באישון לילה, לפני כמה שנים טובות שנדמות כמו נצח, כתבתי את המילים הבאות:

"בילדותי, אמי אמרה לי לצאת רק עם גברים בעלי ממון,
בבגרותי הבנתי שרק המובטלים נשארים עד אור הבוקר.
אז התחלתי להסתפק בלחם, מים ותשוקת עניים.
הו,
כמה שזה משביע".

אולי תהיה זו הכללה גורפת, אבל כשכתבתי את זה, האמנתי למילים הללו. חוויתי המון אהבות ארעיות ואקראיות בחיי, אבל אם נצייר טבלה ונמלא אותה, נגלה שהרגשתי הכי נחשקת, נשית, פורה ופורייה עם הגברים שלא יכלו לקחת אותי למסעדה מפוארת או להשיג מקומות טובים באיזו הצגה. הלילות שבהם הכל נגמר מהר מדי והרגשתי דחויה, מנוצלת או לא מספיקה, היו אלו שעליהם פיקדו גברים שהפרוטה מצויה בכיסם ויכלו לתת לי כל שארצה, מלבד אהבה או סתם, עין בעין.

אבל זה טבעו של העולם אני מניחה. ככל שיש לך פחות, אתה מלמד את עצמך שצבעו של החול הוא זהב טהור, משכנע את עצמך שיש כל כך הרבה חול בעולם, עד שזה שגר במדבר הוא עשיר כקורח. אתה מנצל כל פיסת אדמה כדי לשכב עליה וליהנות מהרוח שבאה, אף שהחזאי הבטיח שרב. ולכל אישה שמציעה לך כמה שעות (לפעמים חיים) של אסקפיזם, אתה נענה מחויך ונותן את כל כולך.

בשבוע שעבר כתבתי על חידוש הנדרים שערכתי לזוג שנמצא 50 שנה יחד. הטלתי ספק בזה שאשאר גם אני נשואה 50 שנה, מה לעשות, זה הדור וזו המציאות. כשהטור עלה לאתר האינטרנט של "מעריב", קראתי את התגובות, אף על פי שאני משתדלת שלא, כי זה אף פעם לא יוצא יותר מדי טוב. מישהו כתב שם "מרסל, אני מקווה שבעלך לקח עורך דין טוב, כי את בדרך לגירושין". נניח רגע לבריון המקלדת הנחמד, שהשבת כל כך שעממה אותו שזה מה שבחר לעשות. התגובה שלו ערערה אותי קצת. רציתי לשתף בה את בעלי, בן זוגי, האיש הכי קרוב אליי. הוא שכב על הספה ובהה במסך הטלוויזיה. קראתי שוב את התגובה ושוב הבטתי בו, אחר כך עוד פעם ועוד פעם. נזכרתי שכשהכרנו, הוא היה כזה בדיוק, מי שידע לספק תשוקת עניים, ונלחם עליי כמו זכר אלפא, ושמר עליי לילות כימים, רק שלא אפגע, רק שלא אבכה. אז קראתי לו פעם ועוד פעם, ובפעם השלישית, כשלחץ "פאוז" על הסרט שבו צפה והפנה את הראש אליי, שאל: "מה? הילדה התעוררה?".

"לא", אמרתי, "תראה מה מישהו כתב עליי", והראיתי לו את הסלולרי.
"בסדר, משועמם, מה את מתייחסת?", אמר ולא הוסיף, השיב מבטו אל הטלוויזיה והמשיך לצפות בברוס וויליס רוצח מישהו שחטף לו את הילדה.

ברוס וויליס (צילום: רויטרס)ברוס וויליס (צילום: רויטרס)

הבורגנות הזו כילתה אותי מכל עבר. היא אומנם נתנה לי את הבית שעליו חלמתי, אבל מאידך את השיחות שאהבתי לנהל כל כך, הצחוק הבלתי נשלט שפעם היה יוצא ממני ותאוות החיים שאני דואגת להכניע בכל פעם שעולה השמש, היא לקחה. באותו הרגע שבו ברוס תפס ראשו של איזה גנגסטר וחבט איתו בשולחן, הרגשתי אני את עוצמת הכאב וחיפשתי משהו שיאיר בי את מרסל.

התחלתי לשוטט באינטרנט ולחפש מקצועות, סדנאות וכישורים שניתן לרכוש בזמן קצר, סתם כדי לגוון קצת את חיי. בעוד חודש אהובתי הקטנה תיכנס למשפחתון, אני אחזור ל־100% עבודה, לכתוב, להרצות, ללמד, אבל עד אז, מה? עוד יום של קימה בשש בבוקר, טיטולים, מטרנות, טיול בחוץ, שירים, משחקים ומדבר אינטלקטואלי בבית? קראתי על סדנאות בעקבות אומנים, שבהן משוטטים בכל שבוע ברחבי תל אביב, ירושלים, בנימינה ולומדים על השראות ועל אומנים ארצישראלים. קראתי על לימודי ארץ ישראל, לימודי יהדות, לימודי ערבית ואפילו לימודי כתיבה. אגב, ברצינות, פעם רציתי ללכת ללמוד כתיבה, סתם כדי לשפר את כישוריי, והמורה לא רק שלא קיבלה אותי, אלא גם אמרה שאני רוצה להירשם כדי לגנוב לה את חומרי הלימוד לסדנת הכתיבה שלי, ג'יזס.

