מאז שנכנסה ילדה שנייה לחיינו, אני מגלה שמשאבים שהיו בעבר מובנים מאליהם הפכו לנדירים מאוד ויקרי המציאות, והדגש הוא בעיקר על הזמן והפרטיות שנגוזו כמעט לחלוטין מההווה החדש שלנו.

לטפל בילדה קטנה אחת היה דבר יחסית קל. רוב היום היא שהתה בגן, התיאומים היו מועטים, הלוגיסטיקות לא מורכבות, מלוא תשומת הלב הופנתה אליה, והיה קל לענות על רצונותיה. גם כשהייתה בקריז, החיים זרמו על מי מנוחות. כך היה בעבר. אבל כשהשנייה הגיחה לשטח, לפתע כמות הקומבינות, התעלולים ומתיחת האיברים שאנחנו נדרשים לעשות כדי לבצע פעולות פשוטות צמחו לממדים בלתי נתפסים. רק על החלפת חיתולים, קניית מוצצים, הכנת אוכל, קילוח והשכבה לישון נשרף חצי מהיום.

המטלות והדקות שנשטפות באות על חשבון הקיום הפרטי שלי ושל אשתי, ביחד ולחוד. עברנו שינוי. משני בוגרים תוססים הפכנו ליחידות מבצעות ומרצות, שאין להן כמעט עצמאות. בזמן שהבנות לבית אתגר נוחרות נון סטופ ומנמנמות כנסיכות אירופיות נהנתניות, השינה למבוגרים היא עניין שבכלל אין מה לדבר עליו בסדר היום החדש שנדחסנו אליו. עד שאחת עוצמת עיניים, השנייה מתחילה לבכות, ועד שהקטנה נרגעת, הבכורה משתוללת. וחוזר חלילה. יום אחרי יום, ולילה אחרי לילה. בלי הפסקה. כאילו מנגנון שיוצר בידי מענה סיני מרדים ומקים אותן במטרה אחת - שההורים יסבלו בפורגטוריום, כור מצרף נצחי.

כבר חודש וחצי מסתובבים אבא ואמא כזומבים גמורים, שמייחלים לכך שהקטנות תחלומנה ברצף ובמקביל, לפחות לשעה אחת, כדי שיוכלו להטעין מצברים. בינתיים הכמיהה הזו נותרה בגדר פאטה מורגנה בלבד. והכביסות, אוי הכביסות. ארור העולם המודרני שמחייב אותנו להיות זכים וצחים בכל רגע נתון. מה היה רע בזוהמה ובטינופת שבהן רבצו באין מפריע אבות אבותינו?

הגדולה שלנו מסתבר פיתחה הרגל: בכל מקום שבו תראה בוץ, פחם או משהו שיכול להרטיב ולהכתים, היא תבדוק ותחקור את הנושא לעומק ולרוחב, עד שלא תהא פיסה נקייה אחת בבגד שלה וניאלץ לקרצפו טוב טוב. ואילו השנייה ממתינה בקשב רב ובסבלנות סטואית לרגע שהחיתול והסט שלה ירועננו ויוחלפו בידי אמה, ובדיוק אז, שניות אחרי שהיא הולבשה בפיסת בד ריחנית שעברה טיפול יסודי וכל הכפתורים רכוסים היטב, תפלוט במכה אחת ואכזרית את שהחזיקה בבטנה ותפנה את כל הטוב הזה היישר לתוך מה שהיה חליפת פיג'מה לבנה ומתוקה של תינוקת בת חודש וחצי. כל הטוב הזה נדחס למכונת כביסה שמעלה עשן מהלופ והתפעול האינסופי שאליו נקלעה לפני שבועות מספר.

אם לא די בכך, הזמן שבעבר נוצל לחופש מהנה ולהגשמה עצמית היה ואיננו עוד, ועל הדרך הלכה לנו גם הפרטיות. זה זמן רב איני יכול להיות בגפי בדירתנו. אם אעז לחמוק לשירותים כדי לפעול כדרך הטבע או להתגלח ואשכח בשגגה לנעול את הדלת נעילה כפולה ומכופלת, פתאום תגיח מתוך האפלה יד קטנה רבת־עוצמה ותדחף את המחיצה באבחה חדה. או אז תגחנה עיניים חסרות התחשבות שתתעלמנה לחלוטין מהזכות הבסיסית של בן אנוש להתבודד, ובנקודה המביכה הזו תגענה, לצד המבטים הלעגניים, גם שאלות. "אבא, מה אתה עושה?". חוסר הנעימות בנוכחות שמתקיימת שלא בהסכמתי מתעצמת, כי יש גם להשיב ליצור הזעיר שדורש ובתקיפות תשובה.

אפילו הזכות לאכול באופן עצמאי בבית חלפה מהעולם. כל פיסת מזון הפכה ברוח סובייטית של ממש לנחלת הכלל. פתיחת המקרר משולה לקריאת קרב, והרמת פחמימה או ממתק אל פי שוות ערך לאזעקת טילים. כשאבקש לנגוס ולנשנש דבר מה, לא משנה באיזו רמת דיסקרטיות אעשה זאת, רגליים קטנות תטופפנה במהירות הבזק לעברי ותוך שניות פיה של מיכאלה ישאג בצעקה אדירה: "גם אני רוצה". והופ, הביס שעליו פנטזתי רבות במהלך יום העבודה יהיה שיתופי, עד שהעונג שבקלוריה יתפוגג לבלי שוב.

אפילו כתיבת הטור הזה, מה שהיה בעבר מועד מקודש של חשיבה עצמית והרפיה תודעתית, מתבצעת כאשר ברקע נשמעות יללות, צעקות ודרישות לאוכל ולסיפור. מתי הן כבר תתחתנה, מישהו יודע?