בלילה שבין שני לשלישי שוב התעוררו תושבים בגבול לבנון ליללת סירנות ומטח של שתי רקטות. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ובחלק הזה של המדינה, התושבים נוהגים לישון היטב בדרך כלל. רקטה אחת נפלה בשדה פתוח, השנייה הופלה בטרם הגיעה ליעדה. צה"ל בדק את הירי המפתיע, ביצע הערכת מצב, והחליט לפתור את העניין בירי כמה פגזים לאזור שממנו יצא המטח. שעות מעטות אחר כך גילה צבא לבנון רקטה נוספת, מוכנה לירי, מונחת על כן שיגור בשדה פתוח, כ־20 קילומטרים צפונה לראש הנקרה.  

המילה "חיזבאללה" עלתה שוב בדיווחי הכתבים הצבאיים אותו בוקר, אבל הנהגת הארגון ישנה אותן שעות שנת ישרים. הירי בוצע בידי פלסטינים ולמענם. לחמאס יש מנגנון צבאי צנוע בלבנון, שהוקם למטרות אלה בדיוק. היורים לא ביקשו להצית מלחמה אלא להטריד ולשגר מסר לישראל. הם השתמשו ברקטות גראד 122 מ"מ, נשק בלתי מדויק ואף מיושן. שעות מעטות אחר כך אכן פרסם דובר חמאס בעזה, חאזם קאסם, הודעה שהשלימה את הפאזל. "האויב הציוני תקף את סוריה ולבנון בליל החג, ולפני כן פרץ לאל־אקצא", נאמר בהודעה, "ההשתוללות הציונית נגד האומה תיעצר רק באיחוד מאמצים".

לא סתם קפץ הדובר קאסם. ידי הזרוע הצבאית של חמאס כבולות בימים אלה ברצועה, ולכן הם מצאו לנכון לירות מגבול הצפון. היה זה אומנם אירוע מוגבל וחד־פעמי לתקופה, אבל בכוחו להזכיר לנו כי לחמאס יש אפשרות לטרטר גם את תושבי הצפון. אין זה מקרה שהגבול הדרומי איננו לוהט בימים אלה, אך אין לראות בכך מצב קבע. המתווכים, ובראשם הקטארים, לוחצים על חמאס לא לפעול. העקשנות הישראלית נחלשת ככל שחולף הזמן, אומרים הקטארים לחמאס, היו סבלנים, ואינשאללה הכל יסתדר. הקטארים בונים על כך, כי חודש אחרי תום הלחימה בעזה כבר הסכימה ישראל להשיב את הסולר לתחנת הכוח ברצועה. חלפו עוד כשבועיים, והיא ניאותה לתת עוד כמה הקלות ששללה במהלך חילופי האש או בשנת הקורונה.

שתי הצעות לפתרון
בינתיים מנהלים הקטארים עם ישראל מגעים ישירים בניסיון להגיע לנוסחה חדשה שתרצה את כולם. אבל המגעים הללו תקועים, כי כל צד מושך לכיוון שלו. לקטארים יש דרישות, לישראל יש הסתייגויות, וגם לחמאס יש מה להגיד. דבר לא הוסכם עד כה. הכל עומד על זמניות וארעיות, ומחכה לראשון שייקח פיקוד. זו יכולה להיות ישראל, ואפשר שיהיה זה הבית הלבן. גם הזרוע הצבאית של חמאס עשויה לפעול ראשונה כדי לשבור את הקיפאון. עדיין לא הגענו לשם, אבל אור ליום שלישי, הם שלחו אלינו תזכורת.

בחודשיים מאז הסתיימה הלחימה ברצועה באו ויצאו בישראל, בעזה וברמאללה בכירים מצרים, אמריקאים, קטארים, שליחי או"ם ואחרים. התקיימו אין ספור שיחות בפורומים שונים שנועדו למצוא פתרון של קבע ליחסי ישראל עם הרצועה. על העיקרון הישן כולם מסכימים. קטאר תמשיך להעביר מיליונים לרצועה, וישראל תמשיך לשתף פעולה עם ההעברה. המחלוקת נוגעת לשניים: באיזה צינור יועברו הדולרים, ויותר חשוב - מי הידיים שיזכו בו.

שלושה מרכיבים כולל המענק הזה. סולר לתחנת הכוח, תמיכה בעובדים קשי יום (100 דולר בחודש לאחד) ותשלום משכורות עבור 23 אלף פקידי ממשלה בעזה. הסכום הכולל על שלושת מרכיביו נושק ל־30 מיליון דולר בחודש. המרכיב האחרון הוא החשוב ביותר, הוא המסה הקריטית שעליה נאבקים ראשי חמאס. הפקידים הללו אינם רק עובדי חמאס, חסידים נאמנים של הממשל, אלא גם הבייס של סנוואר ומנגנון השלטון שלו.

ישראל, שתובעת לפתוח מחדש את ההסדר הישן, מסרבת להזין את הפקידים הללו, כי פירושו של דבר הזרמה של דולרים למנגנון החמאסי בהכשר ישראלי. גם מן המיליונים המשולמים לנזקקים ישראל מסתייגת, כי לאורך שלוש השנים מאז נכנס ההסדר לתוקף התעורר חשד כי חלק מכספי התמיכה זולג לדמויות בלתי מורשות.  

