הטור של בן כספית


1. כשל אסטרטגי

עם כל הכבוד לוועדה למינוי שופטים, תקציב המדינה והקורונה, אי אפשר לא לפתוח בפיאסקו האיראני. סיפור הגרעין האיראני היה הסוס המנצח של בנימין נתניהו. הוא רכב עליו 15 שנים ארוכות, רתום לעגלה שעליה ישבנו כולנו ביחד. עכשיו הרוכב כבר לא על הסוס, ואנחנו דוהרים לעבר התהום. הנושא האיראני היה מותג הדגל של נתניהו. לטוב ולרע. עם לכתו, התברר גודל האסון. שרי הביטחון והחוץ, בני גנץ ויאיר לפיד, סיפרו השבוע לשגרירים הזרים בישראל כי איראן רחוקה עשרה שבועות (70 יום) מהכמות הנדרשת של חומר בקיע הנדרש להרכבת פצצת גרעין. זה לא סתם בום, זה בום אטומי.

חומר בקיע זה עדיין לא פצצה. כדי להפוך אותה למבצעית צריך לדעת להרכיב אותה על ראש קרבי של טיל, וצריך טיל כזה שיידע לשאת אותה למטרתה. זה לוקח זמן. אבל ברור שאיראן מעולם לא הייתה קרובה יותר לנשק גרעיני. היא בטווח נגיעה ממנו. זה לא הפריע לנתניהו, ההוגה, המייסד והאדריכל של המפלה הזו, לצייץ בשבוע שעבר משהו כמו "אנחנו בלמנו את איראן, אתם לא". המציאות שהותיר לממשלה שהחליפה אותו לא מפריעה לו להמשיך לשקר. הרי הכל, כולל הכל, קרה במשמרת שלו.

האלוף עמוס גלעד היה הישראלי הראשון שהתריע על כוונתה של טהרן ללכת בכל מחיר לפצצת גרעין. זה היה בניינטיז, כשגלעד היה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. בהתחלה לא לקחו אותו ברצינות. אחר כך דווקא כן. הנה מה שהוא אמר לנו השבוע, ברדיו 103FM: "זו שערורייה לאומית. ראש הממשלה הקודם מכר לנו שמבצעים מהוללים של המוסד גרמו לפגיעה קשה בפרויקט הגרעין האיראני ושכנע את הנשיא טראמפ לצאת מההסכם. נכון, ההסכם היה גרוע, אבל הוא הקפיא את פרויקט הגרעין ואפשר לצה"ל להתמקד באיומי המעגל הראשון. ומה קרה אחרי טרמאפ? האיראנים התקדמו עד מצב שבו הם קרובים לנשק גרעיני. יש כאן כישלון אסטרטגי, ולישראל אין היום אופציית פעולה אמיתית מול איראן ללא תיאום עם ארה"ב. יש כאן כשל מהמעלה הראשונה ורשלנות בהכנת המדינה להסרת האיום שמרחף מעלינו... יש לזה השלכות אדירות".

נתניהו הוזהר, במפורש, על ידי בעלי המקצוע הרלוונטיים לדורותיהם. אתה משחק משחק מסוכן, אמרו לו. אתה שם את כל הביצים בסל של טראמפ, התרו בו. אין לדעת אם טראמפ ילך עד הסוף ואי אפשר לדעת אם הוא יהיה כאן במאני טיים. צריך לחשוב על התרחישים האחרים, הציעו לו. אבל נתניהו דחה בבוז את כל ההצעות האלה. אף אחד, חוץ ממנו, לא מבין שום דבר.

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


הנה המשך דבריו של עמוס גלעד: "מה קרה כאן? מצד אחד, לצבא הייתה הנחיה לטפל במעגל הראשון מתוך הנחה שיש הסכם. מצד שני, המוסד קיבל הנחיה לפרק את ההסכם. טראמפ עשה את זה בלחץ שלנו. אני חסיד של מבחני התוצאה, והתוצאה היא שישראל נמצאת במצב הגרוע ביותר מול איום הגרעין האיראני שמתקדם בהיעדר הסכם. זה כשל אסטרטגי שהיה בנוי על הערכה מופרכת שהאיראנים יישברו מול הסנקציות".

