1.

יש דברים שמרתיחים את הדם. למשל, איך החלטות על מיליארדים מתקבלות בקלות דעת מקוממת וכמעט בלי רעש ציבורי. ביום שלישי השבוע הייתה אמורה הממשלה לאשר את ההסכם השערורייתי בין ראש הממשלה בנט, שר הביטחון גנץ ושר האוצר ליברמן בנוגע לתוספות הרמטכ"ל בפנסיה התקציבית. לא מדובר בפנסיה התקציבית עצמה, אלא בתוספת לה. זה הסיפור בתמציתו, שסופר פה בעבר: לרמטכ"ל, מתברר, הייתה סמכות להגדיל את אחוזי הפנסיה של המשרתים בצה"ל עד 19%(!), סמכות שניתנה לו בעקבות פרשנות רחבה מאוד להחלטת ממשלה ב־1961.

קרוב לכ־60 שנה מאז נזכרו באוצר ובצבא, וגם במשרד המבקר, לטפל בתופעה הזו. בפועל, נוצר נוהג להוסיף לפנסיה כ־9% באופן גורף לכל משרתי הקבע וזכאי הפנסיה התקציבית. כלומר, לאורך עשרות שנים מדובר בעשרות מיליארדי שקלים - וכל זה בגלל שלרמטכ"ל מותר להקפיץ את הפנסיה. הרי פורשי הצבא מקבלים גם כך פנסיה תקציבית (או פנסיית גישור) בגיל פרישה צעיר (46 בממוצע), ועד גיל הפרישה יש להם 21 שנה שבהן הם מקבלים קצבה די יפה. אז למה לתת להם עוד תוספת ניכרת לפנסיה?

מהון להון, הדבר התגלגל לידי המשפטנים ואף לבית המשפט העליון, כשהאוצר ומשרד הביטחון מתקשים להגיע לאיזשהו סיכום בעניין. מצד אחד, עמדתו של בני גנץ היא נחרצת ומקוממת: לא לגעת בשום פנים ואופן בהגדלות הרמטכ"ל. ובלי משפטיזציה הרי אי אפשר, ובמסגרתה נופקה חוות דעת פתלתלה של רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, ואורית קוטב, המשנה לפרקליט המדינה (עניינים אזרחיים). השורה התחתונה: "יש קשיים משפטיים".

אבל במקום לקבוע שחור או לבן, המשפטנים בעצם ביקשו: עזבו אותנו, תשברו את הראש ביניכם, בין משרד האוצר למשרד הביטחון. בין השיטין היה אפשר להבין ששיחקו עם החוק, שיחקו עם הפרשנויות שלו, וכך נוצר מצב לא בריא, שלא לומר לא חוקי, שאפשר לרמטכ"ל לעשות ככל העולה על רוחו עם הגדלות הפנסיה. למעשה, הקביעה הייתה שחלוקה גורפת של תוספת לפנסיה איננה חוקית וצריך לעגנה בחקיקה ראשית.

ישיבת הממשלה באמצע השבוע באה להכשיר את השרץ. אלא שכאן אזרו אומץ קובי בר נתן, הממונה על השכר באוצר, ויוגב גרדוס, ראש אגף התקציבים באוצר, והגישו ביום ב' אחר הצהריים חוות דעת כלכלית בת עשרה עמודים לקראת החלטת הממשלה. חוות הדעת ניתחה את המשמעויות הכלכליות של המהלך. הנה עיקריה, מילה במילה:

"היקף ושיעורי הגדלת הפנסיה לגמלאי צה"ל ייחודיים לא רק בהשוואה ליתר גמלאי שירות המדינה בהסדר פנסיה תקציבית, אלא גם בהשוואה לגופי הביטחון האחרים. נוסף לכך, חוקיות המנגנון שבו נהג צה"ל למתן הגדלות הרמטכ"ל מוטלת בספק".

"הצעת משרד הביטחון מבקשת להכשיר בדיעבד את המצב הקיים לגבי משרתי קבע מעל גיל 40 ומבקשת ליצור הסדר דומה לגבי משרתי קבע מתחת לגיל 40, שבו כלל גמלאי צה"ל זוכים לתוספת אחוזיות לקצבת הפנסיה".

העלויות: עלות שנתית בעקבות ההחלטה הצפויה של הממשלה - 1.1 מיליארד שקל; עלות שנתית במימוש מלא של המודל שהציעה הממשלה - 1.5 מיליארד שקל; עלות ההחלטה בעשור (במחירי 2021) - 15 מיליארד שקל; שיעור ההגדלה מקצבת הפנסיה לפורש - 16.7%(!); תוספת ממוצעת לפורש לחודש - 2,880 שקל.

