תשחררו את ביבי: רוצים שינוי אבל תקועים בעבר, זה בדיוק מה שקורה פה בימים אלו. ליתר דיוק, זה מה שקורה בעת כתיבת השורות הללו. מכיוון שבמדינה הזאת כל 24 שעות הן קריטיות, ואין לדעת אם עד שהטקסט הזה יתפרסם תפרוץ מלחמה גרעינית או שימצאו סוף־סוף חיסון לקורונה. אה, בעצם כבר מצאו.

אז על מה המהומה? אולי כי אנחנו עם שאוהב מהומות, אולי כי אנחנו לא מסוגלים לחיות רגע אחד בשקט, לדומם מנוע מרצוננו ולא כי מישהו דומם אותו עבורנו. ואולי כי נדמה לנו פתאום, שלמרות מה שהבטיחו לנו לפני כמה חודשים, הסיפור הזה לא באמת נגמר. דיסוננס קוגניטיבי, זו המחלה החדשה של העם הזה. קשה לנו לשחרר, להטיל ספק, לראות את התמונה מזווית אחרת.

לכל המתלהמים אני מודיעה כבר בשלב הזה שזה לא יהיה טור בעד או נגד חיסונים. זו לא המהות שמטרידה אותי, כמו הדרך שבה זה נעשה. אני בוודאי לא רוצה להיכנס לנעליהם של מקבלי ההחלטות בעניינים הללו בזמן הזה, כשברור שאנחנו בברוך עולמי. אבל אולי כדאי לעשות לרגע זום אאוט על המתרחש בשבועות האחרונים ולהבין שעל אף שרוחות של שינוי נכנסו להנהגה (ויש בהחלט סנוניות מעודדות), השיח עדיין תקוע בז'רגון של האקס המיתולוגי שלנו. נו, זה שהיה פה 12 שנה ועכשיו טוענים שהוא זה שממשיך למשוך בחוטים.

מתחם חיסונים בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)
מתחם חיסונים בכיכר רבין (צילום: אבשלום ששוני)

אז קודם כל, תשחררו כבר מביבי. אני מבינה את החשש שלכם, ייתכן שהאקס שלנו מתכנן קאמבק עם פרחים לאותה אהובה נרגנת שלא ידעה להעריך אותו בעבר, והוא סבור שהיא תקבל אותו בזרועות פתוחות. ייתכן גם שאנחנו פשוט עם שלא יודע לשחרר ולהשתחרר ולעשות קלוז'ר כשצריך, בין שהיינו ממתנגדיו ובין שמתומכיו.

עם ישראל מוכיח גם שבשנת 2021 הוא לא שונה מדור המדבר שהסתובב 40 שנה בשמש הקופחת בניסיון נואש של אלוהים לגרום לו להבין שאם הוא רוצה להתחיל מחדש בארץ ישראל המובטחת והחופשייה, ולהקים בה ממשלת שינוי, הוא חייב להחליף דיסקט. אבל אנחנו מתעקשים לדפוק את הראש בקיר, לצעוק: "שינוי", אבל לא באמת לזוז מילימטר מהפוזיציה שאנחנו תקועים בה. לעשות שוב ושוב את אותה טעות ולצפות לתוצאה שונה. הדיסקט לא הוחלף, השפה נשארה אותה שפת שיסוי. אחדות? העם הזה מעולם לא היה מפולג יותר ועכשיו אין את מי להאשים אלא רק את עצמנו.

נאום ראש הממשלה נפתלי בנט על "מתנגדי החיסונים" שבר באופן סופי את האופטימיות שלי לגבי המדינה הזו, שאני כל כך אוהבת. בנט סימן אויב דמוני חדש, בלי לבדוק את הנתונים, בלי לראות מהם אותם "שדים איומים" שלא התחסנו (רובם אנשים שפשוט מפחדים ממשהו חדש, מתופעות לוואי וכיוצא באלה). נעלבתי בשבילם. וזה לא רק הוא, אלא גם הלינץ' התקשורתי שנעשה פה באנשים שמעיזים לחשוב אחרת, להעלות שאלות, לטעון טענות - גם מצד התקשורת שמשדרת מהדורות חדשות מתלהמות ומיום ליום מועלת בתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, שלנו, הציבור.

ראש הממשלה נפתלי בנט בישיבת הממשלה (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)
ראש הממשלה נפתלי בנט בישיבת הממשלה (צילום: עמוס בן גרשום, לע''מ)

כשצעקנו ב־2019 שאנחנו לא "סמולנים בוגדים" ושסותמים לנו את הפה, לא האמנו שנהיה חלק מאלה שיסתמו להם את הפה בכל פעם כשהם מצייצים נגד החלטה ממסדית כלשהי, כשהם מעלים שאלה לגיטימית, תהייה, רצון לבדיקה. לפעמים אני קמה בבוקר ותוהה אם אני גרה ליד כיכר המדינה או שמא ליד כיכר תחריר.

בלתי נסבל מה שאנשים שחושבים אחרת עוברים בימים האחרונים מהתקשורת הממוסדת ומהממסד. רק לפני כמה חודשים דיברתם כך על שלטון האקס שלנו, על סתימת הפיות שחשבתם שעושים לכם, על הקטלוג שלכם ויצירת "האויב". תגידו לי, חברים, יצאתם מדעתכם?

הסטיקר החדש שלי על הרכב הוא "קהלת צדק". אין חדש תחת השמש, ועולם כמנהגו נוהג. אבל יש נקודת אור. אני מגלה בתוך כל החושך, בתוך כל האכזבה מהאנשים הנאורים שיוצאים עם דעותיהם החשוכות והלא ליברליות (על אף הטיקט הפוליטי־ליברלי שאליו הם משתייכים) הרבה אנשים אחרים, יפים, עם אהבת הזולת, עם סובלנות, ועם הבנה שבמלחמה כמו במלחמה תמיד מפסידים בקרב.

אז אולי צריך להתחיל לנתק מהישראליות שלנו מונחים כמו סרבנות ומלחמה, ולהתחיל לדבר בז'רגון של שלום. עזבו פלסטינים, עזבו איראן. סליחה על הקלישאה, אבל זה לא יעזור אם לא נעשה את זה קודם כל בתוכנו.