ממשיך לספק חלפים כדי שהטנק יוכל להמשיך לעבוד. מעליו יש מטוס. מכרת – ואתה מספק לא רק חלפים אלא גם טילים מתקדמים מדור לדור, ואולי שדרוגים לאלקטרוניקה מתוחכמת. מעליו יש סייבר. וגם בו אפשר לזהות שתי דרגות. ישנה דרגת התמיכה. החברה המוכרת אחראית שהתוכנה תמשיך לעבוד. ישנה דרגת ההפעלה. החברה המוכרת מפעילה בפועל את הציוד. על פי הדיווחים עד כה, נדמה ש־NSO נתנה תמיכה, אך לא בהכרח הפעלה. כלומר, יותר מגרזן, טנק ומטוס, פחות מרמת המקסימום האפשרית, המציבה אותה כאחראית ישירה לפעולה.

נעזוב את החברה ונציג את אותה שאלה על אחריותה של המדינה. האם על ישראל לוודא שאף חברה לא תמכור מוצרים לסעודיה, אם הם עלולים לשמש למטרות פסולות? האם אסור למכור להם גרזינים, כי הם כורתים את ידיהם של גנבים? האם אסור למכור להם חבלים, שמא יקשרו בהם, או יתלו בהם, אסירים? האם אסור למכור להם כבלים להולכת חשמל, שמא יעשו בהם שימוש במרתפי עינויים נגד מתנגדים פוליטיים?
או שאולי יש איסור מיוחד הנוגע רק לתוכנות ריגול? ולמה דווקא לתוכנות ריגול?

ממשל ביידן עצר עסקאות נשק מסוימות עם הסעודים, אך הוא מאפשר מכירת נשק למצרים (בעלת ברית חשובה של ארה"ב וישראל, אך לא דמוקרטיה למופת); במדינות כמו הפיליפינים, נשק מתוצרת ארה"ב שימש לדיכוי תנועות שונות; ומה עם רשימת המדינות שמייבאות אקדחים תוצרת אמריקה? האם כולם משטרים שלווים, ליברליים, שוחרי שלום? הנה הרשימה: תאילנד (יותר מ־200 אלף אקדחים); מקסיקו (יותר מ־50 אלף); תוניסיה; ברזיל; ערב הסעודית (יותר מעשרת אלפים); הפיליפינים; עומאן; אפגניסטן; גוואטמלה; קנדה. נניח שהקנדים משתמשים בנשק רק כדי לצוד צבאים, האם מישהו יכול להבטיח שבכל המדינות האחרות לא ישתמשו בו נגד פעילי זכויות אדם או עיתונאים או פעילים?

אפשר לטעון שאמצעי סייבר מחייבים פיקוח יותר הדוק מאקדחים, ואולי אפילו ממטוסים. למה? משום שבידיים מיומנות הוא נשק עוצמתי מאוד, ועם זאת בעל חזות תמימה למדי, רכה למדי (זו רק תוכנה). זה עלול להוביל למכירה של יכולות משמעותיות לגופים שאינם מתאימים לטפל בהן. מטוס מוכרים למדינות מסודרות ולצבא מסודר. סייבר עלול להגיע בקלות רבה יותר לידיים הלא נכונות, ולשמש למטרות הלא נכונות, ולא תמיד אפשר יהיה לדעת שזה מה שקרה (כי בניגוד למטוס, שטס מעליך, או לטנק, שמתקדם לעברך, את הסייבר לא רואים).

הנה השורה התחתונה: המקרה של NSO מושך תשומת לב רבה בעולם לא משום שזה המקרה הדרמטי ביותר של מכירה מפוקפקת של ציוד מפוקפק למשטר מפוקפק. המקרה הזה מושך את תשומת לבו של העולם מכיוון שמדובר ב"תוכנת ריגול" (מעניין יותר מרובים); הוא מושך את תשומת לבו של העולם משום שמדובר, בין השאר, במעקב אחרי עיתונאים (שהם מי שמחליטים על מה בעיקר ראוי לדווח); הוא מושך את תשומת לבו של העולם בגלל הקשר שלו למקרה בולט של רצח אכזרי (חשוקג׳י); ואולי הוא מושך את תשומת לבו של העולם – מתגנב חשד כזה – גם משום שמדובר בחברה ישראלית.

האם כל זה אומר שלא צריך לחקור מה עשתה החברה ואם פעלה שלא כחוק? האם כל זה אומר שלא צריך לגנות את החברה אם העלימה עין ממעשים פסולים? ודאי שלא! חשוב לבדוק ולברר את העובדות (כאמור, החברה מכחישה). חשוב להרהר במוסריותו של מי שמוכר כלי רצח למשטרים רצחניים.

אבל הנה המלצה לכל מי שעוקב אחר הכותרות הדרמטיות מהימים האחרונים: קראו בזהירות. זכרו שלסיפורים יש הקשר. חברה מסחרית ישראלית (אולי) מכרה תוכנת ריגול ש(אולי) שירתה משטרים ש(בטוח) עושים דברים שאסור לעשות. אפשר לחקור את החברה, אפשר לחקור את המדינה ש(אולי) לא פיקחה עליה במידה מספקת (אם כי, לישראל יש אמצעי פיקוח די נוקשים על מכירות ביטחוניות לעולם). אבל בזמן החקירה, לא לשכוח להבחין בזווית העין במכולות עם האקדחים והרובים הממשיכות לשייט ללא הפרעה, בדרכן מהמדינות המזדעזעות ליעדים לא לגמרי טהורים. ובזמן החקירה לזהות שאנחנו בעידן חדש, ושבסופו של דבר, לכל המשטרים יהיו אמצעי מעקב וריגול אחר טלפונים – והשאלה איך יפעילו אותם תלויה בזהות המשטרים, ברמת השמירה על החוק, באתוס של ארגוני הביון ושל המשטרה, ביכולת הפיקוח של המוסדות האזרחיים. היא לא תלויה בחברות שיספקו את התוכנה.