1
הנתון החשוב והמדאיג ביותר שפורסם השבוע, עם כל הכבוד להעברת התקציב, הוא שיעורי האבטלה. לפי הלמ"ס, שיעור האבטלה במחצית הראשונה של יולי עלה במקצת, ל־9%, לעומת 8.8% במחצית השנייה של יוני. כפי שהסברתי בטור בשבוע שעבר, שיעורי האבטלה האחרונים הם בבחינת נורת אזהרה. אומנם צריך להסתכל בפרספקטיבה רחבה יותר, מעבר לחודש כזה או אחר, אבל יש בהחלט סיבות לדאגה.
הסקטור הפרטי מינף את משבר הקורונה להתייעלות תפעולית, משמע להפחתת שומנים, לחיסכון בהוצאות, לפיטורי עובדים או להוצאתם לחל"ת. החשש הוא ששיעורי האבטלה, אם כך, לא יירדו במהרה לרמות השפל ההיסטוריות טרום הקורונה. החשש הזה מתחזק ככל שהגל הרביעי של הקורונה מתפשט. ככל שהוא יתפשט, הסיכוי ששיעורי האבטלה יירדו בשלב הזה נמוך מאוד.
והבעיה הופכת לכפולה: באין מענקי חל"ת ובאין פיצויים, הגבלות וסגרים עלולים לפגוע בשכירים ובעצמאים. ושוב אנחנו עלולים להיכנס למעגל של פגיעה בכלכלה, של האטה, של מצוקת עסקים, זמן קצר בלבד אחרי שהמשק עף קדימה בעקבות מבצע החיסונים המוצלח.
מי שדיבר על משק וכלכלה פתוחים בכל מחיר, גם במחיר של 15,000 מאומתים ביום, יגלה שהמציאות מורכבת הרבה יותר. זו דרכה של המציאות בקורונה: היא כופה על מקבלי ההחלטות צעדים והגבלות וסגרים, גם אם רצו להימנע מהם בכל מחיר, גם אם באיחור. לכן חלק מהתחזיות של משרד האוצר שפורסמו במסגרת התקציב אפשר לזרוק לפח.
2
אני שומע את המצהלות של העברת תקציב, בין אם בממשלה הנוכחית ובין אם בממשלות הקודמות, ומתפוצץ מצחוק. הפראזות המגוחכות על "תקציב צמיחה" או "תקציב תחרותי" או "תקציב חברתי" הן ססמאות יפות, אבל מנותקות לחלוטין מהמציאות.
אישור תקציב בממשלה הוא די בלוף. התקציב עובר שינויים בכנסת עד לאישורו, והוא עובר שינויים גם אחרי אישורו בכנסת דרך ועדת הכספים. עם הבדל אחד: בעוד השינויים בכנסת יסוקרו בתקשורת, השינויים במהלך שנת התקציב, באמצעות אלפי שינויים לפחות בתקנות התקציב, יעברו בשקט, כמעט בלי שהציבור ייחשף אליהן. ובלאו הכי, המציאות, כלומר הקורונה, עלולה לשנות שוב את התקציב.
3
איני יודע מה יעבור ואיך, בדרך מאישור התקציב בממשלה ועד אישורו בכנסת - הרי מי שלוחץ יותר, עם כמה שיותר רעש, גם ישיג יותר. אבל אני יכול "לברך" את פקידי האוצר: הם הצליחו להשחיל שלל גזירות שיוטלו על מעמד הביניים והשכבות החלשות באמצעות אקרובטיקה מילולית מרשימה, מכבסת מילים שמסתירה את הגזירות ואת העלאת המסים בדלת האחורית.
הנה שלל הגזירות המתוכננות ותיאורן במילים יפות: "קיצור תורים וייעול ניצול המקורות במערכת הבריאות הציבורית", או "חיזוק מערכת הבריאות הציבורית תוך גילום ההשפעות של המערכת הפרטית" (העלאת היטלים וקנסות לאזרחים בתחום הבריאות כמו ביקור רופא והטלת מס על צרכני הרפואה הפרטית); "הפנמת עלויות סביבתיות" (העלאת מס על ממסים ושמני סיכה, המשמשים בפועל גם כתחליף לסולר לבעירה או למהילה עם סולר ובנזין, לרבות לשם שימוש בכלי רכב);
"הפחתת השימוש בכלים חד־פעמיים מפלסטיק לאור ההשפעות החיצוניות השליליות והנזקים הסביבתיים הכרוכים בייצורם, בצריכתם ובסילוקם" (העלאת מס על כלים חד־פעמיים); "קידום אורח חיים בריא" או "צעדים מוכווני התנהגות" (מס על משקאות ממותקים); "העברת חובת תשלום מס ערך מוסף ביבוא שירותים דיגיטליים" (מס נטפליקס); "ייעול מערכת תעריפי האוטובוסים ותיקון עיוותים היסטוריים" (ביטול ההנחה בטעינת ערך צבור לנוסעים);
"אגרות תחבורה ציבורית כדי לסייע בהקלת עומסי התנועה הכבדים בכבישי ישראל לנוכח העלות המשקית המשמעותית והפגיעה באיכות החיים שכרוכה בכך" (אגרת גודש); "מעלים הילוך במלחמה במשבר האקלים: ישראל תיישם לראשונה תמחור פחמן, על מנת לגלם את הנזק הכלכלי־סביבתי של פליטת גזי חממה" (העלאת מחירי החשמל. לטענת האוצר, "רק" עד 5% - עוד נחיה ונראה).
