בשבת האחרונה התעוררתי עם שחר למשמע צליל התראה ממכשיר הטלפון הנייד שלי. על הצג הופיעה ידיעה שעל פיה שחקן הבדמינטון הישראלי, מישה זילברמן, ניצח במערכה הראשונה במשחקו מול יריבו ההודי במסגרת האולימפיאדה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה שמעתי את השם מישה זילברמן. ואם נודה על האמת, גם בדמינטון לא אומר לי הרבה פרט לדמיון מעורפל לטניס, ואיזשהו שריד עם נוצה לאימפריה הבריטית. ועדיין, הידיעה עצמה גרמה לי להזדקף בהתרגשות במיטה ולעקוב במתח אחר המשך המערכה, עד לניצחונו המיוחל (והמפתיע, כך מתברר) של מישה שלנו. ניצחון שבעקבותיו שחררתי את ה"יש!" השמור בדרך כלל לשער בדרבי.

המשך היום כבר זימן לי ריגושים גדולים עוד יותר, ובראשם כמובן המדליה האולימפית של לוחמת הטאקוונדו אבישג סמברג. גם כאן, זו הייתה הפעם הראשונה שבה התוודעתי לסמברג המתוקה. וטאקוונדו הוא מבחינתי חוג שכל אחד מבניי דגם בשעתו למשך כשבוע, עד שעבר לאומנות הלחימה הבאה, כדי לנטוש אותה רגע אחרי שקנינו לו מדים. ובכל זאת, המראה של הישראלית הצעירה על הפודיום הביא אותי לכדי דמעות של ממש.

רק אחרי שמחיתי אותן, התחלתי לשאול את עצמי את השאלה המתבקשת: מה לעזאזל מרגש אותי כל כך בהישג של ספורטאי ישראלי יחידני, ועוד מענף ספורט... איך לומר בנימוס? אזוטרי. ולא רק אותי. נדמה שאחת לארבע שנים כל המדינה מתגייסת לפתע מאחורי גיבורי הספורט האלמוניים שלה. השאלה הזו רק מתחדדת לנוכח העובדה שישראל רחוקה מלהיות מוקד של תרבות ספורטיבית. או מקום שיודע להעריך וללוות באופן יומיומי את המישה זילברמנים של העולם. אלה שמקדישים את חייהם לאימונים סיזיפיים ונעדרי כל תהילה, וחייבים את הקריירה שלהם למעגל מצומצם מאוד של משפחה, מאמנים ובמקרה הטוב ספונסרים. בטח שלא לכלל המדינה. אלה שאם הם מפסידים, נשכחים שנייה אחרי שדבר ההפסד מופיע על צג הטלפון. אז למה, בכל זאת, הזקפה הלאומית שלי מתעוררת בכל אולימפיאדה מחדש?

הסבר אפשרי אחד הוא שכישראלים, אנחנו נמצאים תחת ניסיון נצחי להוכיח לעולם שאנו ראויים. מדינה שעצם הקיום שלה מוטל בספק בידי חלקים נרחבים של הגלובוס, ושחשופה לביקורת אינסופית ונטולת פרופורציה על כל צעד ושעל שלה, משוועת למעט הכרה בתחומי החיים הנורמליים. מחוץ לקטגוריות המפנקות של חיל האוויר הכי טוב בעולם וגו'. ניצחון בתחרות ספורטיבית, בדומה למשל לזכייה באירוויזיון, מסייע להציג פן אחר ויפה יותר של ישראל.

אבל זה לא רק עניין ההכרה, אלא גם הרצון “להראות להם". כי, בואו נודה על האמת, חלק ניכר מהעולם מעצבן עד לרמת הגירוד באופן הצבוע שבו הוא שב ומחפש את ישראל (לצד לא מעט ביקורת לגיטימית, כמובן). והיצר הטבעי ביותר הוא רצון בנקמה. היות שהפצצת ערי הבירה המרכזיות של אירופה היא לא באמת אופציה, נותרה לנו הנקמה הספורטיבית. תגובה ציונית הולמת, על מגרש הבדמינטון (זה מגרש, נכון? מקווה שאני בכיוון). שלא לדבר על הסכסוך הערבי־ישראלי, שתמיד מתנקז אל תוך פודיום קטן. ג'ודוקא ישראלי מול מצרי, למול עיני שתי האומות. מי יעשה איפון? ומה זה, לעזאזל, איפון?

אבל גם כל אלה לא מספיקים כדי להסביר את האובססיה הלאומית שלנו בימי אולימפיאדה. כדי לאתר אותה, צריך לצלול עמוק יותר. וליתר דיוק, אל תוך בריכת הגנים שלנו. של היהודים, היהודונים. החלשים, החיוורים, המלווים בריבית. אלה שחוטפים מכות מהגברתנים של העיירה. שנאלצים להשתמש רק בכוח המוח. לא פלא שיש משהו שמפליא בכל פעם מחדש במראה של אלוף אולימפי יהודי. בייחוד בענפים גבריים בעליל, כמו שחייה או אתלטיקה. מארק ספיץ, כטעות סטטיסטית בלתי נשכחת. במובן הזה, מדליה אולימפית היא הרבה יותר מהישג ספורטיבי. מדובר בקריאת תיגר על עצם התיוג שלנו כנחותים מבחינה פיזית. כלפי העולם, אבל לא פחות - כלפי עצמנו. אם תרצו, זהו השריד האחרון של בריאת “הצבר החדש".

אבישג סמברג בטוקיו 2020 (צילום: רויטרס)אבישג סמברג בטוקיו 2020 (צילום: רויטרס)

על הסכין

  • אלה ימים קשים ומבלבלים בכל הנוגע למדיניות הקורונה. גם אם אתה אדם מערכתי, ובז לתיאוריות קונספירציה, קשה להתעלם מהפיל הענק שבחדר (נקווה שחובש מסיכה): העובדה שגם מחוסנים נדבקים במחלה. בפשטות, הבטיחו לנו שאם נתגייס כולנו ונתחסן, הסיפור יהיה מאחורינו. ההבטחה לא התקיימה. מה הלאה? לא חושב שמישהו יודע.
  • העונה השנייה של סדרת המתח הפולנית “The Mire" (נטפליקס) עדיין מותחת ומהוקצעת כקודמתה. ועבור צופה ישראלי יש כאן ערך מוסף של הצצה לאופן שבו הפולנים מתחשבנים עם ההתנהלות שלהם במלחמת העולם השנייה. במקרה הזה בלי קשר לשאלה היהודית, אבל כן עם התייחסות לפשעי מלחמה שהיו מעורבים בהם גם פולנים.
  • יסמין מועלם היא לגמרי הדבר האמיתי. אחרי ההצלחה הגדולה של אלבום הבכורה שלה יצא “מחילה", הסינגל החדש והמצוין. שיר שקט, כמעט נוגה ובעיקר אישי מאוד. יש למועלם היכולת הנדירה הזו לדבר ישר למאזינים שלה, בלי פערי תיווך של ניסוח או הגשה. היא שרה, ואתה מרגיש שכל הנשמה שלה בחוץ. יהיה מרתק ללוות אותה בהמשך.