לטור המלא של קלמן ליבסקינד:

כחודשיים אחרי הפרעות האלימות בלוד, נעם דרייפוס לוקח אותי לסיבוב בשכונת רמת אשכול בעיר. דרייפוס, בכל מה שנוגע לצד היהודי, הוא מעין מנהל השכונה. העמותה שבראשה הוא עומד ייסדה כאן מכינה  קדם־צבאית, בית ספר, ומעון יום. באמצעות שיתופי פעולה שונים הקימה העמותה גם כפרי סטודנטים וצעירים, מועדונית רווחה ומיזמים לחלוקת מזון ומצרכים למשפחות נזקקות בשיתוף תושבי העיר. בשכונה קטנה שכזו, שבה רק 250 מתוך 900 המשפחות יהודיות, הדומיננטיות שלו מורגשת בכל מקום.

בלי קשר לכל זה, ואולי דווקא עם, הוא מממן בסכומים נאים גם את פעילותו של מרכז לנוער ערבי נושר, ומשתף פעולה עם פאתן זינאתי, ערבייה המנהלת את המתנ"ס המקומי. כאן, הוא מראה לי, נשרף בית הכנסת. וכאן, הוא מצביע, מכוניות הועלו באש. ופה הוצתו בית המדרש, והמכינה, ומבנה התלמוד תורה. ולמעלה הדירה של משפחת דנין, מפויחת עדיין כולה. ובקצה הרחוב, מה שהיה פעם בית הספר ויצמן, והיום הוא בית הספר אל־ראזי.

הכל רגוע. הכל שקט. מי שיגיע הנה, יתקשה לזהות את המקום שעמד במוקד שבו פרעו ערביי לוד ביהודיה אך לפני שבועות ספורים. דרייפוס עצמו מבולבל. אובד עצות. לא יודע איך ממשיכים. במשך תקופה ארוכה ספג ביקורת מחבריו היהודים, שהרבו לחלוק עליו. חלקו על דרכו. חלקו על התפיסה שלו, שהאמינה בקיום משותף עם ערביי השכונה, זה לצד זה. חלקו על ההחלטה שלו לממן פעילות נוער לצעירים הערבים. חלקו על שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם מנהלת המתנ"ס.

"אתה רואה שבחלק מהבניינים בשכונה יש גינה מסודרת?", הוא מראה לי, "זה פרויקט שיזמנו ביחד עם עיריית לוד ועם החברה הכלכלית. הקמנו כאן ועדי בתים משותפים של יהודים וערבים, כשתמיד הערבים הם הרוב, ואמרנו להם שאם יתארגנו יחד ויקימו ועד בית משותף, אנחנו נביא סטודנטים מתנדבים, ונתקין להם תיבות דואר חדשות, ונצבע את חדר המדרגות, ונסדר גינה, ונשתול יחד איתם פרחים".

"לא האמנתי שאנשים שהיו שותפים שלנו למהלכים כאלה, מהלכים שעשו את החיים שלהם טובים יותר - יתהפכו עלינו באלימות. טעיתי", הוא מודה. "כנראה שהייתי תמים. כנראה שלפני הרצון לחיים נורמליים, יש דת ולאומיות ונכונות לעשות בשמן הכל, וזה מאכזב מאוד". 

רגע אחרי שהתחילה האלימות, הוא הוציא את עצמו מקבוצות הוואטסאפ המשותפות עם ערביי השכונה. גם את המתנ"ס הוא רוצה עכשיו לחלק לשניים. קומה לערבים, קומה ליהודים. "משהו נשבר", הוא מסביר. "אי אפשר להמשיך לדבר על שיתוף פעולה כאילו כלום לא קרה פה".

לזר (צילום: אלוני מור)
לזר (צילום: אלוני מור)


מי לאקסודוס?

עמותת "המרכז לחינוך וחברה בלוד" הוקמה בשנת 2010, עשור וחצי אחרי שהוקם הגרעין התורני בעיר. החל מ־2014 מנהל אותה דרייפוס. "צריך לדעת את העובדות", הוא מדייק. "רמת אשכול הייתה במקור שכונה יהודית. עד לפני 30 שנה 95% ממנה היו יהודים. תסתכל על שמות הרחובות כאן. כל סיפור הציונות. 'אקסודוס', 'סטרומה', 'העלייה השנייה'. ב־1992 הכניסו לשכונה 130 משפחות של משת"פים, ולפי הסיפורים של הוותיקים - המהלך הזה הביא איתו עלייה גדולה בפשיעה ותחושה לא נעימה ברחובות.

