משהו: בנוגע להתייחסות אל הממשלה הזו בעיתונות. רציתי לשאול: האם גם לכם נדמה לפעמים שביחס לממשלה הזו יש יותר מדי שיקור אוהד?

חפצי ערך

חברת סות'בי ישראל מכריזה על מכירה פומבית של חפצי ערך:
מוצג ראשון: ציור מקורי של נוף ירושלים מאת צ'ארלס רוברטסון.
מוצג שני: קילו נקטרינות.
מוצג שלישי: עט נובע מוזהב שנשא לורד בלפור בביקורו בישראל.
מוצג רביעי: קילו ענבים.

מכירה פומבית (צילום: איור: אופיר בגון)
מכירה פומבית (צילום: איור: אופיר בגון)

עוד שר ועוד ח"כ

כשרואים את ההתנפלות התאוותנית של חברי הממשלה הזאת על ג'ובים, משכורות, לשכות וכיבודים, וזוכרים שאותם חברי כנסת ושרים ביקרו קודם לכן את מספר השרים והכיבודים שבממשלת נתניהו, יש כאלה שמסבירים שזה הכרחי ואין ברירה, כי "דברים שרואים מכאן לא רואים משם".
אולי רק אני הקטן יודע שמה שבאמת הם מתכוונים לו הוא: דברים שמקבלים מכאן לא מקבלים משם.

צ'יפס

צ'יפס ב־200 דולר למנה. בא לכם? יש צ'יפס כזה, שמוגש במסעדה ניו יורקית ששמה "סֶרֶנְדִיפִּיטִי 3". אני לא בטוח במתכון, אבל רשמו לפניכם מה הוא מכיל. חוץ מתפוחי אדמה מזן צ'יפפרבֶּק, שנחשבים טובים לטיגון, תצטרכו גם שומן אווז, עלי זהב אכיל, פטריות כמהין וקצת גבינה מסוג מיוחד.

את תפוחי האדמה מרתיחים קודם בחומץ ובשמפניה, מטגנים אותם פעמיים בשומן אווז, מפזרים עליהם פירורי זהב אכיל, ושמן בטעם כמהין, לא לשכוח מלח, ומגישים את הצ'יפס בצלחת קריסטל בערימה קטנה שעליה מפזרים פרוסות כמהין וגבינה. אני לא סובל כמהין, אז דלגו עליי.
צ'יפס ב־200 דולר, וזהו שיא גינס לצ'יפס היקר בעולם.

מה שהורג אותי כשאני כותב את זה, וגם מציין את שם המסעדה, הוא שאני בטוח שיש ישראלים שילכו לשם. הם ייכנסו עם טקס בישבן, יישבו ויבקשו: צ'יפס, בבקשה.

אל תתפלאו אם יגידו לכם: לא היום. משך ההמתנה למי שרוצה צ'יפס כזה היא עשרה שבועות. לפעמים אני כותב דברים שקשה להבחין אם הם אמת או המצאה אבסורדית. הפעם אני מבטיח לכם שזהו דיווח אמת. ואני גם די בטוח שאני לא טועה בהנחה שלי שישראלים ירוצו לאכול שם.

בעצם, יותר מכך: אני בטוח שיש ישראלים שיגידו לי כבר עכשיו: "אתה חושב שאתה מגלה את אמריקה? כבר הייתי שם, והזמנתי גם את ההמבורגר שלהם. 295 דולר. את הקינוח לא לקחתי. יש גבול".

מדיניות השקיפות

ביפן יש תא שירותים שקוף. זהו תא שקירותיו זכוכית נקייה ושקופה וצלולה כמו שרק ביפן יכולה זכוכית להיות נקייה. הוא מוצב בחוץ, ומכל צדדיו ניתן לראות דרך הזכוכית השקופה את תא השירותים. נכנסים אליו, מן הדלת השקופה, אבל רגע לפני שיושבים לבצע את הפעולות הדרושות, לוחצים על משהו יפני, או אולי זה מופעל אוטומטית, והזכוכית השקופה נעשית אטומה. לא רואים דבר.  

מזכיר לי את מדיניות השקיפות בפרקליטות ובמשטרה בישראל. הכל לכאורה שקוף, אבל את הרגעים שבהם נעשות הפעולות המלוכלכות - תמיד מצליחים לעמעם.  