נתניהו העריך שהמדיניות של "לחץ מקסימלי" תניב תוצאה אחת משלוש: שבירה של האיראנים והליכתם להסכם משופר. מכה צבאית של טראמפ על האיראנים. או נפילת שלטון האייתוללות תחת הלחץ. שום דבר מכל אלה לא קרה. איראן הקשיחה והמשיכה להתקדם, למרות הכל. עכשיו היא הכי קרובה, ולנו אין תשובה, כי אף אחד לא הכין תשובה. ראש הממשלה בנט יצטרך להתמודד עם זה בביקורו בוושינגטון בהמשך החודש. בואו נתפלל למענו. בואו נתפלל למעננו.

2. לבד בחזית

טיפול הממשלה בנושא הקורונה עד כה מקבל את הציון "נכשל". נכון, לא הממשלה הזו המציאה את הקורונה. לא בימי הממשלה הזו חדר וריאנט דלתא לישראל. לא הממשלה הזו שחררה את המשק, ביטלה את כל ההגבלות, פתחה את שדה התעופה והכריזה ניצחון על הנגיף המתעתע (אגב, אי אפשר לבוא על כך בטענות. זה קרה במקומות נוספים).

אבל הממשלה הזו לא גיבשה מדיניות סדורה בזמן. לא נתנה אמון במומחים המקצועיים. ניסתה להשתעשע בתחושת ה"יהיה בסדר" יותר מדי זמן. החליטה בכל מחיר לא לחזור על שום דבר שעשתה הממשלה הקודמת, אף על פי שהממשלה הקודמת עשתה גם כמה דברים נכונים. והכי גרוע: עכשיו היא משאירה את נפתלי בנט לבדו בחזית.

בנט לא יוכל לעשות את זה לבדו. עוצמתה של ממשלת בנט־לפיד היא תחושת האחווה והשיתוף בין שריה. העובדה שאין כאן דיקטטור שמשליט את רצונו על הפליטים שנותרו בסביבתו, אלא חבורה מגוונת של אנשים שהחליטו לעבוד יחד למען הציבור ולהכיל זה את זה. אז יאיר לפיד צריך להפשיל שרוולים ולהכניס את ידיו הענוגות גם לתוך מדמנת הקורונה. וגם אביגדור ליברמן. וגדעון סער. וכל שאר השותפים שמנסים להתרחק ככל האפשר מהפיגוע הזה.

ככל ששרי הממשלה הזו יבינו שאירוע הקורונה משמעותי ויכול לפרק את המבנה הקואליציוני המסובך שהוקם כאן (בהצלחה רבה, עד עכשיו), כך ייטב. את הסגר הצפוי בחגים אפשר היה למנוע, לו היו ננקטים אמצעים חריפים מבעוד מועד. מצד שני, אני לא מכיר ראש ממשלה שפוי שמסוגל להחליף את נתניהו ומיד לסגור את המדינה, אחרי שנתניהו פתח אותה. אז הממשלה הזו הייתה צריכה ללמוד לקח על בשרה.

עוד לא מאוחר לשנות פאזה. להבין את גודל האירוע, את גובה הסיכון ואת מה שעומד על הפרק. לא להפקיר את ראש הממשלה לבד בחזית. כל שר וכל מנהיג מפלגה צריך לדבר לקהל שלו ולהסביר את המצב ואת הצעדים שיינקטו. אין שום סיבה לנסות להמציא את הגלגל מחדש. ישראל לא בנויה לניסוי נוסח בריטניה. צריך להקשיב למומחים, ללמוד מהניסיון ולעשות מה שצריך, ויפה שעה אחת קודם.

3. תבוסת הוועדות

חוץ מהאמור לעיל, היה לממשלה ולקואליציה שבוע חלומי שסגר מושב כנסת ראשון חיובי במיוחד. למעט שתי תקלות (הארכת חוק האזרחות ואי־העברת חוק הקנאביס) הקואליציה התייצבה, התגבשה ומפגינה חוסן פנימי מוצק. כמעט כל מה שרצתה, עשתה.