"באופן מפתיע, ההצעה של משרד הביטחון מתגמלת ביתר תפקידים עורפיים, ובעיקר תפקידי עתודה, אשר זכאים לקבל 4% הגדלה נוספים, לעומת לוחמים אשר שירתו ברציפות, שיקבלו רק 3% תוספת".

"במקרה שההגדלות יחולו גם על כלל פורשי פנסיית הגישור (פנסיה תקציבית בתחפושת - א"צ), תתווסף עלות של 400 מיליון שקל בשנה".
"נזכיר כי גמלאי צה"ל זכאים ממילא להטבה משמעותית, בדמות פנסיה מרחיבה מגיל צעיר. גיל הפרישה הממוצע של גמלאי צה"ל נמוך בכעשור מגיל הפרישה הממוצע של יתר גמלאי הביטחון, אך למרות זאת, קצבת הפנסיה שלה הם זכאים דומה או גבוהה מזו של מקביליהם.

כך, לדוגמה, בשנת 2019 עמד גיל הפרישה הממוצע בצה"ל על 46, כאשר גיל הפרישה הממוצע של השוטרים והסוהרים עמד על 54 וגיל הפרישה של יתר מערכת הביטחון עמד על 59, זאת בזמן שהקצבה הממוצעת לגמלאי צה"ל (קצינים ונגדים) עמדה על 17,256 שקל בחודש, בעוד הקצבה הממוצעת של השוטרים והסוהרים עמדה על 14,072 שקל והקצבה הממוצעת של יתר מערכת הביטחון עמדה על 17,552 שקל - הבדל זעום לאור העובדה שפורשים אלו יוצאים לגמלאות כ־13 שנה לאחר פורשי צה"ל".

"הוצאות הפנסיה התקציבית של צה"ל עומדות על כ־8 מיליארד שקל בשנה, וצפויות לעלות בעתיד בצורה משמעותית, ולהגיע עד לכ־12.3 מיליארד שקל בשנת 2040 (במחירי 2021). יתרה מכך, המחויבויות הנוספות בגין פנסיית הגישור עתידות להעלות את ההוצאה לפנסיה בצה"ל עד כ־15 מיליארד שקל בשנה. זאת, כאשר כיום המחויבות האקטוארית של מערכת הביטחון בגין הפנסיה התקציבית עומדת על כ־360 מיליארד שקל, אשר גדלה רק בשנה אחרונה ב־5%".

"שווי הפנסיה התקציבית הממוצעת בצה"ל עומד על 7.7 מיליון שקל, לעומת כ־2 מיליון שקל לעובדי הוראה".

"לסיכום: החלטת הממשלה המובאת מבקשת להכשיר בדיעבד מצב קיים, שבו במשך שנים ניתנו תוספות משמעותיות לקצבת הפנסיה של פורשי צה"ל בעלות גבוהה, באופן שספק אם היה מותר. התוספת השנתית לתקציב המדינה יכולה להיות מופנית לשימושים אזרחיים או לחלופין לצורכי ההתעצמות של מערכת הביטחון".

"קבלת ההחלטה על ידי הממשלה תשית עלויות אקטואריות של עשרות מיליארדים על תקציב המדינה בעשרות השנים הקרובות".
"קידום ההחלטה עשוי להוביל לדרישה של גופי הביטחון המקבילים, וכן של ארגונים אחרים בשירות המדינה, להסדרים דומים, דבר העשוי להוביל לעלויות ניכרות נוספות לתקציבי הגמלאות של הגופים".

מה שעמד לקרות ביום שלישי בישיבת הממשלה הוא מחטף של בנט, גנץ וליברמן. מחטף באמצע הגל הרביעי של הקורונה. מחטף לא ראוי. מחטף שהוא בניגוד לחוק לכאורה - זו הרוח שנשבה מחוות הדעת המשפטית של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. אז איפה מנדלבליט כשמנסים להעביר החלטה שתעלה לנו 1.5 מיליארד שקל בשנה ועשרות מיליארדים לטווח הארוך?

בדואים בנגב (צילום: רויטרס)בדואים בנגב (צילום: רויטרס)

2.

דוח המבקר על חוסר המשילות בנגב, שפורסם בשבוע שעבר, צייר תמונה קשה של אין דין ואין דיין ואיש הישר בעיניו יעשה. מטבע הדברים, הזרקורים הופנו לפעילות הפלילית, הכוללת גניבות של נשק מבסיסי צה"ל וכדומה, אבל אני חושב שהמיקוד צריך להיות כלכלי - ויש כמה פרמטרים כלכליים שזועקים לשמיים בנושא הזה. התופעה הבולטת מבחינתי היא הזיופים בדיווחים לביטוח לאומי ותשלומי קצבאות עודפים - תופעה שלובשת כמה צורות.

פוליגמיה: על פי הערכות, מספר הנשים הפוליגמיות בישראל עומד על יותר מ־14 אלף. תופעת ריבוי הנישואים - נישואים שניים או יותר לנשים פלסטיניות שאין להן מעמד חוקי בישראל או לנשים חסרות מעמד חוקי אחרות - משמשת כאמצעי להשגת רווח כלכלי, לעתים לא כחוק, כמו קצבת הבטחת הכנסה ליחידה משפחתית שבה יותר משני בני זוג, כך על פי הערכות של המדינה.

בעצם נוצר תמריץ לאמץ פוליגמיה כדי לקבל, בין היתר, גמלאות להבטחת הכנסה לכל אישה נוספת וזכאות של כל אישה נוספת למקרקעין, בכסות סטטוס של "ראש משפחה חד־הורית". אף שהתופעה איננה חוקית (חוק הפוליגמיה), אין ממש אכיפה, ובמגזר הבדואי טוענים כי זו תופעה חברתית־דתית וכי הם אינם מקבלים את התערבות המדינה בהתנהלותם, ש"חלקה נובעת מניכור".

הנשים המגורשות: תופעה שבה נשים מגורשות על ידי בעליהן, ובכל זאת עדיין נשארות לרוב במקום מגוריו ואף סרות למרותו. התברר כי ברוב המקרים האלה הנשים המגורשות מדווחות על היותן חד־הוריות, כדי ליהנות מגמלת הבטחת הכנסה גבוהה יותר, שאותה הן מעבירות לאדם שגירש אותן.

הנשים הישראליות העוברות לגור בשטחי יהודה ושומרון: תופעה שבה נשים מהאוכלוסייה הבדואית, שרשומות כתושבות ישראל ברשות האוכלוסין, מתחתנות ועוברות לגור ביהודה ושומרון, אולם ממשיכות לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי, בניגוד לכללים של המוסד לביטוח לאומי.
נשים פלסטיניות הנישאות לאזרח ישראלי (בדואי): תופעה של נשים מהרשות הפלסטינית שהתחתנו עם בדואי אזרח ישראל, ילדו לו ולא קיבלו אישור לאיחוד משפחות, ולכן הילדים אינם בעלי מעמד בישראל.

כעבור שנים אחדות הבעל מבקש לרשום את הילדים כזכאים לקבל את קצבת הילדים של הביטוח הלאומי על שמו. בהיעדר מידע מספק בידי הרשויות וחוסר יכולת שלהן להוכיח את אי־זכאותו לקצבת ילדים, ההורים מקבלים לבסוף את קצבת הילדים, אף שבמקרים רבים האם והילדים מתגוררים בפועל ברשות הפלסטינית.

באחד הדוחות הממשלתיים נכתבו במפורש הדברים הבאים: "אחת התופעות החמורות של ריבוי נישואים בקרב הבדואים, אשר התגברה בשנים האחרונות, היא מעין סחר בנשים פלסטיניות למטרות נישואים עם גברים בדואים... רבות מן הנשים השניות הן פלסטיניות תושבות השטחים".
שימו לב לדברים שנכתבו על ידי רשות האוכלוסין: "כחלק מבדיקת הזכאות לקבלת מעמד בישראל נבחנת מידת הימצאותם, דהיינו קיום מרכז חיים בישראל. בדיקות אלו נעשות באמצעים דלים ומיושנים, ללא כלי עבודה אשר עמם נוכל להתמודד כאשר מוגשות עתירות לבתי המשפט השונים.

מבדיקתנו עולה כי ישנם אזרחים ישראלים, תושבי קבע ותושבים ארעיים רבים, המתגוררים בשטחי הרשות והנהנים מכל הזכויות ואין דרך לעצור את התופעה. תושבים אלה מגיעים ללשכתנו ומגישים בקשות לאיחוד משפחות עם תושבי האזור ואחר כך מבקשים לרשום את הנולדים, כולל נולדים מאישה שנייה ושלישית, כאשר כולן תושבות שטחים, והם לא גרים בארץ בכלל. אנו לא יכולים לסרב למי שהמציא את המסמכים הנדרשים (הרוב מפוברק), הופיע לראיון, רשם את ילדיו לבית ספר בארץ ואף אחד לא טורח לעדכן את תנועותיו במעברים ולתעד זאת כראיה".

פברוקים, זיופים, קבלת קצבאות שלא כדין - כל זה נעשה כבר שנים ארוכות. כמה זה עולה למדינה? להערכתי, מיליארדי שקלים לאורך השנים האחרונות.

ארנונה: במשפט קצר - אין כמעט תשלומי ארנונה ברשויות הבדואית. סך ההכנסות השנתיות של הרשויות הבדואיות מארנונה למגורים עומד על כ־25 מיליון שקל בלבד מתוך ההכנסות בתקציב הרגיל המצרפי (כ־2%). זאת לעומת הכנסות מארנונה למגורים של 1.12 מיליארד שקל בשאר הרשויות בדרום הארץ מתוך ההכנסות בתקציב המצרפי (כ־14%).

איך זה מתורגם? במימון גדול יותר של המדינה: על פי נתוני המבקר, הנכונים לשנת 2017, במחוז דרום ישנם 39 יישובים ומתוכם תשע רשויות בדואיות. סך ההכנסות בתקציבן של 30 הרשויות שאינן בדואיות עמד על כ־8.7 מיליארדי שקלים, כאשר כ־3.3 מיליארדי שקלים היו במימון המדינה (כ־38%). אצל הרשויות הבדואיות עמד סך התקציב על כ־1.3 מיליארד שקל ומתוכו מימון המדינה עמד על כ־1.1 מיליארד שקל (כ־86%!).

על פי מחקרים שנעשו בעבר, שיעור גביית הארנונה ביישובים הבדואיים עומד על 15% בלבד עד 71%, לעומת ממוצע כלל־ארצי של 73% וממוצע של 84% בשאר הרשויות המקומיות במחוז הדרום. בקיצור ולעניין: בעיית גבייה חמורה.

גביית מסים: לפי נתוני רשות המסים, נכון לסוף 2019, הסתכמו יתרות החובה של עוסקים במשרד מע"מ באר שבע, כולל ריבית והפרשי הצמדה, בכ־2.4 מיליארד שקל, כאשר לרוב החוב הוצאו כתבי הרשאה לתפיסה ולמכירה של מטלטלין. שימו לב לנתון הבא: מניתוח שערכה רשות המסים עולה כי כ־50% ממספר בעלי החוב במשרד מע"מ באר שבע משתייכים לאוכלוסייה הלא־יהודית, ואילו חלקם היחסי באוכלוסיית העוסקים בנגב מגיע לכדי 20%.

איפה הבעיה בגביית המסים? חשש להיכנס ליישובים, תוך עדויות על אלימות נגד עובדי רשות המסים בעת ניסיונות לערוך פעילויות אכיפה והרתעה לצורך גביית מסים ואף בעת פעילויות שגרתיות כמו ביקורת ספרים וכדומה. עובדי רשות המסים, לפי עדותם, חוששים להיכנס לאזורים מסוימים בנגב, וזה חוזר על עצמו אצל כל רשויות המדינה – לא רוצים להיכנס ולא רוצים להתעסק. ברור, אם כן, שהיקף הכלכלה השחורה בקרב היישובים הבדואיים הוא רחב מאוד וגורם לאובדן הכנסות ממסים למדינה.

מנהל סניף הביטוח הלאומי בבאר שבע כתב: "במגזר הבדואי ישנם מקרים רבים של עבודה בשחור בתחומים שונים ומגוונים, ובהם עסקים שונים כמו חומרי בנייה, מעבדות לתיקון פלאפונים, מרכולים ועוד, שאינם מדווחים לרשויות כנדרש בחוק, ועובדים הקשורים אליהם אף מקבלים גמלאות מהביטוח הלאומי במקביל לעבודתם הלא מדווחת".

כלכלה שחורה בהיקף אדיר, פשיעה, תשלומי קצבאות עודפים באמצעות זיופים - זו תמונת המצב העגומה בקרב היישובים הבדואיים. והמסקנה שלי היא שיש זכויות ויש גם חובות לאזרחים. אי אפשר לדבר על מה שהמדינה צריכה לתת (תשתיות, שירותי רווחה וחינוך וכדומה) בלי להזכיר גם את החובות של האזרחים: לשלם מסים כחוק ולא לפברק מסמכים או נישואים בשביל לקבל עוד קצבאות.

[email protected]