"מאז ועד 2004, בתהליך מהיר, נשארו רק 40% יהודים. מי שהיה יכול, ברח. שנה אחר כך הביאו לפה 110 משפחות עולים מהקהילה האתיופית. וכשיש לך שכונה שהחזקים בה בורחים, ומי שנמצא בה זה משת"פים ויהודים שמתבגרים וקהילת עולים מאתיופיה ואוכלוסייה ערבית שנכנסת יותר ויותר, אתה מקבל צניחה של המחירים ושכונה שהולכת ונזנחת. את זה ניסתה העמותה שלנו לשנות, כשהתחלנו לעורר מחדש את החיים היהודיים בשכונה".

כשמדברים על "החיים היהודיים" ברמת אשכול, מדברים, כאמור, על משהו כמו 250 משפחות. 70 משפחות מבני הציונות הדתית, 150 משפחות ותיקות ועוד כ־30 דירות שמאוכלסות בכ־80 צעירים וצעירות בכפרי הסטודנטים של בני עקיבא.

"מנהלת המתנ"ס המקומי, פאתן זינאתי, היא חברה טובה מאוד שלי", מספר דריייפוס. "אישה מרשימה. בעבר המתנ"ס הזה היה מחולק לשניים. קומה ליהודים, קומה לערבים. פאתן ואני החלטנו שזה לא נכון לשכונה. מאז, פאתן עושה פעילויות לערבים, אני עושה ליהודים, אבל מרחב החיים משותף. יצרנו שיתוף פעולה טוב בינינו, שהועיל מאוד למקום. גם מול העירייה, גם מול תורמים. הסיפור של היהודי והערבייה שעובדים יחד פתח דלתות. ממתנ"ס נפרד זה הפך למתנ"ס יהודי־ערבי עם פעילות נפרדת ומרחב משותף. למה הפעילות לא מעורבת לגמרי? כי אני חושב שכל קבוצה צריכה לשמור על הזהות שלה. אני בעד קיום משותף, לא בעד ערבוב".

כשעלה הרעיון להקים לצעירים הערבים מרכז לנוער הערבי הנושר, דרייפוס התנדב להשתתף במימון. 100 אלף שקל בשנה משקיעה העמותה היהודית שלו בנוער הערבי. "חשבתי שזה נכון, שזה יגרום לנוער לעסוק בפעילות חיובית", הוא אומר, אבל לא כולם חשבו כמוהו. "חטפתי על זה לא מעט ביקורת. הייתה הרבה אופוזיציה, אבל האמנתי שזו הדרך הנכונה. קיום משותף". ואז הגיע חודש מאי האחרון והפך את הכל. 

"בערב הראשון של הבלגן, בערך בשמונה, מתקשר אליי שמעון דהן, מפקד תחנת לוד, אומר לי 'דרייפוס, שמע, יש הפגנה ליד המסגד, תגיד לחבר'ה לא לצאת הערב, אנחנו מכילים את האירוע'. העברתי את ההודעה בקבוצה של השכונה, יצאתי לכיוון כדי לראות מה קורה, עליתי לדירה של אחד השכנים והסתכלתי מהחלון. היו שם איזה 250 אנשים עם דגלי פלסטין, ברחבת החניה שליד השוק, המסגד ובית הכנסת. באמצע השכונה. רעול פנים טיפס על עמוד רחוב עם דגל ישראל, הוריד אותו, והחליף לדגל פלסטין. כמה מטרים משם אני רואה שדוחפים רכב לאמצע הצומת הקרוב ומעלים אותו באש.

