ניכר במחבריו של דוח האו"ם על התחממות כדור הארץ שהם הולכים על חבל דק. מצדו האחד, תהום ה"אין מה לעשות", שעלולה להוביל לייאוש. מצדו השני, תהום ה"עוד יש זמן לתקן", שעלולה להוביל לחוסר מעש.

כמעט בכל פסקה, בכל משפט, ניכר הניסיון ללכת על החבל בלי ליפול. אין זמן – אבל עוד יש זמן. אין מה לעשות – אבל עוד יש מה לעשות. התהליך בלתי הפיך – אבל עוד הפיך. אם רק נזדרז. אנחנו. מי זה אנחנו? הנה, כאן בדיוק מתחילה הבעיה. אין אנחנו. כלומר – יש. אנחנו, בני האדם.

אבל בתוך האנחנו הכללי יש עוד הרבה אנחנו מצומצם. אנחנו הסינים, אנחנו הסקנדינבים, אנחנו הברזילאים, אנחנו האמריקאים, אנחנו הישראלים.

ובשלב הזה, האנחנו הקטן יותר חזק מהאנחנו הגדול, ושום דוח חמור של האו"ם כנראה לא ישנה את זה. זו דרך העולם: האנחנו הקטן מתרופף, ומפנה מקום לאנחנו הגדול, הפולשני, רק כאשר מאוחר מדי. כשהקטסטרופה כבר משתוללת.

זו לא תחזית פסימית. זו לא תחזית בכלל. זו הערכה הנסמכת על ניסיון. גם את מלחמת העולם הראשונה אפשר היה למנוע, אילו היה בכוחו של אנחנו גדול למנוע את כוחו של אנחנו קטן.

וכך גם בעוד לא מעט אסונות ומלחמות, מעשי טבע ומעשי אדם. המתח המתמיד בין האנחנו הגדול לאנחנו הקטן הוא זה שבולם הידרדרות מהירה לדיקטטורה כופה, והוא גם זה שמונע לעתים שלטון יעיל ותגובה מהירה.

דוגמה מהימים האלה: האנחנו הקטן של הישראלים שלא מתחשק להם להתחסן, מסיבה לא הגיונית כזאת או מסיבה לא הגיונית אחרת, מול האנחנו הגדול של הישראלים שמוטב היה להם אם תאומץ מדיניות אגרסיבית של חיסון לכל.

שיטפונות והצפות בגרמניה (צילום: REUTERS/Wolfgang Rattay)שיטפונות והצפות בגרמניה (צילום: REUTERS/Wolfgang Rattay)

האנחנו הקטן נלחם באנחנו הגדול בשפה של זכויות: אי אפשר להכריח, זה הגוף שלנו, לא תגידו לנו מה לעשות. האנחנו הגדול מתקשה לתפקד מול ההתנגדות הזאת, גם אם אין ספק שהעובדות לצדו.

עכשיו העתיקו את אותו מודל להתחממות כדור הארץ. גם במקרה הזה, האינטרס של האנחנו הקטן לא תמיד חופף את זה של האנחנו הגדול.

הנה דוגמה: לפני שבועיים בערך יצאו כמה ממדינות הג'י־20 במתקפה על ארבע חברות אחרות בארגון, בטענה שהמדיניות האנרגטית שלהן רק תחמיר את ההתחממות הגלובלית.

מי הארבע? סין, רוסיה, ברזיל, אוסטרליה. כלומר, לא ארבע מדינות זניחות שאפשר פשוט לאלץ אותן להתכופף מול תכתיבים של האו"ם, או מול קואליציה בינלאומית בהנהגת ג'ו ביידן.

אלה ארבע מדינות ענק, כל אחת עם הצרות שלה – וחלקן בצרות אחת עם השנייה (יחסי סין־אוסטרליה הם פרשה מרתקת בפני עצמה). כל אחת תעשה מה שנראה לה נכון עבורה.

ביידן יכול להביא לקונגרס האמריקאי תקציב יותר או פחות שאפתני בנושאים של אנרגיה ירוקה. אירופה יכולה להשית על עצמה משמעת ברזל ולעבור ממכונית לאופניים. כל זה לא יזיז את הברזילאים מעמדתם.

ג'ון קרי, השליח המיוחד של ביידן לענייני האקלים, הפנה מבט למדינה החשובה יותר מארבע הסוררות. "הדבר הראשון שביידן מקווה בנוגע לסין הוא שסין תכיר במציאות שבה כולנו נמצאים, ובה סין נמצאת, ובמה שעלינו לעשות כדי לעשות את העבודה", אמר.

זה מסוג התקוות ומסוג האמירות שהשפעתן מוגבלת. הסינים מכירים את העובדות. אם אינם עומדים בציפיות, זה לא מפני שהחמיצו את השיעור של המורה קרי, אלא משום שיש להם סדרי עדיפויות אחרים.

ההתחייבות הסינית להפחית את השימוש בפחם משנת 2026 עומדת בעינה, אבל בינתיים הסינים רק מקימים עוד מפעלים מונעי פחם.

