השבת התחילה בקריאת "הגומל", אז איך היא נגמרה בקנייה של שק אגרוף?

שבת, 08:30. אספתי את יגאל בדרכנו לבית הכנסת. הילד בסדר, ברוך השם. התחייבתי לעצמי לברך "הגומל", ואנחנו בדרך. כיפוש ציידה אותי בכיפה כחולה, אבל ראיתי שהוא ירד מביתו עם שני תיקים. "אתה לא עושה לי מסע עכשיו, יגאל", התריתי בו, "הבטחת שזה קרוב". הוא הביט בי במבט חודר. "אם לא היית גוי מושלם, היית כבר יודע שזה ציציות וספרי תפילה. למה אין בך טיפה יהדות?".

כשהוא צודק הגרוזיני, הוא צודק. אני חלש בתחום. הגענו לבית כנסת קטן, שנבנה באמצעות תרומות של המתפללים. מקום יפה ונקי. היו שם אולי 20 מתפללים, יגאל עטף אותי בטלית וישבנו על הספסל הקבוע של משפחתו. הוא פתח בשבילי את ספר התפילה בפרשת "עקב", ואני מיד בדקתי את כמות העמודים של הפרשה, כפי שאני נוהג בהגדת פסח, כדי לוודא מתי מתחילים לאכול.

הוא התפוצץ מצחוק. "עוד לא הגענו, אתה כבר בודק מתי הולכים, היום זה שתי פרשות, אז תרגיע. זה עניין של שעתיים לפחות, עד שנגיע לקטע שלך. תעשה כאילו אתה מתפלל, אנשים מביטים בך, הם לא מבינים מה אתה עושה פה".

"אל תלכלך, בנאדם. לבשתי ג'ינס, נעלתי סניקרס, השקעתי לכבוד המקום, על אף החמסין".

עוד ביום שישי בפרלמנט, כאשר העליתי את הרעיון של "הגומל", היה ויכוח גדול. "אתה לא מתבייש?", שאל עדלי, "אתה תתפלל, ואחרי זה תאכל שרצים. זה לא לעניין, תרומה לבית הכנסת לא תנקה את החטאים. אבל אם תיתן לנו את הכסף, אז אנחנו נברך את גיא וכל המשפחה, וזה יותר עדיף".

האוליגרך התימני, אייל דהרי, מומחה לדיני תנועה ותלמידו של אבנר חי שאקי, "זצ"ל, אני אומר לכם, זצ"ל, כי לא היה צנוע משאקי בצעירותו. כסטודנט למשפטים, היה לן בחניון אוטובוסים, כי לא הייתה לו דירה", פסל את הדיבור של עדלי על הסף, בשורת פסוקים מהתורה. "רבותיי, הקוף הוא צדיק על מלא. אם הוא מרגיש צורך להגיע לבית הכנסת, אף שמדובר בחילוני למהדרין, המקום יכבד אותו, ואתם תכבדו את המקום".

דני עוד שאל אם אפשר לקיים את הטקס אצלו בבית הקפה, כדי לחייב את כיפוש. בין לבין עדלי ניגש להכין לנו מים קרים עם לימון, כי זה לא זמן עכשיו להוצאות לקראת הסגר הקרב ובא, וחזר עם שלושה לימונים גמדיים שהעלו עובש בקצה. "תראו מה מצאתי", הוא הראה לנו, והפרלמנט התפוצץ מצחוק מתגלגל. פולו טען בלהט שאם לא התפגרנו מדיזנטריה בשנה וחצי האחרונות, זה סוג של נס, וכדאי שאזכיר את הקפה בתפילה, למען יאריכו ימינו שם.

דני התעלם מהמפגע הלימוני, והורה לעדלי לחתוך את הלימונים בחצי הנקי מעובש. "ככה יש בלימון הרבה מיץ. אתה סתום", קבע האגרונום החצי תימני, שהתחפש לבוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות. סיכמנו שהיה יכול להיות יותר גרוע, אם העובש היה מכה בכל הלימון ולא רק בכותרתו. "אתם לא משלמים על מים ולימון, אבל אתם לא מפסיקים להתלונן", הוא סיים את הפרשה.

