נפתלי בנט אמר שהקורונה נתנה לכולנו שיעור בצניעות, אחרי תקופה ארוכה שבה נבחרי הציבור התנהגו כאילו דווקא הרברבנות היא ערך עליון. אבל גם אם הקורונה ממשיכה להטיח בנו את שיעורי הענווה בזה אחר זה, נראה שטרם למדנו אותם. מי שנכשל, לא מודה בכישלון - אלא מעמיד פנים שהיה הצלחה מסחררת (או שסתם משליך את הכישלון על מישהו אחר), ומי שלא התנסה אף פעם בעשייה של ממש, משום מה תמיד יודע בדיוק מה צריך לעשות. הכי קל לצעוק מהטריבונה, ובינתיים הציבור רק מתבלבל.

אין ספק שזן דלתא טרף את הקלפים. בכל יום מתגלה עוד פיסת מידע שמבטלת את המסקנות הקודמות, וישראל לא לבד בעניין הזה. כמעט כל יעדי הטיסה שהיו ירוקים בחודש שעבר כבר דורשים בידוד, בארה"ב יש התפרצות מחודשת שפגעה בכ־100 אלף ילדים, החיסון של מודרנה מתברר כיעיל יותר לזן דלתא מהחיסון של פייזר, וכולם לומדים תוך כדי הליכה.

מה שכן, בהשוואה לעולם המערבי שאנחנו אמורים להשתייך אליו, אנחנו כן לבד בעניין המשמעת הרופפת. אפשר להבין את הניסיון של הממשלה החדשה לעשות דברים אחרת, משום שהמשוואה השתנתה מאז הסגרים הקודמים. אבל מצד שני, נדמה שהיא עדיין מתקשה להפנים את הדרך שבה מתנהל העם, במיוחד אחרי תקופה ארוכה של חינוך רע. הישראלים גם ככה לא ממש מצטיינים במשמעת, ועדיין שוררת תחושה שהמגבלות הן בגדר המלצה.

התרגלנו לחשיבה בינארית של כן סגר או לא סגר, אבל כדי "לחיות לצד הקורונה" אין מנוס מהטלת מגבלות שמשבשות מעט את אורח החיים הנורמלי, דווקא כדי להימנע מסגר ובכל זאת לבלום את הכפלת ההדבקה. הגבלת התקהלויות, לדוגמה, נראית כמו צעד טבעי, אבל קבינט הקורונה עדיין מתיר לאלפי אנשים להתקהל באוויר הפתוח ולאלף איש להתקהל בחלל סגור. זה הגיוני? ממש כפי שהייתה תחושה כזו עם הממשלה הקודמת, גם עכשיו יש תחושת שאין מספיק היגיון במהלכים.

ההסברה דווקא השתפרה השבוע יחסית לשבוע שלפניו, ויותר שרים, רופאים ובכירים התראיינו לעתים קרובות כדי לחזור שוב ושוב על הצורך להתחסן ולעטות מסיכות. רבים מבני ה־60 ומעלה כבר התחסנו, וחלקנו אפילו הצלחנו להבין את המשוואה החדשה שהממשלה מנסה להטמיע: אנחנו במרוץ שבו החיסון השלישי לגיל השלישי והחיסון הראשון למתמהמהים מתחרים בקצב התפשטות המגיפה. התקווה היא שהקצב היפה של החיסון ינצח, אבל אף אחד לא באמת יכול לנבא את מה שיקרה.

כשלוקח כל כך הרבה זמן להבין את האסטרטגיה של הממשלה בעניין הקורונה בעוד המספרים מאמירים, המסקנה היא שיש עדיין מקום גדול לשיפור בכל הנוגע להסברה. המסרים הבסיסיים צריכים להיות סביבנו כל הזמן. מישהו שומר על מרחק של שני מטר, למשל? הרי המשק לא ישותק אם נשמור על הכלל הזה. האם המעקב אחר המבודדים החוזרים מחו"ל הוא יומיומי ומספיק ברור? והאם יש הוצאת פעילויות לאוויר הפתוח עד כמה שניתן, גם בבתי תפילה ומוסדות לימוד?

לצד כל אלה, גם אין מנוס מלהגביר משמעותית את האכיפה. אם לא תהיה אכיפה רצינית, יישאר כר נרחב מדי לאדישים, לאנשי ה"יהיה בסדר", לאלה שקובעים את הכללים לעצמם ולאלה שתחמנותם אומנותם.