ראיתי שיש קורס בארכיאולוגיה. בתור אחת שאוהבת היסטוריה ואוהבת לחפור עד לחקר האמת המזוקקת, נכנסתי ליו־טיוב לצפות בסרטונים שהעביר המדריך - שבהם הוא משווק את הקורס ונותן לנו לצפות בחלקים קטנים מתוכו. מדי פעם הבטתי על בעלי, הוא קפץ את אגרופיו בכל פעם שברוס וויליס הכה עוד ברנש.

אגתה כריסטי כתבה פעם על ארכיאולוגיה: "ארכיאולוג הוא הבעל הטוב ביותר לאישה. ככל שהיא מזדקנת, כך הוא מתעניין בה יותר". השבתי את מבטי אל המסך והמשכתי לצפות בסרטונים. לא אשקר, התעייפתי מהר מאוד, מתברר שארכיאולוגיה היא הרבה מתמטיקה, לימוד, חקר שרידים, שינויים טכנולוגיים, אבולוציה, דברים שלא מעניינים אותי. בצדי המסך, בין הסרטונים שהציע לי יו־טיוב, רקדו גבר ואישה - היא לבושה בשמלה אדומה וצמודה והוא במקטורן ומגבעת שחורה. ידעתי שכבר צפיתי בסרטון הזה, לא זכרתי מתי. לחצתי עליו והנה פריטת מיתריו הפנומנלית של אהובי אנריקו מסיאס מתנגנת בזמן שהגבר עם המקטורן מושיט ידו לאישה באדום ומציע לה לרקוד איתו. היה זה השיר Lamour cest pour rien (האהבה היא בחינם), שיר שאני מקפידה להשמיע בתוכנית הרדיו שלי בכל פעם שיש סיפור אהבה מהדור שאותו לא זכיתי לחוות. הבטתי על גופה של האישה: רזה, חטוב מאוד והחזה עומד ויפה, הבטתי על תנועותיו של הגבר, בכל פעם שכמעט מעדה, אחז בה והצמיד אותה אליו, אף שריר בפניה לא זז, הם הביטו זה בעיניו של זה ונתנו למוזיקה להוביל אותם. ניכר שהם רקדנים מקצועיים ובכל זאת, היה שם משהו מעבר, זה לא דמיוני הקודח. הם רקדו טנגו, כך נכתב למטה, הריקוד התשוקתי ההוא, שאותו רקדו בארגנטינה של 1800 ומשהו בין חצרות בתי המהגרים חרישית מאוד, כי הוא נחשב לריקוד מלוכלך, ארוטי ולא ראוי. הסתכלתי עליה וקולו של אנריקו הלהיט אותי פי כמה. היא נתנה לו להוביל, שחררה את המושכות והלכה על פי צעדיו, הסתובבה כשציווה עליה בתנועותיו, נצמדה אליו כשקרא לה ורכנה אחורנית (בטוחה שיש לזה שם מקצועי, אבל אין לי מושג מה הוא) כשכופף אותה.

יוטיוב (צילום: REUTERS/Lucy Nicholson)יוטיוב (צילום: REUTERS/Lucy Nicholson)

אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שעולה בי מין תחושה אסורה, שעצם הצפייה בסרטון הזה, המילים הצרפתיות והשמלה האדומה, מעלים בי אט־אט את מרסל הישנה מן האוב, ואבוי לי, היא קוראת אליי בקול שכל יושבי הבית יכולים לשמוע.

הצצתי על בעלי ועל הטלוויזיה, ברוס וויליס חיבק את בתו כשמסביבם המון גופות של רעים. "רקדת פעם טנגו?", שאלתי את בעלי. הוא לא שמע. ניסיתי לשאול שוב, גם הפעם לא. כשבאו הקרדיטים, הפנה אליי את מבטו ושאל "נזמין משהו לאכול?".

זו לא אשמתו, הוא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי. זו הייתה החלטה שלי, מושכלת, חכמה ובעיקר אמוציונלית, לחכות לבוקר שאחרי, לשחק עם גפן אהובתי, להחליף לה טיטול, לטייל איתה בחוץ, וכששבה לשנת בוקר מתוקה, להתקשר לאיזה סטודיו ריקודים בבני ברק ולשאול "סליחה, יש לכם מקום בשיעורי הטנגו?".

באותו הערב, מאופרת, יפה ולבושה בשמלה שחורה וקצרה, כבר עמדתי במרכז הסטודיו. הסתכלתי בראי הגדול, התביישתי בקילוגרמים שנוספו מאז הלידה, וברגע שכבו האורות והחלה המוזיקה, ידעתי שמכאן כבר לא תהיה דרך חזרה.