מהבחינה הזו, של הגזירות, התקציב הזה הוא כנראה פסגת חלומותיהם של פקידי האוצר. שורש כל הרע בתפיסתם, שעליה עמדתי בעבר, היא הניסיון "לחנך" ו"לאלף" את שוק הצרכנים לפי גחמותיהם הכלכליות, במקום לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם ולהתערב רק במקרים של כשל שוק קיצוני. הם יושבים במגדלי השן שלהם, ללא שום ניסיון ולו אף בניהול חנות מכולת, ומשרטטים איך השוק צריך לעבוד, בין אם בבריאות ובין אם בתחבורה ועוד.
היומרה הזו, "לחנך" את הציבור לפעול בצורה כזו או אחרת, נולדה מתוך עליונות של 'אנחנו יודעים יותר טוב מכם מה טוב לכם'. בנוגע לידע, שר האוצר ליברמן הביך את עצמו השבוע בעניין השימוש ברב־קו. אינני יודע מה גרוע יותר: שפקידי האוצר לא הסבירו לו איך זה עובד או שרובם ממש לא יודעים (מנותקים) ורכז התחבורה באגף התקציבים ניצל את חוסר הידע כדי להשחיל את העז שלו.
אנשים שלא משתמשים בתחבורה ציבורית לא יכולים ולא מסוגלים להבין את המשמעות של רב־קו, אבל אפשר לצפות מרכז התחבורה שיסביר לשר האוצר שלו את המשמעות - או שנוח לפקידים שכולם יהיו בערפל של ידע כדי לממש את חלומותיהם (גילוי נאות: אני משתמש ברב־קו, ובניגוד לאלו שלא משתמשים בו ומחלקים ציונים לתחבורה הציבורית ה"גרועה" וה"מקרטעת", אז יש בישראל תחבורה ציבורית די טובה).
4
הנה עוד דוגמה לניסיון של האוצר לחנך את השוק. מי שחושב שהתוספת לתקציב הבריאות שעליה נלחם שר הבריאות ניצן הורוביץ תשנה את פני הדברים ואת התורים, לא יודע על מה הוא מדבר. יפים הדברים שכתב הכלכלן מיכאל תבור, שאותו אני מעריך מאוד, בנושא: "על רקע התקציב, נזכיר שוב: גיל הרופאים הממוצע בארץ הוא הגבוה ב־OECD. מספר הרופאים המוכשרים מדי בארץ ביחס לאוכלוסייה הוא מהנמוכים ב־OECD. לפי הערכה דמוגרפית פשוטה, ניתן לראות שבתוך כמה שנים, מספר הרופאים ל־100 אלף נפש יעבור נקודה קריטית ויהיה בתחתית רשימת המדינות המפותחות.
"יש בעיית תקנים (תקציב) ויש בעיות של שמרנות כדי להכשיר די רופאים. אומנם תקציב הבריאות עלה, אבל מרביתו נבלע בעליית שכר הרופאים, בגלל מבנה השוק, הביקוש וההיצע והדרך שבה הממשלה מנהלת את התחום. הכלל הפשוט של ביקוש והיצע לא מוכר לכלכלני האוצר. אם היצע הרופאים יגדל, עלויות השכר שלהם יפחתו. זה נכון, אגב, גם לביקוש והיצע בתחום הדיור ובתחום הפירות. כל מה שיקר מדי, תבדקו מה מגביל את ההיצע.
"יש באוצר עמדה - שנשמרת בשקט ולא נאמרת בפומבי - הגורסת שאם השירות הרפואי יהיה טוב מדי, הביקוש יגדל, גם כי יותר חולים וזקנים ישרדו, ולכן צריך לשים באגף התקציבים באוצר אנשים מעל גיל 50 ולא בני 30.