כולם התעניינו במצבו של גיאצ'ו הצדיק, שכלוא בבית אחרי הניתוח וההנחיות הקפדניות של הצוות הרפואי המדהים בשיבא. גם אילן, אחיו של יגאל, ששהה במלון "בראשית" עם קריס רעייתו לרגל יום הנישואים השישי שלהם, איחל רק בריאות ובשורות טובות. הוא שלח בקבוצת הוואטסאפ תמונות שלהם מחובקים בבריכה, וזכה לתגובות זועמות של החברים.

"מה אתה חוגג, דביל", כתבו לו, "התמונות עוד עלולות לזלוג לנשים של כולנו. אל תעלה אותן באינסטוש ולא בפייסוש. אין לנו ראש לצפצופים מהנשים בסגנון: למה אנחנו לא נוסעים ל'בראשית'?".

הוא לא הצליח לעמוד בשטף התגובות, אז רק שלח צחוקים. אני דווקא תמכתי בו והזכרתי לנוכחים שיכול היה לנסוע לאיזה יעד אקזוטי בעולם, ואז באמת המצב בבתים שלנו היה מוגדר כמעורר דאגה.

חשבתי על האירועים האלה בעוד הרב מנדי קרא בקול את פרשת השבוע, אחרי שהוציאו את ספר התורה. איבדתי קשב וריכוז עם התפילה, יגאל דפדף בשבילי בספר. "מתי אני מברך?", שאלתי אותו, כי כבר ישבתי על הספסל אולי 45 דקות בחוסר מעש, והיה לי חם עם הטלית. הוא סימן לי שעוד מעט, שעה לכל היותר. "אני יכול לצאת להתאוורר בחוץ?", לחשתי, והוא פסל על הסף. "לא, אתה לא יכול. אתה תצא, תעשן, תדבר בטלפון, אני מכיר אותך. ואז מישהו יספר לרב מנדי, ויהיה לא נעים, מכירים אותי כאן. שב בשקט וקרא את התפילה".

בדקתי בספר, נותרו עוד שמונה עמודים. אבל הפרשה הבאה עוד לא התחילה, והיא עשרות עמודים. ביצעתי בשקט תרגילי נשימה, כדי להגיע לרפיון כלשהו.

פתאום זה הסתיים, יגאל חייך ואמר: "סתם הסתלבטתי עליך. אין שתי פרשות, סיימנו. עכשיו מתחילים בברכות, עוד מעט אתה עולה".

נדרכתי במיידי. "מה זה עוד מעט, בנאדם? חשבתי שאני היחיד, או לפחות הראשון. אתה רוצה שנשב פה עד הצהריים?".

הוא שוב חייך. "כנס לרגיעה, מיד. יש פה סדר, יגיעו אליך כאשר יגיע הזמן".

"בסדר, יגאל. תגיד לי מה אני צריך לומר. אני לא רוצה לעשות לך בושות, בגלל שאני סתום. ואני גם אוהב לדעת לפני, בלי הפתעות".

יגאל כבר לא חייך, הוא צחק בשקט. "הרב והעוזרים שלו ידריכו אותך. הכל יהיה בסדר".

הבטתי במתפללים שמגיעים לבקש ברכה לעילוי נשמות של יקיריהם, או להתפלל לבריאות בני המשפחה. זה לא קצר האירוע, אבל התרכזתי. ואז הגיע תורי, הרב מנדי הסביר לי איך לברך, לא טעיתי ברוך השם, תרמתי 360 שקל, 20 פעמים ח"י, ובירכתי את הצדיק שלי וכל בני משפחתי. כשסיימתי, נזכרתי ששכחתי לברך את אושר, החתן שלי, בעלה של פוצו. שאלתי את יגאל אם צריך לעלות עוד פעם לברך. "אתה באמת דביל, זה לא משחק אצלך", הוא פסק. "בירכת את הבת שלך, אשתו, אז זה תופס גם לגביו. יש לך אישור ממני, אתה יכול להיות בטוח בזה", סיים הגדול בתורה.

הלכנו לאכול ארוחת בוקר, הפרלמנט שאל אם התפללתי בשביל נבחרת הג'ודו, שמתחילה תחרות קבוצתית. "רק בגלל שנתת בצדיקות", החליט עדלי, "אנחנו נראה מדליה היום". הייתי סקפטי למדי, אבל התברר שהוא צדק. השגנו מדליית ארד. הג'ודוקאים עשו את שלהם, אבל יש גם פוליטיקה דרעק בספורט שלנו, ומיד אחרי טקס הענקת המדליות החל הקרב המכוער של יו"ר איגוד הג'ודו, משה פונטי, ביעל ארד, המדליסטית הראשונה שלנו, שמועמדת להיות יו"ר הוועד האולימפי החל מסוף השנה.