רכב הוצת בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)
רכב הוצת בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)


"שעה אחר כך מצלצל אליי האחראי על כפרי הסטודנטים מטעם בני עקיבא, ומדווח לי: 'הסטודנטים מהשכונה, בערך 60 חבר'ה, נמצאים עכשיו באמצע ערב שירה במתנ"ס. הם נצורים שם. ערבים זורקים מבחוץ בקבוקי תבערה'. ירדתי למטה ורצתי לכיוון. לא חשבתי בכלל על מסוכן או לא מסוכן. בכניסה למתנ"ס אני נתקל בשלוש שוטרות שצועקות לי 'אל תתקרב, יש פה אירוע'. אמרתי: 'אני חייב להיכנס, יש לי פה אנשים'. אני נכנס פנימה. עשרות אנשים סגורים בפנים. המשטרה לא נותנת להם לצאת, אבל גם לא עושה כלום מול הפורעים. היו שם כמה שוטרות מול עשרות מתפרעים.

"בינתיים, בפנים, הסטודנטים המשיכו לשיר. מחזה מעט הזוי. בשלב מסוים השוטרים ביקשו להנמיך את המוזיקה, כדי לא לחמם את האווירה. אחרי שעה ומשהו הגיע כוח חילוץ. 50 מג"בניקים התחילו להוציא את האנשים, וללוות אותם הביתה, רחוב אחרי רחוב. 'מי גר באזור סטרומה?' הולכים איזה שמונה סטודנטים, ואיתם כל השוטרים. אחרי כמה דקות השוטרים חוזרים ועוברים לרחוב הבא. 'מי לאקסודוס?', 'מי לחשמונאים?'. ככה, בסבבים, ליוו את כולם. אני יצאתי עם הקבוצה האחרונה אחרי חצות. נכנסתי לאוטו, התחלתי לצאת מהשכונה, ואני קולט שמסביב סרט מלחמה. רכבים שרופים בסטרומה ובאקסודוס, כאילו אנחנו בשכם.

"אני יוצא לנסיעה ואז מגיע לפח שבוער באמצע הכביש, כמעט חוסם אותו, ומשהו כמו 20 רעולי פנים עומדים ליד וזורקים שם אבנים. אני בא לעקוף אותם, והם מיידים לעברי אבנים ופוגעים לי בשמשה, ואז אחד מהם צועק 'זה דרייפוס, תפסיקו'. ואני מסתכל על החבר'ה האלה, ואני קולט שאני מכיר חלק מהם. זה נוער בני 17־18 שגרים פה בשכונה. חבר'ה שחלקם נמצאים במרכז הנוער שאני מפעיל, ואני מממן, ואני גייסתי בשבילו את הכסף.

"הגעתי הביתה, ואיך שאני נכנס, אשתי אומרת לי 'נעם, שרפו את התלמוד תורה ואת המכינה'. לפני 20 דקות הייתי שם. אני טס בחזרה, ומקבל הלם. עד שראיתי בעיניים לא קלטתי. אני מגיע למקום ורואה חושך. שחור. הכל שרוף. הם נכנסו בשער, הדליקו בקבוקי תבערה, ועברו מהמכינה לתלמוד תורה והציתו הכל. לא האמנתי. צלצלתי למנכ"ל העירייה, אמרתי לו 'שרפו את המכינה, שרפו את התלמוד תורה'. הוא אומר לי 'יש כאן אירוע גדול, תיכנסו פנימה, אל תצאו לשום מקום'. בדרך לשם עודכנתי שצעירים ערבים מרמת אשכול עלו לכיוון שכונת נווה נוף, ותקפו את השכונה היהודית באבנים ובקבוקי תבערה, ומוסא חסונה נהרג שם מירי להגנה עצמית". 


ריח של מלחמה


בבוקר דרייפוס שלח לכל קבוצות הוואטסאפ המשותפות עם הערבים את הסרטון של בית המדרש השרוף, ויצא מהן. קבוצה של סיורים משותפים, קבוצה של המתנ"ס. הכל. "משהו בי נשבר", הוא אומר, "היה לי ברור שאי אפשר להמשיך. אחר הצהריים הייתה אמורה להיות אצלי בגינה בת מצווה לתאומות שלי. אני מגיע הביתה בארבע וחצי בבוקר. אשתי שואלת אותי 'מה עושים? חוגגים למרות הכל?', אמרתי לה 'בטח'. במקביל לבת מצווה הייתה ההלוויה של מוסא חסונה. בוא נגיד שמה שקרה בהלוויה הזו לא תרם לרגיעה בעיר. בחלק הראשון של הבת מצווה הזמנו 60 בנות, חברות של הילדות שלי. מאוחר יותר, בערב, הייתה אמורה להגיע המשפחה.