העבירה את הנורווגי המורחב, האריכה את דד־ליין התקציב, העבירה את הסכם הרוטציה וחוק יסוד "הממשלה", העבירה את חוק פיצול המפלגות (ארבעה ח"כים בלבד), העבירה אין ספור הצעות חוק נוספות ורפורמות חשובות (למשל, חוק הותמ"לים שאיילת שקד העבירה ביום רביעי אחרי שנים שהיה תקוע) ובעיקר הוכיחה לנתניהו שהיא לא הולכת לשום מקום. זאת, ועוד: תקציב המדינה עבר פה אחד בממשלה וכל הסימנים שיעבור גם בכנסת. הוא עמוס רפורמות, מאוזן ומבשר טוב. זה טוב למדינה. זה רע לנתניהו.

הסיפור הוא נתניהו. מצבו האמיתי משתקף במה שקרה השבוע לליכוד. ספק אם זה קרה אי־פעם למפלגה הזו. גם בימים האיומים של 12 המנדטים (אותם גרף נתניהו ב־2006) הצליח גדעון סער להשחיל את גלעד ארדן כנציג האופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. השבוע? יוק. מפלגה עם 30 מנדטים, הכי גדולה בכנסת בהפרש גדול, ניגפה בכל ההצבעות. 

אין דבר חשוב לנתניהו יותר ממערכת המשפט. בכל המו"מים הקואליציוניים האחרונים שלו, הדבר היחיד שעליו לא הסכים לדון הוא תיק המשפטים. כל ההטרלה המתמשכת שהעביר את המדינה בשנתיים האחרונות נובעת מהמאמץ הנואש שלו לשמר את השליטה בתיק המשפטים ולהשלים את ההשתלטות על מערכת המשפט או לפחות על עמדות המפתח המאפשרות השפעה עליה.

ובכן: נכון לעכשיו לנתניהו אין את תיק המשפטים. לא תהיה לו כל השפעה על מינוי היועץ המשפטי לממשלה ולא הייתה לו שום נגיעה במינוי עמית איסמן לפרקליט המדינה. מי שאחראי על זה עכשיו הוא השטן הגדול גדעון סער. אין לנתניהו גם את ועדת חוקה (ח"כ גלעד קריב המצוין). אין לו את התיק לביטחון הפנים. אין לו שום קשר לוועדת השרים לחקיקה, ועכשיו התברר שאין לו נציג אחד לרפואה בוועדה למינוי שופטים. מי שזוכר את האיומים של נתניהו על גנץ שהוא יפרק את הממשלה אם אוסנת מארק לא תשב בוועדה למינוי שופטים, מבין את גודל השבר.

כדי לנווט סיעה בת 30 ח"כים כך שתסיים את דרכה ללא מושב אחד לרפואה בוועדה למינוי שופטים, אחרי שאיבדה את השלטון, צריך להיות קוסם אמיתי. כזה שבמקום שפן נשלפת לו מהכובע אורלי לוי־אבקסיס. במהלך ההצבעה בכנסת, אמרה ח"כ מירב בן ארי ליריב לוין ש"כל אחד אחר שהייתם מביאים מהליכוד היה נכנס בגדול, כל אחד אחר", אבל הליכוד התעקש להביא את הח"כית השנואה ביותר בכנסת, היחידה שהייתה מסוגלת להפסיד בהצבעה הזו. כפי שרק ביבי היה יכול להפוך את בנט לראש ממשלה, כך רק לוי־אבקסיס הייתה יכולה להפוך את שמחה רוטמן לנציג בוועדה למינוי שופטים. ומי שלא ראה את מה שקרה סביב חתן השמחה כשהתברר שגבר על לוי־אבקסיס בשני קולות, לא ראה שמחה (רוטמן) מימיו.