העימות מעורר גועל בגלל הכוחניות והמציאות שלפיה כל איגוד הג'ודו מעורב בו. יעל ממש לא פראיירית, ובגלל הכוחניות נגדה, אני מקווה בשבילה שגם תהיה יו"ר, וגם תחליף את אלכס גלעדי בחברות בוועד האולימפי הבינ"ל בשנה הבאה. אבל עוד ארוכה הדרך, ויהיה הרבה רפש בסביבה.

ביום ראשון התחסנתי במנה השלישית, בשאיפה להסתלבט על הנגיף שמאיים עליי לכלותני. שאלתי את הרופאה למה לא מחסנים גם את הצדקת כיפוש, שיכולה להדביק אותי, וגם את בני הצדיק שאינו מחוסן כלל. הסבירו לי שזה בלתי אפשרי בשלב זה, קודם הזקנים. נרגעתי, כי אין ברירה אחרת, ובמקביל חלחלה בי המציאות שלפיה נהיה חייבים להתחסן כל חצי שנה, בשלוש השנים הקרובות. כי המוטציות מסרבות להיכנע.

רק דבר אחד הוא עדיין אניגמה במשוואה הזו: המכון הביולוגי בנס ציונה עובד כבר שנה וחצי על פיתוח חיסון, שאמור לשחרר אותנו מתלות בפייזר ומודרנה. אם להיות שפני ניסוי של חברה כלשהי, עדיף כחול־לבן, אבל אנחנו לא שם. כסף ענק מושקע בפרויקט, אסור לנו לדעת כמה, כי הקיבינימט של הקורונה גזר חיסיון של 30 שנה על כל הפרוטוקולים בדיונים. יפה שכל הג'מעה הזו באגם הדרעק לא מבינה מדוע הציבור לא מאמין למילה אחת שיוצאת להם מהפה.

אנחנו לקראת סגר רביעי, בואכה חמישי והלאה, כי הציבור כאן מטומטם על מלא. שום הנחיה של מערך הרפואה לא מיושמת. אין אכיפה, אנחנו בהשתוללות בלתי מרוסנת בעליל - והאשמים הם אנחנו, הציבור. איני מאשים את הממשלה הרופסת, שחבריה לא מפסיקים לטעות. כל מה שנדרש מאיתנו זה לעטות מסיכה במקומות סגורים, זה כל הסיפור. אבל אין עם מי לדבר. באסה.

הפסיכולוגית שכיפוש איתרה בפינצטה, כי לדעתה היא ממש מדהימה בעצות שהיא נותנת לה בהתמודדות עם הצדיק, החליטה שחייבים לקנות לילד שק אגרוף, כדי לנטרל את התקפי הזעם הילדותיים. בכל פעם שיעלה לו הסעיף, יעלה על הכפפות וירביץ לשק. לדעתי זו הנחיה טיפשית, אבל יאללה שיהיה לי מתלה בחדר העבודה לתלות עליו דברים. כמו האופניים שלי.

אני לא נוכח בהתוועדות החד־שבועית הזו בזכות האולימפיאדה בטוקיו, אבל כיפוש מעבירה לי משימות לביצוע.

"מאמי, לך תקנה לילד את שק האגרוף, תקנה גם שני זוגות כפפות, כדי שאני אוכל להתאמן איתו. ואני מבקשת שזה יקרה היום. זה כבר בשביל הילד, זו לא הדלת באמבטיה שפירקת, והיא עדיין ליד מכונת הכביסה. חודש היא שם, אני נשבעת לך שאני לא אוריד אותה לזבל, עד שאתה תחליט שהגיע הזמן להוריד אותה. אני דאגתי שהדלת תוחלף בתוך יממה. אני רואה את הגרוטאה השבורה כל יום, ואני מתפוצצת בשקט. תדאג לשק, אני באמת מבקשת".

איזו אישה, אלוהים אדירים, הכל דווקא, כדי להוכיח אותי. הדלת שבורה לשלושה חלקים, מה הבעיה שלה להיפטר ממנה?