בשלב כלשהו, כשכל הבנות אצלי, העיר התחילה להתמלא בעשן. הרחובות ליד נחסמו. אי אפשר לצאת מהבית. אי אפשר לנשום. ואני תקוע עם 60 בנות, חלקן בוכות, וההורים שלהן לא יכולים להגיע לקחת אותן. אתה מרגיש ריח כבד באוויר. ריח של מלחמה. הערבים מתחילים להפוך רכבים. לשרוף. מאות מהם מסתובבים פה מסביב. קשה להסביר את התחושה. פחד של ממש. מאות דגלי פלסטין. קריאות 'ברוח ובדם נפדה את פלסטין', ו'חייבר חייבר יא יהוד'. והכל באור יום. וזה כבר לא בשכונה אחת. זה כבר בכל העיר. ואין משטרה. ואין אף אחד. אנחנו לעצמנו. אין למי לפנות. בערב הראשון ראינו את הרכב של העמותה שלנו, כשערבים שוברים לו את החלון, מכניסים קרטונים ומדליקים. מתקשרים למשטרה, ואף אחד לא בא. 

בית כנסת שרוף בלוד (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)
בית כנסת שרוף בלוד (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)


"כשנגמרה הבת מצווה, נסעתי למכינה. החלטתי שאני נשאר שם בלילה. שאני לא יכול לישון בבית כשמפעל החיים שלי נשרף. באותו זמן התחילו לזרום מתנדבים, והבית מדרש נהיה כמו חמ"ל צבאי. בהתחלה הגיעו מיצהר, איזה 30 חבר'ה עם חמישה כלבים, ואמרו 'אנחנו ניתן פה שמירה, שלא ישרפו'. שתבין, באותו יום שרפו איזה 20 רכבים וארבע דירות בשכונה. בדירה אחת, שהיו בה תושבים, שברו את החלון בקומה העליונה דרך הגג, וזרקו בקבוק תבערה פנימה. בני הזוג שגרו שם ברחו למטה. נשרף להם המטבח והחדר כביסה. שאר הדירות שעלו באש בלילה הזה היו של משפחות או סטודנטים שעזבו כשהתחילו הבלגנים.

"אלה ששרפו היו אנשים מהשכונה. כולם שכנים. באחת ההתכתבויות בוואטסאפ השכונתי כתבה מישהי, אמא לארבעה ילדים, שהערבים שרפו לה ולבעלה שני רכבים: 'אני לא מאמינה, אני רואה שם את מחמוד'. זה השכן שלה מהבניין. היא מזהה אותו. למחרת בבוקר פינינו מהשכונה את כל הנשים והילדים. מי שהיה יכול, עזב לבד. סייענו למשפחות הקהילה האתיופית להתפנות לאולפנה בפתח תקווה. ביום רביעי בבוקר כמעט לא נשארו בשכונה נשים וילדים יהודים. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם אנשים היו ישנים בדירות שנשרפו בהמשך".


אש בבית הכנסת


בשלב הזה הגיעה המאסה הגדולה של המתנדבים. מאות אנשים, ובהם קבוצה לא גדולה של אנשי "לה פמיליה", ארגון אוהדי בית"ר ירושלים. "אין לי כמעט שום דבר טוב להגיד על מה שהם עשו פה", מציין דרייפוס. "כשהם התחילו לזרוק אבנים בשכונה, באתי אליהם ואמרתי 'אם אתם רוצים לעזור לנו, תלכו מפה בבקשה. אנחנו לא רוצים את זה כאן'. 

לעומתם, הגיעו מתנדבים מכל הגוונים של עם ישראל שהבינו שמה שקורה כאן הוא אתגר לאומי ולא מקומי. ארגון השומר החדש הגיעו בהמוניו, תלמידים ממכינות קדם צבאיות דתיות וחילוניות, נוער הגבעות שעד לאותו זמן לא הכרתי ולא ידעתי להעריך את הכוחות והמסירות שבהם, ועוד מתנדבים רבים ממרכז הארץ, מבנימין והשומרון, שבאו להגן וסייעו מאד.

