שני מומחים הופיעו ביום רביעי בערב בפני שרי קבינט הקורונה (למתעניינים: שר החוץ יאיר לפיד קיים את הבטחתו והופיע לדיון לזמן לא ארוך בזום מרבאט, בירת מרוקו). שני פרופסורים מכובדים, ערן סגל ורן בליצר. כל אחד מהם התבקש להכין לקראת הדיון תחזית משלו לשאלת השאלות: "מה יקרה אם לא נטיל סגר?".

מדובר בשאלה חשובה עבור הרוב המוחלט של חברי קבינט הקורונה הנוכחי. בשונה מהקבינט הקודם, השייך לעידן נתניהו, היום רוב השרים מחזיקים באסכולה אחרת, מאוד ברורה, שלפיה סגר זה רע על גבול הבלתי נסבל. כי אם נלך אחורה ונסגור את העם בבית, הכל שוב יקרוס פה, האנשים יאבדו את פרנסתם, הילדים ישתגעו בין ארבעה קירות וישגעו את הוריהם, והמדינה שוב תיאלץ להוציא מיליארדים על פיצויים למובטלים, במקום להשקיע אותם במערכת הבריאות.

עד לא מזמן חלק מאותם שרים שיושבים כיום בקבינט הקורונה השתייכו לצד אחר, לאופוזיציה לוחמת שצעקה ונלחמה נגד הסגרים וההגבלות. כעת יש להם תפקיד אחר, והם עומדים בפני משימה קשה בהרבה: עליהם לקבל החלטות שכל אחת מהן - אם תתברר כלא נכונה - עלולה להוביל לאובדן חיי אדם ולעלות ביוקר לממשלה ולעומד בראשה, שממילא מתמודד לא רק עם קורונה, אלא גם עם סקרים מאוד לא מחמיאים.

ובכן, שני הפרופסורים פרשו את תחזיותיהם והותירו את רוב הנוכחים בהלם קל. לפי פרופ' סגל האופטימי, אם מדינת ישראל תלך לפי התסריט האידיאלי, החיסון השלישי ייפתח מיידית גם לבני 40 ומעלה, תירשם היענות שיא, וכולם יתחסנו - גם אז עד סוף ספטמבר צפויים למות מהנגיף בין 3,000 ל־6,000 בני אדם, בעוד מניין המאומתים החדשים ביום יעלה עד 23 אלף. "זה יהיה השיא, ואז המספרים יתחילו לרדת, כמו שזה קרה בבריטניה", סיכם פרופ' סגל על רקע שקט מתוח שהשתרר באולם הישיבות.

ערן סגל (צילום: מכון ויצמן)ערן סגל (צילום: מכון ויצמן)


פרופ' בליצר העמיק את הרושם בקרב השרים: לפי המודל שלו, אם לא יוטל סגר הדוק ובהתחשב בעובדה שהחיסון השלישי טרם נפתח לבני 40 ומעלה, מערכת הבריאות צפויה להגיע לאי־ספיקה (כלומר, לרף של 2,200 חולים קשים) כבר באמצע ספטמבר. "אבל אנחנו מוסיפים תקציבים ותקנים לבתי החולים!", קראו כמה משרי הקבינט אחרי שהצליחו להתגבר על ההלם הראשוני מהנתונים.

"וזה עדיין לא פותר את הבעיה", ענו נציגי משרד הבריאות. ויכוח קצר התקיים כאשר ותיקי השרים שישבו גם בקבינט הקורונה של ממשלת נתניהו־גנץ הזכירו לאנשי משרד הבריאות כי גם הממשלה הקודמת הוסיפה להם תקנים וכסף, ובאורח פלא גם אז הם המשיכו להציג את אותם הנתונים של התקנים החסרים.

בשונה מדיוני קבינט הקורונה הקודמים, זה שהתקיים שלשום התארך הרבה מעבר למתוכנן. אולי המספרים הדרמטיים של שני הפרופסורים עשו את שלהם, אולי דבריו של שר השיכון אלקין, שדרש לשקול ברצינות את דחייתה של שנת הלימודים ולהחמיר את הגבלות ההתקהלות - ערערו את תמימות הדעים השוררת בקבינט.

רן בליצר (צילום: U.S. Embassy Jerusalem)רן בליצר (צילום: U.S. Embassy Jerusalem)


אלקין וראש מפלגתו גדעון סער, אגב, היו היחידים שחשבו שלהגביל אירועים עד 1,000 איש בפנים ועד 5,000 בחוץ זה לא מספיק ולא יעזור כלום. כל השאר חזרו על המנטרה המסורתית שלהם: "המספרים העדכניים של חולים קשים אינם מצדיקים הגבלות קשות ופגיעה בפרנסת הציבור". וזוהי תמונה אופיינית של מהלך קבלת ההחלטות בממשלה הנוכחית. זה הפרדוקס שלה: ניהול התהליך תמיד תקין וענייני, ואילו ההחלטות שמתקבלות בסוף נראות לרוב כמו פול גז בניוטרל.