חגיתוש, רעייתו של שימעל'ה הגמד, החליטה שהוא ואני חד־ממדיים. "חוץ מעבודה אתם לא דומים לכלום. אפילו מחשבים וטלפונים אתם לא יודעים להפעיל. אם הייתם צריכים לנהל בית ובמקביל לעבוד משרה מלאה, הייתם מתפרקים בתוך שלושה ימים. אפילו זיכרון אין לכם, אנחנו צריכות לזכור בשבילכם. אתם רק מסוגלים לנשום לבד, חד־ממדיים".

ניסיתי להתווכח איתה על המסקנה המעליבה, אבל הגמד סימן לי עם העיניים לשתוק. מאוחר יותר הוא יאמר לי: "אתה כל כך טיפש. מה אתה מתווכח? אז היא אמרה. זה שינה לך משהו שאתה חד־ממדי? אני יודע שלא, אל תענה לי. אתה חד־ממדי, זו חותמת שאתה לא מתאים לשום משימה. יאללה תתקדם".

סיפרתי לשימעל'ה על שק האגרוף, הוספתי שצריך לעשות את זה היום. "למה דווקא היום?", הוא תמה, "ואם זה יהיה מחר זה לא מספיק טוב? הוא פצוע עכשיו, ואתה לא מגדל את מוחמד עלי, אף שכיפוש משוכנעת שהוא התקווה הלבנה של האגרוף העולמי. גם מחר זה בסדר. בוא ניסע לאיתן לצורן, יכין לנו ארוחת בוקר ונירגע בבריכה שלו מהחום הזה. אני כבר מתקשר אליו".

הוא התקשר, במקביל קיבלתי וואטסאפ מכיפוש. "מאמי, אתה זוכר את שק האגרוף, כן? צלם לי לפני שאתה משלם. אני רוצה להיות בטוחה שזה מתאים". היא על זה, והיא תשגע אותי, אמרתי לעצמי. למזלי, איתן לא היה פנוי בשבילנו. הוא פתח עכשיו עוד חנות של ביג־סטוק בגודל של אלף מ"ר בנתניה. יש לו 35 עובדים ואלפי מוצרים. זהו, נגמר הקאנטרי אצלו נכון לעכשיו.

המשכנו לשבת בקפה, עלה בי הרעב ואמרתי לשימעל'ה: "יאללה, בוא לחנן מרגלן הבוכרי בדרום העיר, נאכל אוכל אמיתי". הוא ענה שזה רעיון מצוין, ושגם לחבר שלו, עמוס, יש מחסן עצום בגודלו בבניין פנורמה, שזה קרוב. "עמוס ימצא לנו את שק האגרוף. תשאיר לו, הוא תותח. יאללה, בוא ניסע".

הייתי בהיי, כי הרגשתי שאני על המשימה, ונגמור אותה היום, כיפוש תהיה מבסוטה מהחד־ממדי שלה. אספנו את עמוס לאכול לפני הכל. אסור לעבוד על בטן ריקה, זה מנוגד להנחיות. אחרי הארוחה שימעל'ה עשה קולות ותנועות של עייף, הוא הרי ישן שנ"צ כל יום מאז ינקותו, וקצת חששתי שהוא יירדם לי. לך תרים ענק בגובה 2.02 מ' במשקל של 115 ק"ג, כדי שיגהק. אני לא כזה גיבור.

אבל עמוס אושש אותו, וחזרנו למשרד שלו. הוא התחיל לעבוד על המחשב, עשה כמה בירורים על מלאי אצל היבואנים, אחרי שהראה לי תמונות של המוצג. בחרתי בשק מקצועי, שנתלה באמצעות מתלה מהתקרה.

"עמוס, תקשיב לי", התערב הגמד. "רון זה טומטום על מלא. מה פתאום תלוי? כיפוש תהרוג אותו. הילד שלו זה חיזבאללון, הוא ייתלה על זה, יעשה נינג'ות, והתקרה תתפרק, וגם השכנים יתבעו אותו. תביא שק עם בסיס על הרצפה".