נתניהו ואורלי לוי בהשבעת הכנסת (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)נתניהו ואורלי לוי בהשבעת הכנסת (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)


למרבה התדהמה, טרם ההצבעה הקואליציה הציעה לליכוד דיל. זאב אלקין הציע ליריב לוין ללכת פיפטי־פיפטי. נציג לליכוד ונציג לקואליציה (לכנסת יש שני נציגים בכל ועדה) בכל הוועדות. ההערכה הייתה שקואליציה רעועה כזו עלולה להפסיד בחלק מההצבעות (יש כמה ועדות: שופטים, דיינים, קאדים שרעים, קאדים דרוזים) בכל מקרה, לכן למה לא לסגור עניין מראש? הרי האופוזיציה טוענת שהקואליציה דורסנית ולא מאפשרת לה דריסת רגל, נכון? אז הנה, קחו. עלינו.

התדהמה התגברה כשלוין דחה את הדיל. תודה, לא צריך, אמר לאלקין. הזחיחות והיהירות שנצברו ב־12 שנות שלטון לא מתנדפות במהירות. בשלב הזה התפתח ויכוח בתוך הקואליציה. האם ללכת בכל הכוח על שני הנציגים בכל ועדה, או ללכת רק על נציג אחד ולאפשר, בכל זאת, לאופוזיציה לקחת את הנציג השני. אלקין דחף בכל הכוח את האפשרות השנייה. הוא ידע שהליכה על שני נציגים עלולה לגרום למפלה.

הכוח הקואליציוני מתחלק בין שני מועמדים (בבחירות, כל ח"כ יכול לבחור שני שמות) וסכנת הנפילה גוברת. אלקין שכנע את סער, ששכנע את בנט, ששכנע את לפיד ואת שאר ראשי הסיעות. דעתו של אלקין התקבלה. האיש הזה לא הפסיד בהצבעה חשאית בכנסת מאז 2009. הקואליציה החליטה ללכת עם מועמד אחד לכל הוועדות, חוץ מהדיינים הדרוזים, שם היה ברור שמועמד הליכוד פטין מולא חלש, אז הקואליציה הלכה עם שני מועמדים.

בשורה התחתונה, הקואליציה גרפה את כל הקופה. כל מועמדיה ניצחו. אף אחד מהם לא ירד מ־61 קולות. מדובר בהישג נדיר ומרשים שמוכיח את חסינותה הפנימית של המרכבה המוזרה שהורכבה כאן, כדי לשחרר את המדינה מלפיתת החנק של משפחת נתניהו. עוצמתה של הקואליציה הזו היא בחולשתה. מרכיביה יודעים שאם לא יהיו תלויים זה בזה, יהיו תלויים זה ליד זה.

מה שאי אפשר להגיד על הליכוד, שנשחט ונותר ללא נציג בוועדה למינוי שופטים, הקריטית לנתניהו. אורלי לוי־אבקסיס חיזקה את מעמדה כח"כית השנואה ביותר בכנסת. הראשונה שזיהתה את הפייק והנפיחות הייתה ח"כ מירב בן ארי, עוד הרבה לפני שהגברת נבחרה לכנסת בקולות הקיבוצים ומיד אחר כך החלה לטנף עליהם. "תראה מה זה", אמרה לי בן ארי אתמול, "התיעוב נגדה חוצה מחנות, חוצה מפלגות, חוצה דתות".

4. דם פוליטי במים

הגופה המרוטשת השנייה שנגררה מהכנסת בסוף האירוע הישר לקבורת חמור במקום לא נודע, הייתה הגופה המטאפורית של החרדים. חבורת הצווחנים הזו נותרה בלי נציג בוועדה למינוי דיינים. זה כמו משפחת נתניהו בלי מימון ממשלתי. טוב, בעצם לא עד כדי כך. הוועדה למינוי דיינים היא בבת עינם של החרדים. עכשיו לא רק שאין להם שם נציג, הרי שנציגת האופוזיציה (כזכור, הקואליציה אפשרה לאופוזיציה להכניס נציג לכל ועדה) היא אישה! גילה גמליאל שמה.

החרדים ממשיכים לשלם מחיר דמים על זה שהלחימו את עצמם למשיח השקר מקיסריה. הם שוב עקדו את עצמם למזבח פולחן האישיות הנתניהואי, כדי לגלות שבסוף הם אכן הוקרבו לעולה. הדיל שהוצע לאופוזיציה כלל נציג לליכוד בוועדה למינוי שופטים ונציג לחרדים בוועדה למינוי דיינים. עכשיו אין לא את זה, ולא את זה. שאפו, דרעי וגפני. שיחקתם אותה. למזלכם אתם מנהיגי ציבור ממושמע שאינו מורגל בבחירת נציגיו, כמו החרדים בישראל. אם הייתם מנכ"לים של חברה ציבורית, הייתם הבוקר בלשכת העבודה.

אם הייתם שרים בממשלת יפן, הייתם נאלצים לבצע חרקירי, ואנחנו היינו מבכים אתכם ללא צורך בבצל. אם הייתם שרים בקוריאה הצפונית, לא הייתם. רק כאן אתם יכולים להמשיך להוביל את צאן מרעיתכם החף מפשע מדחי אל דחי, מביזיון למפלה. מגיע לחרדים יותר, הרבה־הרבה יותר ממה שיש להם בכנסת.

התבוסה של הליכוד בהצבעות על נציגי הכנסת בוועדות למינוי שופטים, דיינים וקאדים הייתה גדולה בהרבה מסך מובסיה. זו הייתה גם מכה מוראלית לא פשוטה. לראיה, מיד לאחר שהתבררו התוצאות, קיפלו רוב הליכודניקים את מיטלטליהם הדלים ונעלמו מהמשכן. הקואליציה חגגה כל המשך אותו היום, העבירה כל מה שרצתה וסימנה "וי" ענק על המושב הזה. את מקומם של הלילות הלבנים של הקואליציה תפס יום שחור לאופוזיציה, שהדגים עד כמה מחושלת הקואליציה השברירית והביזארית שנבנתה כאן. מי שהלחים את חלקיה זה לזה הוא בנימין נתניהו. הדבר היחיד שיכול לפרק את מגדל הקלפים העוצמתי שצמח לנו כאן הוא היעלמות של נתניהו.

אז הגענו לנתניהו. במקומו, הייתי מודאג מאוד מהתבוסה בהצבעה בסיעה על המועמדת לוועדה לבחירת שופטים. נתניהו, בצדק רב, החליט להריץ את קרן ברק. היא לא ביביסטית, יש לה, מדי פעם, מחשבה עצמאית ושמה מוזכר כפוטנציאל עריקה. אז עדיף לתת לה את המושב היוקרתי הזה. נתניהו ידע שברק מקובלת בכנסת וסיכוייה להיבחר טובים בהרבה מסיכוייה של לוי־אבקסיס. הפרדוקס הוא שביבי צדק.

האסון הוא שביבי תמך במועמדת הנכונה ובכך המיט עליה אסון. כי הח"כים לא הצביעו בעד לוי־אבקסיס, אלא נגד נתניהו. לו נבחרה בסיעה, הייתה קרן ברק נבחרת בכנסת בהליכה, אבל היה לרוב חברי הסיעה חשוב יותר להוריד כאפה לנתניהו, הכל־יכול עד לאחרונה, מאשר לנצח במליאה.

מול נתניהו עבד חיים כץ, בסיוע מיקי זוהר. כץ הוא אדם שלא לוקח שבויים. קרן ברק, בשיחות סגורות, אומרת שהוא דורש הוכחה מצולמת אחרי כל הצבעה. כך או אחרת, נתניהו יצא מהאירוע הזה מרוט וחבול יותר מאי־פעם בעידן החדש. זה גם מצבה של המפלגה. האפטר־פארטי של שלטון נתניהו ממשיכה להמיט אסונות על מפלגת השלטון, שנותרה עירומה מנכסיה, מורעבת ומושפלת, בתחילת מסע במדבר שסופו מי ישורנו.