הלבטים של גנץ

באמצע הדיון, בערך כששרת החינוך יפעת שאשא ביטון התווכחה עם שרת התחבורה מרב מיכאלי בנושא החיסונים בבתי הספר, קם לפתע שר הביטחון בני גנץ ממקומו, התנצל והסביר כי הוא נאלץ לעזוב את הדיון עקב "התחייבוות חשובה קודמת". השרים החליפו מבטים מודאגים: כששר הביטחון עוזב דיון מכריע, יש מקום לכל מיני תרחישים.

אלא שכעבור שעה קלה התברר כי ההתחייבות החשובה הקודמת של גנץ ניתנה לשרה לשעבר עומר ינקלביץ', שחגגה באותו הערב את אירוסי בנה. גנץ הוזמן כאורח כבוד, ובתמונות מהאירוע נראה שר הביטחון מתקבל בכבוד, מחייך ונראה מרוצה מהמעמד.

יש לציין כי חיוכים מצדו של גנץ הם מחזה די נדיר בתקופה האחרונה. מאז הקמתה של ממשלת בנט־לפיד, גנץ, מי שיכול היה להיות רה"מ, מסתובב ממורמר ועצבני. כל יום שהוא מבלה בממשלה הזאת מזכיר לו את העובדה שאילו הדברים היו מתנהלים אחרת, אילו שותפיו הנוכחיים לממשלה לא היו עושים לו את המוות - בנובמבר הקרוב הוא היה זה שמנהל את ישיבות הממשלה.

בני גנץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)בני גנץ (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)


בנימין נתניהו, מצדו, קורא היטב את מצב הרוח של שותפו לשעבר ולא מפסיק לקרוץ לו בהבעת פנים של מפיסטו. המסר העובר מנתניהו אל גנץ הוא קבוע: "בכל שבוע יש לך הזדמנות להצטרף אליי ולקדם את אי־האמון הקונסטרוקטיבי. החלטה אחת – ואתה ראש הממשלה".

גנץ יודע זאת, ונראה כי אינו ממהר לשים קץ למסרים המגיעים מהאזור במליאה שבו יושב ראש האופוזיציה. גנץ גם לא התפטר מהכנסת במסגרת החוק הנורווגי, בשונה מרוב שרי הממשלה. להיות ח"כ בכנסת הנוכחית זה סיוט, כידוע. עשרות שעות של פיליבסטרים, מינימום קיזוזים, נוכחות חובה כי כל קול קובע – הבימה לא הכי אטרקטיבית עבור שר הביטחון.

ובכל זאת, גנץ מעדיף לשמר את האופציה, לא לוותר. אולי טוב לו להשתעשע במחשבה על אותו יום אפשרי. אם הממשלה הזאת תימאס עליו סופית, הוא יקום ויקים ממשלה עם נתניהו. אך בפועל הוא יודע היטב כי יש בחלום הזה יותר סיכונים מאשר סיכויים אמיתיים, והסכנה הגדולה היא נתניהו עצמו וחוסר האמינות האטומי שלו.

פרט לחוסר האמון בנתניהו, מה שעוצר את גנץ הוא החשש מהלינץ' התקשורתי והפוליטי שלבטח יחווה אם ירצה להתקדם בכיוון הזה. וגם לגמרי לא בטוח שכל שמונת חברי סיעתו יהיו מוכנים לקום וללכת לזרועותיו המסוכנות של ראש הליכוד. קיים תסריט אחד שעשוי לתת לגנץ לגיטימציה לבצע מהלך שכזה (אם יקבל החלטה שהוא אכן רוצה בכך): ממשלת בנט תיכשל כישלון מפואר במאבק בקורונה, התחזיות הפסימיות של המומחים תתממשנה, ובנט יהפוך לאולמרט ב' עם 3% תמיכה מהציבור. או אז יוכל גנץ להכריז כי "איננו מסוגל עוד לקחת חלק באסון הזה", כשבתסריט כזה גם תהיה לו מספיק תמיכה תקשורתית ופוליטית לביצוע המהלך.
|
אולם היום, כאמור, גנץ ותמונת התחלואה הקשה עדיין לא שם. כעת ממשלת בנט עומדת בפני המבחן האמיתי והוא קבלת החלטות נכונות במצב של אי־ודאות ומשתנים מורכבים. החודשיים הקרובים יהיו קריטיים: גם לממשלה בהיבט הפוליטי, ובעיקר לכל אזרחי המדינה, בהיבט של החיים עצמם.