טבע הסוציאליזם

הסוציאליסטים הישראלים קצת דומים לצנונית, כך הם היו תמיד, ועכשיו הרבה יותר מתמיד. כמו צנונית: אדומים מבחוץ, לבנים מבפנים. הלבנים היו, כזכור, בעלי זכויות היתר, חוג מעמדות האריסטוקרטיה ומשפחת הצאר. הבורגנים והקפיטליסטים.

טוב, את ההשוואה הזו לצנונית או לצנון לא אני המצאתי. אומרים שסטאלין כינה כך מנהיגים אחרים שהתרברבו שהם מייצגים את הסוציאליזם.
כששמעתי זאת רק חשבתי לעצמי כמה זה קולע ומתאים לשמאל הישראלי.

יחסים בינלאומיים מוסריים

הסלידה של אנשים מסוימים אצלנו מפני שליטים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, כמו שליטי ברזיל, פולניה או הונגריה, או ארצות הברית בימי טראמפ, וההסתייגות של אנשים מסוימים אצלנו ברעש גדול ממנהיגים כאלה, הן תופעה מעניינת, אבל עצובה מבחינת זכויות אדם.

תופעה שעומדת ביחס הפוך להתמוגגות של אותם אנשים מדיקטטורים פלסטינים וערבים. הונגריה לא, אבל חיוך מתרפס לכל דיקטטור ערבי, מירדן ועד מרוקו, ממצרים ועד רמאללה. לכך נוסף גם רצון לקשר עם דיקטטורים וייטנאמים, אפריקאים ודומים להם.

מכמיר לב לראות את הניסיונות של אנשים אלה אצלנו שמחרימים משטרים באירופה או אפילו את ישראל עצמה, כי זה לא מספיק דמוקרטי בעיניהם, וטסים להתקרב אל דיקטטורים בכל העולם. אם תשאל את הישראלים האלה כשהם מצטלמים עם דיקטטור אמיתי שכולא ומוציא להורג, מדכא נשים ולהט"ב וכל מי שמתחצף: "ומה עם זכויות אדם?", הם לא יבינו על מה אתה מדבר.  

מבט פנימה

אנשים מתחילים להכיר טוב יותר את כותלי בתיהם. יושב איש ומביט במה שמולו, ולאט־לאט הוא מתמחה בקיר של ביתו, בשקעים הקטנים הבלתי נראים כמעט, בכתם האור המפוספס שהאור מטיל מבעד לתריסים, בצבע הלבן של הקיר, בחיבור של הקיר אל הפנלים. עולם שלם שנחשף בפניו בזכות הקורונה, בעוד קודם לכן חושיו היו צריכים להתפזר על קליטת עולם שלם, במקום עיון בקיר אחד.

אני נזכר בשיר לירי של שלונסקי, מהשירים הרציניים שהוא היה רוצה להיזכר בזכותם, ולאו דווקא רק דרך "עוץ לי גוץ לי" או "עלילות מיקי מהו". זה שיר על אדם המסתגר בין כותלי ביתו:

כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם -
יֵשׁ חֶסֶד הַצְּמִיחָה, הַמַּקְשִׁיבָה אַךְ פְּנִימָה,
כִּי הַמַּקְשִׁיב לַכֹּל אֵינוֹ שׁוֹמֵע כְּלוּם,
רַק הַמַּחְרִישׁ הֲמֻלּוֹתָיו לִשְׁמֹעַ הַדְּמָמָה
שׁוֹמֵע אֶת הַכֹּל וְאֶת כֻּלָּם.  

לא עלה בדעתו שבעתיד תגיע מגיפה עצומה כל כך, שכותלי הבית ייעשו לנו ולכל העולם חיץ הכרחי. הלוואי והיינו יודעים לנצל זאת כדי להיות בני אדם המקשיבים פנימה, והלוואי וכולנו היינו מפיקים תועלת מהחרשת ההמולה ומההאזנה לדממה.

ספר שמות

מעניין לכמה ילדים שנולדו השבוע יחשבו לתת את השם ארטיום, ומעניין כמה בנות מציירות במחברת שלהן את שמותיהן בצירוף שם המשפחה דולגופיאט.

פינת השלולית

בשלולית יושב כבר זמן רב צפרדע ושואל את עצמו: מה משפט הפתיחה הטוב ביותר שאוכל לומר אם אפגוש נסיכה? הוא שמע מחברים בשלולית הצעה למשפט פתיחה כזה: "סליחה, אפשר לקשור לך את השרוכים? אני לא רוצה שתיפלי על צפרדע אחר".