וכאילו זה לא מספיק, פורסמה השבוע (על ידי מורן אזולאי) תמונה של רביעיית ח"כים מהליכוד סועדים את לבם במסעדה ירושלמית באישון לילה. היו שם חיים כץ, יולי אדלשטיין, ניר ברקת ואתי עטיה. אני מניח שברקת שילם. לא צריך להיות פרנואיד כנתניהו כדי לדעת שאם חבריך סועדים את לבם ואתה לא נמצא יחד איתם סביב השולחן, אתה עליו.

לא, אין סיכוי שזו תהיה רביעיית העריקים מהליכוד. אין לברקת שום סיבה לעזוב את הליכוד כשהוא קרוב כל כך למחוז חפצו, החלפת נתניהו. אבל זו כן הייתה מסיבת ניצחון. הם כבר בלמו את הניסיון של נתניהו לצאת לפריימריז בזק מיד אחרי הרכבת ממשלת השינוי. עכשיו הם תקעו אותו בסיעה בהצבעה חשובה. הם מתחילים להריח את הדם הפוליטי שלו במים. עוד מוקדם מאוד להספיד את ביבי, הוא יכול להמריא מחדש בכל רגע נתון (כפי שעשה ב־2006 עם 12 מנדטים, בעקבות מלחמת לבנון השנייה), אבל דומה שעוצמתו פוחתת בקצב מהיר מהמצופה.

5. השגיאות של בנט

מתחת לרדאר מתרחשים פוטשים רבים נוספים. אצל ברקת היה השבוע כנס ראשי רשויות "שקט". אני מניח שנתניהו שמע מי היה שם ומה אמרו הנוכחים, בפנים גלויות, ולא באמת נהנה ממה ששמע. ראשי רשויות מרכזיות דיברו שם בגלוי נגד ראש הממשלה לשעבר, טעויותיו והמצב שאליו הביא את המפלגה. היו כאלה ששיבחו את הממשלה הנוכחית, שנותנת מענה. "לא היה לנו עם מי לדבר יותר משנתיים", קונן ראש רשות מרכזית ביהודה ושומרון. לפני כמה חודשים אירוע כזה לא היה קורה. אותו הדבר בדיוק אפשר להגיד על כנס בביתו של מזכיר סניף הליכוד בחולון, שבתאי יוסף. גם שם הותרה הרצועה ונאמרו דברים שאף אחד לא היה מעלה על דעתו להגיד קודם.

יכולתו של נתניהו להילחם בניצני המרד אינה כתמול שלשום. רוב הטרולים שהעסיק במשרות שונות ומשונות סביבו, כבר אינם. העוצמה השלטונית פרחה ונגוזה. אין ג'ובים, אין מה להבטיח, אין שיירה ואין אופק פוליטי. הוא הבטיח שהממשלה תיפול תוך כמה שבועות או חודשים, בינתיים מה שנופל זה מצב הרוח בסביבתו.

את תסכולו פורק נתניהו באמצעות הסתערות על גדעון סער ועל תקווה חדשה. קמפיין הפייק נגד סער, שבקרוב ימלאו לו עשר שנים, ממשיך לרוץ במימון נדיב ברשתות החברתיות. גל של תלונות פייק במשטרה ואצל היועמ"ש נגד סער וכל בכירי מפלגתו שוטף את תעלות הביוב. חשבון הטוויטר של הליכוד הפך למדמנה בוטה ונטולת טעם, עם תגובות ירודות וציוצים מחליאים נגד כל מה שלא בא להם טוב בעיניים. בקיצור, החברים מאבדים את זה.

זה לא אומר שנפתלי בנט במצב טוב. הוא לא. ראשית, הוא מפגין הססנות. איפה בנט של האופוזיציה? איפה בנט של הממשלה? שר חינוך יצירתי ובלתי נלאה, לוחם תקיף בקבינט הביטחוני נגד הגנרלים, נגד השרים, נגד ראש הממשלה. שר כלכלה, שר ביטחון, יו"ר מפלגה. בנט עשה כמה דברים בחייו ותמיד הפגין בהם יצירתיות ואומץ. אני שואל את עצמי לאן נעלם האומץ הזה. איפה ההעזה.