במגעים הרבים בחודשיים האחרונים הועלו שתי אפשרויות. האחת, להזרים את הכסף לרשות הפלסטינית, והיא תחלק אותו ישירות ליעדו באמצעות חשבונות הבנק שלה בעזה. חמאס דחו את ההצעה. הם מסרבים להעניק ליריביהם שליטה על צינור החמצן שלהם, וחוששים כי אבו מאזן ואנשיו ישתעשעו בכסף לצורכיהם. למשל, ימנעו אותו ממי שירצו, או יסלקו מעשר לעצמם.

ההצעה השנייה גובשה במגעים בין משרד הביטחון לאו"ם. לפי הצעה זו, תעביר ממשלת קטאר את המיליונים ישירות לאו"ם, והוא יחלק אותו באמצעות הסוכנויות מטעמו הפועלות ברצועה. אונר"א איננה אחת מהן. ההצעה הזו קובעת כי עובדי ממשל חמאס לא יהיו ברשימת הנהנים, וכי להם תדאג ממשלת חמאס עצמה (עלות שכרם הכולל כ־7 מיליון דולר בחודש). האו"ם יאתר את העובדים בעצמו: פקידי הוראה בבתי הספר שלו, רופאים המועסקים על ידיו, אחיות ועובדי סיוע למיניהם. כך יוזרם הכסף לעזה, אבל לא ישירות לחמאס. ישראל מוכנה עקרונית לשתי ההצעות, ובמיוחד לשנייה, אף שיש בצה"ל קצינים המוכנים להותיר את המצב כמות שהוא ולהסכים להסדר הישן. בחמאס מתנגדים ורוצים את הכסף ישירות אליהם. התנגדותם זוכה לגיבוי קטארי, ומשום כך שתי הנוסחאות נותרו לעת עתה על הנייר.  

זווית מעניינת בסיפור היא המעורבות האמריקאית. לא בגלל משקלה, להפך. משום שאינה מצליחה לתפוס את מקומה. בפעם הראשונה מאז השתלטות חמאס על עזה והפילוג מהרשות, החלה גם ארצות הברית להתעניין בעזה באופן מעשי ולא מרחוק. אבל התערבותם מוגבלת, אפשר לומר אף מהוססת. לאזור שוגר האדי עמר, הממונה לעניינים פלסטיניים מטעם משרד החוץ האמריקאי. עמר הגיע לכאן פעמיים ופגש כל מי שנדרש לעבודתו. למרות זאת, הוא לא הצליח לתפוס תפקיד משמעותי במשחק הכולל. אמריקאי ממוצא לבנוני, ברנש אינטליגנטי ובעל ניסיון דיפלומטי, רקע אקדמי וידע ביטחוני - ועדיין מתקשה השליח המיוחד להטיל את מלוא כובד משקלו על הצדדים.

מצבה של חמאס, אם כן, רע מאוד בימים אלה. אחרי כמה שנים שבהן הניחו אקדח על רקתה של ישראל, ידיהם קשורות. בירושלים יש ממשלה חדשה, והיא החליטה לשנות את כללי המשחק ואף מוכנה להסתכן בעימות נוסף. לחמם את גבול הרצועה חמאס אינה יכולה, כדי לא להרגיז את הקטארים. נוסף על כך, עזה תתקשה לעמוד בלחימה נוספת בימים אלה. מערכת שומר החומות הותירה את האוכלוסייה מוכה. כל מה שהיה רע ברצועה, הורע מאז עוד יותר. מצד שני, הכסף הגדול לא נכנס. למרות זאת, לא הייתי בונה על סבלנותם של סנוואר וחבריו. זו נשיכת שפתיים מרצון, ודינה לפקוע.

בינתיים נוצר מצב נוח עבור ישראל. קופת חמאס מדולדלת, והגבול שקט. בפני ישראל מונחת הזדמנות לחתור לפתרון בתנאים נוחים. יש הצעות, המתווכים מתים להצליח, ויש מי שמוכן לשלם. עליה רק לתפוס פיקוד ולהוביל את הצדדים להסדר קבוע, חוקי, שישים קץ למזוודות הדולרים. אבל ישראל, כדרכה, אינה יוזמת, אלא מחכה שהאחרים ינקשו על דלתה, ואז היא תהרהר. אומנם בידיה גרזן מונף, כוחה הצבאי, אבל הוא רחוק מלהרתיע.

לכל היותר נמצא את עצמנו מכים את עזה שוב. זה אינו פתרון, אלא פלסטר. גם בקהיר חוששים שמא חמאס, בצר להם, יחליטו להפר את ההבטחה לקטארים, ויפנו לאלימות כדי לאלץ את ישראל להתכופף. למצרים לא נותרו קלפים רבים לשלוף, והם יתקשו למנוע הסלמה נוספת, או להפסיקה בתוך זמן קצר. הסלמה כזו תדחוק אפילו אותם לפינה בחוסר אונים. ועוד לא דיברנו על המגעים לעסקת חילופים, שגם הם רחוקים מפריצת דרך.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל