האישה שהייתי פעם

אז נרשמתי לשיעורי טנגו במין דחף רגעי ללמוד משהו, לצאת מהמסגרת הזו של בית, לפטופ, מטרנות וטיטולים. בסטודיו לריקוד ההוא, באיזו סמטה נידחת בבני ברק, ישבה פקידה חייכנית וזיהתה אותי מיד.

“את מרסל, נכון? שתדעי לך שבזכותך הכרתי את בעלי".

“בזכותי?", חייכתי אליה.

“כן! שנינו הגבנו בדף הפייסבוק לאיזה סיפור אהבה שכתבת והתחלנו להתכתב בינינו".

התרגשתי בשבילה, אם אתם קוראים את הטורים שלי בקביעות, בטח שמתם לב שמצב חיי האהבה שלי והרומנטיזציה שעשו להם סיפוריי כבר לא בשיאם. התעניינתי איך זה אצלה.

“כמה ילדים יש לכם?", שאלתי.

“אחד, קטנצ'יק", ענתה, “גם לך, נכון?".

“כן", חייכתי והצגתי בפניה תמונה של גפן. היא מיד שלפה את הסלולרי שלה והציגה לי את תמונת בנה. הוא וגפן בני אותו הגיל בערך, וכמין

שטות ששגורה בפי אמהות צעירות, קבענו להם דייט לעוד 20 שנה מהיום.

“תגידי", שאלתי אותה, “איך אתם עכשיו, אחרי הלידה?".

“לא קל", הודתה מיד. בורכתי בקוראים שלא מגלגלים עיניים ומתנשאים, אלא מדברים בגובה העיניים ואומרים את מה שהם מרגישים.

“אבל קבענו לעצמנו דייט, פעם בשבוע. למעשה, אנחנו מגיעים הנה, לרקוד".

“באמת? אתם לא גמורים מעייפות?", התעניינתי.

“מה עדיף?", שאלה והגישה לי טופס הצהרת בריאות, “שהזוגיות שלנו תיגמר?".

ככה זה לאחרונה, רווקותי שבה אליי אט־אט. בבוקר אני עם התינוקת ועם הקריירה שאליה אני שבה בהדרגה, ובערב אני יוצאת להופעות, לפגישות עם חברות או אפילו למסעדות, ואם חברותיי אינן פנויות - אני עושה את זה לבד. העיקר לצאת קצת, לפחות פעמיים בשבוע, שלא לנבול, שלא להתנוון.

ואני יודעת למה הוא עייף, כי הוא איש מעשה, הוא עובד קשה, יש לו פועלים לנהל, בתים להקים, קירות לשבור ולקוחות לטפל בהם. הסיכוי היחיד שיירשם לשיעור ריקוד הוא אם יבקשו ממנו להישאר לאחר מכן ולשפץ את החדר.

“הוא שונא סלסה, אז אנחנו מנסים קצת ואלס עכשיו, אבל את יודעת מה הסוד?", שאלה וחייכה, היה לה רווח יפה בין השיניים, והיא מיד המשיכה: “שמיד אחרי השיעור, כשאנחנו מזיעים ועייפים, אנחנו לא הולכים הביתה", קרצה לי.

הייתי בטוחה שעכשיו תספר לי על מעשה האהבה שהם מקיימים באיזה חניון ארעי, אבל היא המשיכה ואמרה: “אנחנו נוסעים לאבולעפיה ביפו, חולקים טוסט שרוף, צוחקים וחוזרים לשחרר את הבייביסיטר".

עמד לי גוש בגרון, המדריכה ביקשה להיכנס לכיתה, וכל שרציתי הוא לברוח הביתה, להסתיר לבעלי את דני קושמרו ולצרוח: “אני פה! איך זה שאתה לא רואה?".

“את איתנו?", נשמע קול מאחוריי. הסתובבתי, היה זה בחור אחד, שחום, נמוך, עם חיוך יפה ושיער שופע. “אתה לטנגו?", שאלתי. “ואת?", שאל חזרה.