"אספנו את המפתחות של כל המשפחות שעזבו והצבנו בכל דירה ארבעה מתנדבים, שישמרו על הרכוש. בכמה דירות היו ניסיונות לשרוף, אבל המתנדבים הניסו את מי שהגיע. אני רק יכול להעריך מה היה קורה בלי המתנדבים. ההתקפות על היהודים והנזק היו גדולים פי כמה. למחרת, כשקבוצת מתנדבים שיצאה לרחוב בן יהודה חטפה אש מאחד הגגות ומישהו נפגע מהירי ברגל, החלטנו שאנחנו לא נותנים למתנדבים להיכנס לאזור. לא רצינו לסכן אותם. באותו לילה שרפו שם עוד שתי דירות. 

"בכל הזמן הזה המשטרה עושה הכל כדי לא להגיע לחיכוך עם המתפרעים. קח דוגמה. ביום שלישי ב־11 בלילה מתקשרים אליי ואומרים לי 'שורפים לך את המשרד'. נסעתי במהירות מהמכינה ביחד עם אריק, מנהל הכספים של העמותה. אנחנו עוצרים 100 מטר מהמשרדים. הכביש חסום. מסביבנו רכב שרוף ופחים שרופים. 20 רעולי פנים עומדים בחוץ וזורקים בקבוקי תבערה על המשרדים. ובצד עומדים שלושה שוטרים ולא עושים כלום. אני צועק להם בטירוף 'שורפים לנו את המשרדים'. הם צועקים לי בחזרה 'כנסו לאוטו, מסוכן פה'. אמרתי להם 'אני הולך פנימה, איתכם או בלעדיכם'.

מהומות בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)
מהומות בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)


השארנו את הרכב מונע והתחלנו לרוץ. לשוטרים לא הייתה ברירה והם התחילו לרוץ איתנו. רק אז הם זרקו רימוני הלם, ואז גם הזמנו מכבי אש. כאילו הכרחנו אותם לבוא. התפיסה שלהם הייתה שפגיעה ברכוש זה לא נורא, ופגיעה בנפש זה נורא. אז אם מנסים לשרוף לנו את המשרד זה בסדר, אבל אם אנחנו רצים לשם וזה מסכן אותנו, אז זה דורש התערבות.

"ביום חמישי בלילה, כשאני במכינה, מציתים את בית הכנסת 'דוסא'. בחוץ יש עוצר לילה והמשטרה לא מרשה לצאת. ואני אומר לשוטרים 'אבל שורפים את בית הכנסת'. כלום. הקפנו את הבניין, חמישה אנשים עם מטפים - שלמזלנו קיבלנו לאחרונה, תרומה מיהודי בריטניה - קפצנו מעל הגדר ורצנו לבית הכנסת. הערבים שרפו את החדר החיצוני, וזרקו בקת"ב על הרחבה, ועצי דקל גבוהים שעומדים בחוץ בערו באש ענקית.

למזלנו מישהו מהתצפיתנים שהצבנו ראה את האש, ושלח הודעה בקבוצה. אם לא היינו מגיעים, זה היה ממשיך להישרף. צריך להבין שבית הכנסת הזה הוא לא סתם מקום. ב־2004 ערבים שרפו אותו בפעם הראשונה, והוא עמד עזוב עשר שנים. תפילין הושלכו על הרצפה. ספרי קודש חוללו. ב־2014 המכינה שיפצה אותו, והקהילה ברמת אלישיב החליטה להחזיק אותו. 'דוסא' הוא סמל.

"בכל הימים האלה לא היה אף אחד ממנהיגי הציבור הערבים בעיר שהוציא מילה נגד מה שקורה. שבועיים אחרי האירועים פגשתי את פאתן, מנהלת המתנ"ס. אמרתי לה 'ציפיתי ממך שתהיי בשטח. אכזבת אותי'. היא הראתה לי סרטון ששלחה בבוקר של ההלוויה של חסונה, סרטון שהופץ במטרה להרגיע, וסיפרה לי שנאלצה להוריד אותו אחרי שקיבלה איומים. היא אמרה לי 'אם אני הייתי ממשיכה לנסות להרגיע, אתה היית בהלוויה שלי'". 