ג'ידא רינאוי־זועבי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)ג'ידא רינאוי־זועבי (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

התגנבות יחידים

אם כבר צניעות, לאחרונה נדמה שהתכונה הכי נדרשת עבור חברי כנסת שרוצים לפרוץ את האלמוניות שלהם, היא דווקא טיפשות או נמהרות. הבולטת של השבוע החולף היא כמובן חברת הכנסת ג'ידא רינאוי־זועבי ממרצ, שזכתה ל־15 דקות של תהילה (או שמא שמצה), כשאמרה ש"הנוכחות שלנו בקואליציה מגבילה את היכולת לנקוט פעולה צבאית, ובנט יודע שהקואליציה תיפול במקרה כזה".

עם חברי קואליציה כאלה, מי צריך יריבים באופוזיציה? ההתנהלות הזו מקוממת במיוחד כשהיא מגיעה מח"כ שולי ובלתי מוכר. מה בדיוק היא השיגה באמירה האומללה הזו, פרט לכך שהיום אנחנו יודעים מי היא ובשבוע שעבר לא ידענו?

מצד שני, הדרך שבה שאר חברי מרצ הגיבו על האמירה הזו, דווקא הפתיעה לטובה. נראה שיש בממשלה המוזרה שהצליחה לקום כאן הבנה אחת ברורה: יש נושאים שצריך פשוט לשים בצד למשך ארבע שנים אם רוצים להמשיך לקיים אותה. כך קרה שהאמירה הנמהרת והטיפשית גררה דווקא תגובות מחזקות, ושכרה של רינאוי־זועבי יצא בהפסדה.

איילת שקד הודיעה שאם תידרש פעולה צבאית היא תיערך, גם במחיר הפלת הממשלה והליכה לבחירות. אבל גם ניצן הורוביץ ותמר זנדברג התנערו מההצהרה ההזויה של רינאוי־זועבי, שמשום מה חושבת שהיא זו שתקבע כאן את הסדרי הביטחון, ואמרו באופן בהיר ורשמי שלממשלה יש לגיטימציה לכל פעולה צבאית שתמצא לנכון.

רינאוי־זועבי אינה לבד. שיגעונות הגדלות של ח"כים אלמוניים שהצליחו להשתרבב לאיזו מפלגה, ואז ברגע האמת מחליטים שבעצם הם "חייבים להיות נאמנים לעצמם" ולהתנתק מהקו המפלגתי (או מהממשלה) בלי שאף אחד הצביע עבורם - הפכו לתופעה רווחת מדי.

את עמיחי שיקלי, לדוגמה, אף אחד לא הכיר עד שהוא התחיל לעשות בעיות. לא ברור אילו ערכים הוא חושב שהוא מייצג כשהוא סונט בצורה מכוערת בראש הממשלה בנט, שבלעדיו כלל לא היה מגיע לכנסת, או לבמה שממנה הוא לועג לו. ברור, לעומת זאת, אילו ערכים הוא לא מייצג: כבוד וצניעות. קשה שלא לחשוב על המסרים הקלוקלים שהוא העביר לחניכים צעירים במכינה הקדם־צבאית שאותה ניהל עד שבנט בחר בו.

בניגוד למה שנדמה לו, אין בהתנהלות הזו רווח אישי אמיתי. מי שאין לו כבוד לאדם שנתן בו אמון והכניס אותו למערכת הפוליטית, גם לא יקבל כבוד ובוודאי שלא אמון. יותר מזה: לא ברור איך טירון כמוהו לא רועד כשהוא משנה בגחמה של רגע את הצבעתו, באופן שמפיל חוק שאמור לשמור על ביטחון המדינה. נקווה ששיעור הצניעות האישי שלו מחכה עבורו מעבר לפינה.

גם באלי אבידר מישראל ביתנו אף אחד לא בחר, וההתנהלות הפרועה שלו רק כדי לקבל תפקיד שר לא בדיוק מעוררת הערכה. האם זה מה שיסייע לקריירה הפוליטית שלו בעתיד? מה הוא כבר יכול לעשות כ"שר לענייני מודיעין"?

התהילה קצרת המועד מסמאת. קצת צניעות, קצת יושרה וגם קצת פחות אופורטוניזם מעולם לא הרגו אף אחד. להפך - בניגוד למה שנדמה, הם עדיין מעוררים הערכה, ובאווירה הפוליטית הנוכחית - דווקא הם אלה שיבלטו לטובה.

[email protected]