נכנסנו שנינו. בכיתה היו עוד נשים וגברים, בני כל הגילים. המורה ביקשה שנעמוד מול הראי, עשיתי זאת באי־נוחות בולטת, כל רגע סידרתי את שמלתי, סגרתי את המחשוף ולא הצלחתי להסיר מבט מירכיי. תמיד הייתי שמנמנה, אבל אחרי הלידה, הגוף קיבל אליו עוד כמה צלקות לא נעימות.

“אני יודעת שיש פה כמה שהגיעו ביחידים", אמרה המורה שעה שהציגה את עצמה והגדילה את המרווחים בינינו, “אבל אנחנו מספר זוגי, אז הכל בסדר".

למען האמת, אני חסרת קואורדינציה, אבל תפסתי את העניין די מהר, לרגעים נהניתי כל כך, בעיקר כשהוסיפה את חוליו איגלסיאס, עד ששכחתי שהריקוד הזה הוא זוגי בכלל.

כשעמעמה את האורות והדליקה אור אחד אדום ובוהק, ביקשה שנתחלק לזוגות. עמדתי בצד וחיכיתי שתשדך לי מישהו. קרה משהו לביטחון שלי בשנים האחרונות, ולא משהו טוב.

נזכרתי שבאחת ממסיבות בת המצווה, כשהייתי ילדה, התחיל טרנד ריקודי הסלואו בשכבה. נזכרתי כמה חיכיתי שמישהו יזמין אותי לרקוד איתו. מה ידענו אז על אינטימיות או על תשוקה? מלצר היה יכול לעבור בין זוג נערים שרקד וזה נראה לגיטימי, ובכל זאת, רציתי, כמו בנות כיתתי, לרקוד.

כשאף אחד לא הציע לי, שתיתי כוס של מיץ ענבים והחלטתי שאני מציעה. בהתחלה הלכתי על החנונים שסירבו בנימוס, אחר כך על הצופיפניקים שכבר מצאו להם בנות זוג, גם מהערסים ביקשתי, אבל הם צחקו עליי. לבסוף הצלחתי למצוא מישהו שנעתר לרקוד איתי, הוא היה

בן 7, אחיה של כלת בת המצווה.

לא העזתי לבקש שוב. עמדתי והבטתי על המורה, בזווית העין ראיתי מישהו בוחן אותי במבטו ומתקרב אליי, היה זה הבחור השחום ששאל אם אנחנו לאותו השיעור.

“באיזו שפה תרצי שאשאל?", חייך אליי. היו לו שיניים לבנות, גם דרך האור האדום ראו.

“כבר הסכמתי", התקרבתי אליו ואחזתי בידו שהושטה אליי.

זה היה רגע שבו הבנו שנינו שאנחנו דוברים את אותה השפה. כבר כל כך הרבה זמן שאני דוברת רק ג'יבריש, אלוהים.

“אני בעד נשים חזקות!", אמרה המדריכה החייכנית, “אבל הפעם שחררו, תנו להם להוביל".

“שמעת?", הוא צחק אליי.

“הקשבתי!", הבטתי לתוך עיניו בלי מורא.

וכך התחיל המקצב, אחורה, קדימה, לצד, סיבוב, הוא אחז בי כאילו הייתי קלה כנוצה, הציל אותי כשכמעט מעדתי וצחק כשהלשנתי למורה שהוא עושה מה שהוא רוצה ולא מתחקה אחר הצעדים שלה.

אני לא צריכה לפרט יותר מדי, אתם מכירים אותי כבר שמונה שנים, תקופה לא קלה לפניי, אבל אני יודעת שבסוף אשוב רק לרגע ליפו אהובתי, אקנה לי טוסט, אלך לנמל ואוכל אותו בלב קצת פצוע, למוד לקחים אבל שלם, כמו האישה שהייתי פעם