בית יהודי שהוצת בלוד (צילום: אלוני מור)
בית יהודי שהוצת בלוד (צילום: אלוני מור)


לאן ממשיכים מכאן?


מאז הפוגרומים דרייפוס מתהלך כשהוא אפוף סימני שאלה. "עד לפני חודשיים האמנתי שהעניין הזה של לחיות יחד הוא סוג של חובה ציונית שלנו", הוא אומר. "האמנתי שבכל מקום שבו אנחנו חיים יחד, יהודים וערבים, מוטלת עלינו האחריות לייצר לעצמנו ולהם סביבה נורמלית של קיום משותף. זה מה שעשינו פה. כששיפרנו את השכונה, כולם נהנו מזה. אם המחירים של הדירות כאן עלו במאות אחוזים - בין היתר בגלל התרומה שלנו לסביבה, ובגלל ההשקעה העירונית הרבה - גם בעלי הדירות הערבים נהנו מזה.

"יש לנו חלק חשוב בכך שעיריית לוד חזרה להאמין ולהשקיע בשכונה. אני מודה שהייתי בטוח שאם נייצר סביבת חיים טובה, ואם נהיה שותפים במימון וסיוע גם של הפעילות הערבית במתנ"ס, נוכל לחיות פה יחד זה לצד זה. כי בסוף אנשים רוצים לחיות. רוצים שיהיה להם טוב. זה מה שחשבתי. אבל כנראה שזה לא נכון. כנראה לא הבנתי משהו בסיסי. כנראה טעיתי. כנראה שכאשר הרגש הדתי־לאומני עולה, כל הגינות שהקמנו כאן וכל מרכזי הנוער שהשקענו בהם, וכל שיתופי הפעולה שלנו עם הערבים, הכל לא קיים.

"בסוף, ברגע שכל זה התפרץ, אז אני, שכל השנים הייתי נעם, הפכתי להיות עבורם המתנחל. ופתאום, תוך כדי המהומות, עולה הדרישה 'תעיפו מפה את המתנחלים'. והמתנחלים האלה זה אני. אני, שהייתי חבר שלכם. אני, שנעזרתם בי ביומיום. אני, שהיה לי חלק בשינוי התפיסה פה מולכם. ראיתי את השכנים שעד אתמול אמרו לי 'ערב טוב' ועכשיו הם שורפים לנו את הרכבים, והבנתי שמה שניסינו לבנות, כנראה לא עובד. עד עכשיו העניין הלאומני הזה היה מכוסה, אבל מסתבר שהוא היה שם כל הזמן, ורק אני לא ראיתי אותו.

"אני עושה חשבון פשוט. בכל ההתפרעויות השתתפו משהו כמו 1,000 איש. בשכונה כולה גרים 4,000 ערבים. זה אומר שאחד מכל ארבעה היה מעורב במשהו. יודע מה? אחד מחמישה. אחד מחמישה זרק אבנים, או שרף בית, או הצית רכב, או השתולל פה עם דגלי פלסטין וצעק נגדנו. אני מכיר כאן 30% מהתושבים. לא היה אחד שאמר לי 'אני השתתפתי ואני מצטער'. כל אחד אומר לי 'מיד כשזה התחיל, נכנסתי הביתה'.

זה מלמד אותי שאלה היו ארבעה ימים של טירוף חושים. אבל זה גם מלמד שמתחת לשגרה מצויה כל הזמן המלחמה, ורק תלוי מי ומתי ידליק אותה. ובפרקטיקה, זה מוביל אותי לסימן שאלה גדול. אני לא יודע איך אנחנו ממשיכים לשתף פעולה. האם מפעילים את ועדי הבתים ואת המתנ"ס ואת מרכז הנוער ושוכחים הכל, או שמפתחים מערכת יחסים כמו ברובע המוסלמי. בלי שיתוף פעולה. בלי כלום. אני אומר את זה בצער. אולי הרכות הזו שלנו פגעה בנו. אני לא יודע. עד עכשיו לא חזרתי לפעול במתנ"ס המשותף.