"ענף הרפואה יכול לשמש כמקור צמיחה, אבל כל עוד מנהלים אותו שני מחנות ניצים, ששניהם כושלים בהבנה של כלכלת הבריאות, נמשיך לסבול מתעתועי המערכת ולהתייבש בחדרי מיון עם סטאז'רים אחרי 25 שעות משמרת.
"הטלת מס נוסף וגבוה על צרכני הרפואה הפרטית הוא פשוט שוד של חלק מהציבור לטובת לא ברור מה. ברפואה הפרטית, אנשים שכולם מבוטחים בקופות החולים, מוצאים לעתים שהרפואה הציבורית אינה מספקת די פתרונות. הדבר המתבקש הוא להגדיל את גמישות השדות הרפואיים ולהגדיל תקנים למתמחים כדי להגדיל את היצע הרופאים. הדבר יסייע הן לקופות החולים, הן לחולים עצמם והן לבתי החולים, שבחלקם עסוקים ברדיפה אחרי כוכבים כמו מנהלי קבוצות כדורגל וכדורסל".
5
רק יד המקרה זימנה את פרסום הדוחות הכספיים של הממשלה בשבוע שעבר לאישור התקציב השבוע. והחיבור בין השניים, בעיקר, הוא פצצת הפנסיה התקציבית, שאומנם הלכה לעולמה בתחילת שנות ה־2000 (לא בצבא) אבל תוצאותיה יישארו איתנו לעשרות שנים. בכל שנה נוסף עוד פרט, בכל שנה המספרים ממשיכים להתנפח, וכל זה ממחיש עד כמה בעיית הפנסיה התקציבית היא בבחינת "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". כמדי שנה אני נותן למספרים לדבר בעד עצמם מתוך הדוחות הכספיים. לצערי הרב, גם הממשלה הזו, כמו קודמותיה, לא העזה לגעת בפצצה הזו. חבל.
אומנם 908 מיליארד שקל הוא המספר הרשמי שמופיע בדוח הכספי של הממשלה להתחייבות לפנסיה תקציבית, הן לגמלאים והן לעובדים פעילים - עוד גידול בהתחייבות בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים. אך המספר הרשמי ממש לא מתאר את התמונה המלאה.
ראשית, המספר לא כולל גופים שאפשר לקרוא להם "גופים נתמכים". כלומר - עיריות, אוניברסיטאות, חברות ממשלתיות ועוד, שתורמות תוספת לא מבוטלת להתחייבות האדירה ממילא. כל הגופים הללו מתוקצבים באופן עקיף דרך תקציב המדינה, ולכן הם לא נספרים בדוח הרשמי.
שנית, הדוחות הכספיים מזכירים שהעלות האדירה הזו עדיין אינה כוללת את פנסיית הגישור בצבא ודברים נוספים. "פנסיית הגישור" היא בעצם פנסיה תקציבית בתחפושת. במקום לשלם לפורשי הצבא את הפנסיה התקציבית ה"רגילה" אחרי שבוטלה, המציאו פטנט חדש, "פנסיית גישור" שמו. הפנסיה הזו משולמת מיום הפרישה המוקדמת ועד לגיל הפרישה הרשמי, כלומר במשך 20 שנה בממוצע. רק אז קרן הפנסיה הרגילה עוברת לשלם את קצבת הפנסיה.
מה שקרה הוא עוד דוגמה למריחת הזמן בביורוקרטיה הישראלית: חמש שנים חלפו מההסכם בין האוצר למשרד הביטחון, שקבע כללים חדשים לחישוב פנסיית הגישור - ונתונים על פנסיית הגישור אין ממש, וסיכומים אין ממש, ומידע לא הועבר, והדוחות הכספיים של הממשלה לא כוללים את העלות של הפנסיה הזו. המדהים בכל הסיפור הזה הוא שלאורך כל השנים שבהן הונהגה "פנסיית הגישור" איש לא חשב להכניס את גובה הסכום להתחייבויות הממשלה.
השורה התחתונה: בהערכה זהירה, ההתחייבות הכוללת של הפנסיה התקציבית בישראל, עם הגופים הנתמכים ועם פנסיית הגישור מגיעה למשהו כמו 1.1־1.2 מיליארד שקל. זה מספר מפוצץ, אבל חייבים לומר שהוא נפרש על 50 השנים הבאות, ומדי שנה חלק ממנו נבלע בתקציב המדינה. רק שהחלק הזה הולך וגדל והוא די מהותי, בייחוד לנוכח הטלת המסים בתקציב הנוכחי.
