ילד בן 3 הייתי, תושב שכונת מקור ברוך הירושלמית, כאשר פיצוץ עז הרעיד את שמי ירושלים. זה היה לא הרחק מבית מגורינו, בלב מרכז השלטון הזר הבריטי בארץ ישראל, מלון “המלך דוד”. 75 שנה עברו מאז, ודומה כי הדי הפיצוץ עודם נשמעים. זעקת החללים לא נדמה. היא חוזרת ונשמעת מדי שנה, בפי צאצאיהם. הללו מפנים אצבע מאשימה לעבר מבצעי הפיגוע – הארגון הצבאי הלאומי בפיקודו של מנחם בגין.
אכן, הרה אסון היה המבצע. 91 חללים הוצאו מבין הריסות האגף הדרומי שקרס כולו, בהתפוצץ מטעני הנפץ שהוטמנו במכלי חלב והוחדרו למרתף הבניין. בריטים, ערבים ויהודים שילמו בחייהם – רובם חפים מפשע. הראשונים להביע כאב על תוצאות הפעולה היו האחראים לה - מפקדת האצ”ל. לא לתוצאה קשה זו כיוונו היוזמים והלוחמים מבין שורות ארגון המחתרת, שלחם בעוז לגירוש הבריטים ולכינון המדינה היהודית.
יעד הפעולה היה כמובן מפקדת השלטון הבריטי, שהשתכנה במפואר שבמלונות ירושלים, כאז כן עתה. זה אירע לאחר מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה האצ”ל נצר אשו, שיתף פעולה עם הבריטים, הקריב את מפקדו דוד רזיאל, כדי להביס את הצורר הנאצי, אשר שלוחותיו הגיעו למזרח התיכון. התקווה הייתה כי שיתוף פעולה זה ירכך את היד הקשה שנקטו הבריטים כלפי היישוב היהודי תוך העדפת האוכלוסייה הערבית.
לא כך היה. ולכן, עוד בטרם הסתיימה המלחמה העולמית, כאשר תבוסת הגרמנים כבר הסתמנה, הכריז האצ”ל על המרד. לא הייתה זו הכרזה בעלמא. היא באה לידי ביטוי בשורת מבצעים גדולים, מכאיבים, אשר זירזו את קבלת ההחלטה בלונדון על היציאה מארץ ישראל וההכרזה על עצמאות ישראל.
ארגון ההגנה היה בסוד הפעולה המתוכננת, שבאה בעקבות “השבת השחורה”, שבה הבריטים החרימו מסמכים רגישים במשרד הסוכנות היהודית בירושלים, עצרו את ראשי היישוב, פלשו ליישובים ולקיבוצים וערכו חיפושים דרקוניים. זה היה ביטוי מובהק ליד הקשה שנקטו שלטונות המנדט כלפי היישוב היהודי. בצדק פורש המהלך כאות לנסיגה מוחלטת של בריטניה מהמחויבות לכונן בית לאומי לעם היהודי, כפי שקיבלה על עצמה בכתב המנדט שהעניק לה חבר הלאומים לפני 99 שנה. ולא רק יד קשה - כי אם יוהרה ובוז כלפי ראשי היישוב.
כמו צה”ל כיום, גם האצ”ל בזמנו נקט מה שמכונה בעגה העכשווית: נוהל “הקש בגג”. לאמור, אזהרה לאויב בטרם פעולה. במקרה של ה”מלונצ’יק” ב־1946 (שם הקוד שהעניק למבצע ראש מפקדת ההגנה משה סנה, כשהורה למפקד האצ”ל מנחם בגין לבצעו), ניתנו שלוש אזהרות טלפוניות מוקדמות על העומד להתרחש: למרכזיית המלון, לקונסוליה הצרפתית הסמוכה ולמערכת העיתון “פלסטיין פוסט”. אף נעשה פיצוץ קטן ומבוקר בקרבת מקום. הבריטים בחרו להתעלם, שלא לומר לזלזל. צה”ל כיום עושה כן טרם תגובות חיל האוויר לירי טילים ורקטות מעזה שמשוגרים לישראל בכל עת שראשי הטרור מחליטים על כך. גם חמאס מתעלם.
התוצאה הקטלנית במלון “המלך דוד” העצימה את הביקורת על האצ”ל, גם מבית. יש המציגים את הפעולה כטרור לכל דבר, תוך התעלמות מכך שהבריטים, ובראשם ג’ון שו, מזכיר ממשלת המנדט, ברוב רהב, הם שהמיטו על עצמם את האסון הכבד. אם היו שועים לאזהרות, מספר הנפגעים היה זעום. צה”ל עושה טובה לעזתים, מזהירם מראש על היעד שעליו ינחיתו מטוסינו פצצות, תוך איתות שיפונה מיידית מיושביו, וכך יצילו נפשותיהם. בדעת הקהל העולמית, בחלקה, אין זה עוזר לנו.
בימים אלה פרסם ארגון Human Rights Watch הבינלאומי דוח, שבו לא במפתיע העליל על צה”ל כי ביצע פשעי מלחמה במבצע “שומר החומות” כשתקף, לטענת מחברי הדוח, לא רק יעדים צבאיים. השנאה כלפי ישראל בזירה הבינלאומית גוברת על ההכרה כי כמעט אין אפשרות להפריד בין אלמנטים צבאיים לאזרחיים ברצועה הצפופה והדחוסה. מי שלא אכפת לו באמת מזכויות האדם ומחיי אדם - אלה הם חמאס במנהרות מתחת לעזה, והארגון הממוקם במרומי מגדל השן הניו־יורקי.
הן במאבק לחירות בטרם קום המדינה והן במלחמות להגנת המדינה וביטחונה, נפלו ונופלים לדאבון הלב בשני הצדדים חללים חפים מפשע. לא האצ”ל בעבר ולא צה”ל כיום הם הפושעים, כי אם אלה שמתנכלים לזכויות העם היהודי במולדתו, עושים שוב ושוב ניסיונות שווא להביא לכיליונה של ישראל. הללו אינם מסתירים את זממם. ממיטים אסונות על בני עמם ונעזרים בתועמלנים אנטישמיים שתמיד “יבינו” את הטרור הערבי ויגנו בחריפות את זכות ההתגוננות שלנו. לא למחתרות בטרם קום המדינה ולא לזרועות הביטחון של המדינה יש על מה להתנצל. לחימתן צודקת ומוסרית. יש רק להצטער על חללי זדון הלב הבריטי והערבי.