בנט וגנץ מתעדכנים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)בנט וגנץ מתעדכנים (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)


אפשר להבין את זה. הוא יושב עכשיו במקום שממנו רואים דברים אחרת לגמרי. הוא המחליט. הוא גוזר הגורלות. אבל זה לא אומר שהוא צריך לפחד. אין לי מושג למה האיש לא עונה לשאלות עיתונאים בהופעותיו הציבוריות. ממה וממי הוא מפחד? בנט אינו כבד פה, להפך. הוא מהיר לשון, נהנה בעימותים, ורבלי ובעל יכולת אורטורית שנופלת אך במעט מזו של קודמו. מה יקרה אם יקיים מסיבת עיתונאים? אם זה בנושא הקורונה, אפשר להחליט שיישאלו רק שאלות בעניין הקורונה. גם אם לא, הוא יידע להתמודד. יש לו טיעונים טובים. יש לו קייס לא רע. הוא הבטיח להחליף את נתניהו ולמנוע מישראל בחירות חמישיות (תארו לעצמכם מה היה קורה כאן עכשיו אם היינו בעיצומו של קמפיין בחירות). כן, הוא עשה מעשה גנץ ויושב עם אנשים שהתחייב לא לשבת איתם. כולם מוזמנים להיפרע ממנו בבחירות הבאות. נקסט.

דוגמה נוספת היא ועידת הקיץ של כנס קבוצת העיתון "בשבע" שנערך השבוע. קבוצת תקשורת של הציונות הדתית־לאומית, האמא והאבא של הבייס של בנט. כולם היו שם: הנשיא, שרים, ח"כים, יו"ר האופוזיציה (נתניהו). במרץ האחרון, שבועיים לפני הבחירות התקיים הכנס הקודם של הקבוצה. ראש הממשלה היה נתניהו והוא נאם אחרי הנשיא, כמקובל. בנט, שהיה מיועד לראיון אחד על אחד, ביקש לנאום אף הוא. אף שזה לא מקובל, בקשתו נענתה. בכל זאת, ערב בחירות.

השבוע הוא החליט לא להגיע. אני מניח שהוא חשש מקריאות הבוז והפצתן. לא רצה לספק לאויביו בחינם תמונות ניצחון. אני חושב שזה מתאים יותר לנתניהו. לא לבנט. אם אתה חושש מקריאות בוז בכנס "בשבע" (אגב, הכנסים שם שקטים יחסית, קהל של כמה עשרות, לא בטוח שמדובר במלכודת כזו קטלנית), אתה לא יכול להתייצב מול איראן. זה הבייס שלך. הפקרת את הזירה לשמחה רוטמן, סמוטריץ' ונתניהו. הפגנת חולשה. זה מיותר. אתה יכול לעמוד במבחן הזה, בנט. זה קטן עליך. תחזור לעצמך. אל תברח מחיכוך, תחתור למגע. אין ממה לפחד. צריך בסך הכל להגיד את האמת, לשמור על קור רוח, לא להיגרר לפרובוקציות ולהפגין מנהיגות.

באותה הזדמנות, הגיעה העת להתחיל למנות מבוגרים אחראים ומנוסים ללשכה. יש בעיית הסברה, יש בעיית ניסיון. מי מכין את הביקור בוושינגטון? למה אין דובר מסודר לקורונה? מי האיש שיכול להגיד לך, ממרומי ניסיונו וגילו, שאתה במסלול לא טוב? מי הם אלה שכבר היו שם, ראו הכל, עשו הכל ויודעים, למשל, איך נראה החדר הסגלגל מבפנים, מה קורה בסביבה האינטימית של ביידן, ומהם החולשות והיתרונות של כל המנהיגים המשפיעים בעולם? ההתחלה שלך, ראש הממשלה, טובה מהציפיות. זה הזמן לאתר את החולשות, לזהות את השגיאות ולתקן במהירות.