24 מיליארד שקל - זו העלות שיישא תקציב המדינה על פנסיה תקציבית בשנת 2021 (גידול של כ־2 מיליארד שקל מהשנה הקודמת). הסכום הזה ילך ויגדל עם הזמן, ויגיע לפי החשכ"ל ל־36 מיליארד שקל לקראת שנת 2040. מדובר כמובן במשקולת שמעיקה מאוד על תקציב המדינה ושמשמעותה אחת - הדור הצעיר, מעמד הביניים בעיקר, זה שמשלם את מרבית המסים הישירים בישראל, מסבסד ויסבסד את הפנסיות התקציביות, שהולכות ותופחות, של הדור הוותיק בשירות הציבורי. הכוונה היא בעיקר לפנסיות של הבכירים בשירות הציבורי שעברו כבר מזמן כל רף של היגיון.
מיהם שיאני הפנסיה התקציבית? שיאן הפנסיה התקציבית הוא דיין, עם כ־92 אלף שקל ברוטו בחודש. שופטים מככבים ברשימת השיאנים, הן גמלאי הרשות השיפוטית והן גמלאי המשטרה והשב"ס, וגמלת הפנסיה התקציבית הממוצעת בקרב השופטים עומדת על כ־44 אלף שקל בחודש. חבילת התגמולים הכוללת של שופט שפורש, נניח לקראת גיל 70, עומדת על כ־10 מיליון שקל לפחות. אם השופט הוא יוצא הפרקליטות, הוא נהנה משתי פנסיות, הן מכהונתו בפרקליטות והן מכהונתו כשופט.
עוד מככבים ברשימה אנשי מערכת הביטחון. קצבת השיא היא בהיקף של כ־81 אלף שקל ברוטו בחודש (קרוב לוודאי שמדובר ברמטכ"ל לשעבר או באחד מראשי המוסד לשעבר). חשוב לציין שגיל הפרישה הממוצע בצבא נמוך מאוד משל שופטים, וזו הסיבה שהפנסיות טיפה נמוכות יותר מאשר ברשות השופטת, אם כי לא בצורה ניכרת.
התפלגות הקצבאות בצבא היא כזו: 25% מהגמלאים מקבלים פנסיה תקציבית של עד כ־8,700 שקל; 50% מהפורשים מקבלים פנסיה תקציבית של מעל ל־12,700 שקל; ואילו 25% הנוספים מקבלים פנסיה תקציבית של מעל ל־17,600 אלף שקל ברוטו. שוב, כאמור, מדובר בקצבאות שניתנות בגילים צעירים מאוד יחסית, רחוקים מגיל הפרישה הרשמי (67).
שימו לב לקצבאות ששולמו בשנת 2020 ולגיל הפרישה הממוצע: בצה"ל, הגמלה הממוצעת עומדת בשנה הזו על כ־17,500 שקל, וגיל הפרישה הממוצע הוא 45; שוטרים וסוהרים - כ־15,100 שקל, וגיל הפרישה הממוצע הוא 56; מערכות הביטחון ללא צה"ל - כ־19,500 שקל בחודש, וגיל הפרישה הממוצע הוא 58; נבחרי ציבור - ח"כים, שרים, סגני שרים - כ־25,600 שקל, וגיל הפרישה הממוצע הוא 63. בקרב שופטים ודיינים עמדה הקצבה הממוצעת בשנת 2020 על כ־46,300 שקל ברוטו בחודש, וגיל הפרישה הממוצע עמד על 65.
יתרה מזו: כל איש צבא או משטרה שמשתלב בשירות המדינה בחזרה מקבל שני תלושים: גם פנסיה תקציבית וגם שכר שוטף, בין אם כחבר כנסת, שר, סגן שר או תפקיד אחר בשירות המדינה.
המשמעות היא שבני גנץ, אורנה ברביבאי, מיקי לוי, יאיר גולן, יואב סגלוביץ', אלעזר שטרן, אבי דיכטר, מירי רגב, ועוד רבים אחרים, מקבלים שני תלושים בכל חודש (לפני תיאום מס): גם תלוש של פנסיה תקציבית וגם תלוש על תפקידם. אין קיזוז, כמו שאין קיזוז ליועץ המשפטי לממשלה, אלוף בדימוס אביחי מנדלבליט, ששכרו המצרפי מגיע (לפי הערכות) לכ־120־130 אלף שקל בחודש.
ומי נותר מאחור: עובדי ההוראה, עם גמלה ממוצעת של כ־6,400 שקל. זה רק מעיד על הפער הלא סביר בין מורות ומורים לשופטים ולאנשי צבא. למרבה הצער, נמשיך לחיות עם עיוותי הפנסיה התקציבית (ומימונה) גם אחרי התקציב הזה והבא, והבא אחריו - לדורי דורות.###