בית הכנסת על שם דוסא שבלוד (צילום: יוסי אלוני)
בית הכנסת על שם דוסא שבלוד (צילום: יוסי אלוני)


"היו לי כל הזמן, כאן, בקהילה הדתית, חברים שחלקו על הגישה שלי. הייתה ביקורת עליי. כשפאתן ואני היינו עושים סיורים משותפים לקבוצות שבאו מבחוץ, והיינו מראים להם חיים משותפים זה לצד זה, והצגנו מודל למשהו אחר, ולהוכחה שאפשר לחיות יחד גם אם לא מסכימים על הכל, לא כולם חשבו שהקו הזה נכון. אבל אני התעקשתי. זה נראה לי חשוב. פאתן, לדוגמה, הייתה מודיעה לי לפני התהלוכה של עיד אל־אדחא, שלא ניבהל כשהם צועדים פה עם דגלים ירוקים. אני הייתי מדווח לה לפני תהלוכת הלפידים של חנוכה, שהם לא ייכנסו ללחץ כשאנחנו מדליקים אבוקות ושרים 'באנו חושך לגרש'.

היה שיח טוב. אני, מהצד שלי, חשבתי שהיכולת לנצח את המציאות של רמת אשכול עוברת דרך הנורמליות. אחרים, שחלקו עליי, אמרו לי שזו אשליה. שאין סיכוי לנורמליות כזו. שאני תמים. שאני לא רואה את המציאות. ומאז 10 במאי, אני מודה שהכל אצלי התהפך. אני לא יכול יותר לסמוך על כלום. אני מסתובב ברחוב, מסתכל לאנשים בעיניים, ויודע שאחד מכל ארבעה או חמישה מהם פגע ביהודים. זה קשה מאוד.
"כשישבתי עם ועד רשת המתנ"סים וביקשתי להפריד את המתנ"ס שוב, ליהודים וערבים, ניסו להסביר לי שזה לא כולם, ושאסור להכליל.

שאלתי אותם: 'תגידו, אתם הייתם מכניסים את הבת שלכם לחדר שיש בו חמישה אנשים, כשאני מרגיע אתכם שרק אחד מהם הוא אנס? הרי הרוב בסדר. וגם האנסים, הרי הם לא אונסים כל הזמן. רק מדי פעם'.

"אם לפני חודשיים הייתי אומר לך שזה לא אחד מחמישה אלא אחד ממאה, וגם הוא לא באמת עושה משהו נורא, אני כבר לא יכול לומר את זה היום. יש פה מתחת לפני השטח חיה דתית־לאומנית מסוכנת, שאם נתעלם ממנה - ואני מודה שעד היום, מתוך רצון לייצר נורמליות, התעלמתי ממנה - אנחנו עלולים לחטוף בעוד שנה או שנתיים הרבה יותר חזק. יש כאן 19 משפחות שעוזבות הקיץ את השכונה בגלל האירועים. זה כמעט שליש מהמשפחות של הקהילה הצעירה. חלק מהוותיקים, אם היו יכולים, היו עוזבים פה כבר מזמן. הם כלואים פה. אין להם לאן ללכת".
 
ואין אנשים חדשים שמבינים את השליחות כאן? אני שואל. "הלכתי לראשי ישיבות, לראשי מכינות, אמרתי להם 'תשלחו לפה אנשים, זו משימה לאומית'. בתחושה שלי יותר קל ללכת לאביתר מאשר לגור בדירת 70 מטר, בבניין שמאוכלס ברובו במשפחות ערביות. זה לא אטרקטיבי. זו משימה קשה. וכל משפחה שגרה כאן למרות האתגר, היא בעיניי סמל לציונות מודל 2021. כרגע יש עשר משפחות שנקלטו לשנה הבאה, אבל 19 עזבו".

אז מה - אני מסכם, בקרב בין הפורעים הערבים למדינת ישראל, מדינת ישראל הובסה? "מדינת ישראל הובסה בקרב", הוא חוזר אחריי בלחש, "אבל אני מאמין שהיא עוד תנצח במלחמה. זה תלוי רק בנו".