עמוס הבין את המסר, אני יצאתי לעשן והשארתי את שניהם למצוא את השק המתאים. "רון, אתה רוצה קפה שחור?", שמעתי את שימעל'ה שואג. "כן, אני רוצה", עניתי. "שייקח אותך כבר אלוהים", השיב הגמד, "עוד לא הייתה פעם אחת בחייך שאמרת לא למשהו שעובר דרך הפה או האף. שתהיה לי רק בריא וחזק".

עמוס הצליח. עכשיו צריך רק שהסחורה תגיע בתוך יומיים לכל המאוחר, כי יש לי את כיפוש על הראש. הוא עשה כמה שיחות טלפון לוודא, שילמתי בכיף גדול על אחת מהקניות המוצלחות בחיי.

נכנסנו לרכב וטלפנו לאישה להודיע על המוגמר. "כיפוש, עבדנו בזה כל היום", בישר לה שימעל'ה. "עברנו חנויות בכל גוש דן, בסוף הצלחנו. יגעת ומצאת תאמין". היא הייתה מבסוטה חאלס. "מאמי, קנית גם שני זוגות כפפות?", עניתי לה שיש לגיאצ'ו בבית. שקניתי לו בעבר. הקול שלה נהיה מתכתי. "חיים שלי, אני הדגשתי שאני רוצה שני זוגות כפפות. ביקשתי חדש, לא הייתי ברורה מספיק?".

אמרתי לה שזכרתי, כמובן, זה רק יתעכב קצת, כי במידה של הילד וגם המידה שלה, דורש קנייה משני ספקים שונים. אבל זה בוצע. היא הייתה מאושרת. "אז מה עכשיו? אתה הולך לשנ"צ? מתי להעיר אותך?".

אמרתי לה שיש רבותה, שנ"צ זה רק חלום, אולי בשבת. ניתקנו ושימעל'ה אמר שאני לומד מהר ומיישם חבל"ז. "הכל ברגוע, לא להתווכח. איך היא תדע שישנת? היא בעבודה. ניהלת יופי את השיחה, את הכפפות נשיג בשבוע הבא. אם זה יקרה מחר, היא עוד תחשוב שאתה מוכשר למשהו. אמרתי לך: אסור לשנות הרגלים, זה גורם לנשים לחשוב. כשהן חושבות, אנחנו בבעיה".

הסכמתי איתו.

נ.ב.

שלשום פורסם דוח מבקר המדינה על מצב החברה הבדואית בנגב. אין חדש, הכל ידוע. עוני, פשע בהיקפי ענק, סכנה ברורה ומוחשית לבסיסי צה"ל בנגב. הזנחה פושעת של ממשלות ישראל לדורותיהן.

זה לא מנע מהמאכער/ספונג'דור יעקב ברדוגו להתלהם על המסקנות, ולהאשים את נפתלי בנט באחריות למפגע הזה, בתוכניתו בגללי צה"ל. "זה רק הימין החדש. הם האחראים, השרים שלהם וגם כל השרים בממשלת השקר והרמייה שמכהנים עכשיו. בנט, ליברמן וגנץ היו במשרד הביטחון, ולא עשו כלום, על אף שבנט ושקד הצהירו שיכבשו את הנגב. זה רק הם".

המגיש ירון וילנסקי שאל מה עם ביבי, מה עם הליכוד, ששלטו 12 שנה, ודוח המבקר מתייחס לתקופה הזו. בנט רה"מ פחות מחודשיים. "מה אתה פונה אליי עם הליכוד? מה אני הדובר שלהם?".

נכון. ברדוגו לא דובר הליכוד, הוא מאכער רק של ביבי. ולדעתו רה"מ נתניהו לא אחראי 12 שנה, בנט דווקא כן. הדברים, שהם שקר מוחלט בבסיסו, ונועדו להסתה ממוקדת נגד רה"מ בנט, נאמרו בתחנת רדיו צבאית. אם היו נאמרים במדמנה של ערוץ 20, ניחא, זה ערוץ בבבעלות פרטית, הכל מותר, כל עוד זו אמת דיברתי בשידור.

אבל זו לא האמת, רק האמת של ברדוגו, שמשתמש ביחידה צבאית כדי לנהל את מרכולתו השקרית. כל יום שרא"ל אביב כוכבי מאפשר את ההסתה הפרועה הזו במסווה של "פרשנות פוליטית", זו רשלנות פושעת. לפחות אף אחד עוד לא מת כתוצאה ממנה, נכון להיום. מי יודע מה יהיה מחר.