בפרפרזה על דברי עצמו, אולי כדאי שקרי יכיר במציאות שבה כולנו נמצאים. נזיפות ושידולים לא יקדמו אותו. הם רק יאפשרו לסינים לגבות מחיר על כל ויתור בתחום האקלים. אמריקה כל כך רוצה? – יש לסינים מה לבקש בתמורה. ולא בטוח שוושינגטון תשמח להיענות לבקשות הללו, גם לא כאשר כדור הארץ בוער.

# # #

והאם הוא בכלל בוער? דוח האו"ם ארוך מאוד, ולעתים קרובות גם משעמם. הטון הרבה פחות דרמטי מטון הכותרות שליוו אותו. לא מעט תחזיות זוכות לכותרות "ודאות נמוכה".

לא מעט התבטאויות מתפתלות בנוסחים של "ייתכן" ו"קרוב לוודאי", ו"צריך להביא בחשבון את האפשרות". ביחס לתופעות כמו הוריקנים, שמעת לעת מתקבלות במחיאות כפיים של "אמרנו לכם", הדוח קובע שקשה להצביע על סיבה ותוצאה.

ממילא, גם לספקנים הרבים יש לא מעט דרכים לקבל את הדוח במשיכת כתפיים. לא "כוננות אדומה", כמו שהציע מזכ"ל האו"ם, אלא עוד ערימת נייר שמוכיחה את מה שידוע.

כדור הארץ מתחמם. הוא ימשיך להתחמם לפחות בכמה עשרות השנים הבאות. ההתחממות היא מעשה ידי אדם, לפחות במידה חלקית. להתחממות יהיו תוצאות, חלקן לא רצויות. כדאי להביא את כל זה בחשבון ולעשות משהו.

מה בדיוק לעשות? זה תלוי במידה רבה בתפיסת האיום, שאיננה זהה. מחקרים של אוניברסיטת ייל מלמדים בכל שנה מחדש עד כמה התפיסות המוקדמות של בני אדם משפיעות על הבנתם את מה שמתרחש בחייהם. רפובליקנים ודמוקרטים שחיים באותה עיר, באותה שכונה, מגיבים אחרת לגמרי לשיטפון או לסופת ברקים עזה או לרוח חזקה.

60% מהדמוקרטים באמריקה אומרים שחוו "באופן אישי" את השפעות ההתחממות הגלובלית. רק 20% (ואם לדייק, 22%) מהרפובליקנים אומרים כך.

כלומר - הגשם אותו גשם, הסופה אותה סופה, השיטפון אותו שיטפון, ובכל זאת, יש מי שמזהה בזה חוויה אישית של התחממות גלובלית, ויש מי שמזהה בזה אירוע מקומי שאין קשר בינו לבין דוחות שכותבים מדענים באולמות ממוזגים.

על ממשלת ישראל לדאוג להיערך לקראת התחממות גלובלית (צילום: ללא קרדיט)על ממשלת ישראל לדאוג להיערך לקראת התחממות גלובלית (צילום: ללא קרדיט)

אם לחפש שביב של תקווה במחקר הזה, אפשר למצוא אותו בממצא האחד המצביע על אירועים שבכוחם לשנות עמדות: יובש קיצוני וממושך.

אפשר למצוא אותו במה שקרה בטקסס של שנת 2014, שחוותה יובש קשה, חום גדול ושריפות. מסתבר שזה השפיע. לא שכולם השתכנעו, אבל מחט התודעה זזה לכיוון הנכון.

השנה, שהיא שנת שריפות וחום קיצוני בלא מעט אתרים, יכולה גם היא לשנות משהו. ביוון העולה באש, בוודאי תשפיע על התודעה. אולי גם בישראל. יוון וישראל הן פינות קטנות בעולם גדול. ברזיל ואוסטרליה חשובות יותר. רוסיה חשובה יותר. שלא לדבר על סין.

יש מי שחושב שדוחות כמו זה של האו"ם מחייבים צעדי חירום, ויש מי שחושבים שאפשר להירגע. למעשה, גם הספקנים מתחלקים לשני מחנות, ביחס לאקלים כמו ביחס לקורונה.

ישנם המטורללים, שמכחישים ממצאים עובדתיים, מפיצים תיאוריות קונספירציה, מערבבים מדע ומאגיה, בונים על כוח עליון שישנה מציאות. עם אלה אין מה לעשות.

אבל צריך להבדיל בין אלה ובין ספקנים רציניים יותר, שאינם מתכחשים לעובדות אלא מעלים שאלות על המסקנות הנגזרות מהן. האם התחממות גלובלית מחייבת פעולת קירור מיידית, שמשמעותה בלימה חדה של הכלכלה הגלובלית, שגם לה יהיו השלכות הרסניות. או שאולי התחממות גלובלית מחייבת היערכות מסודרת, אטית, לעולם חם יותר. לא בלימה - הסתגלות.

בעצם, זו השאלה שמעסיקה גם את הממשלות המתמודדות עם מגיפת הקורונה. האם לנסות למגר אותה, או כמעט למגר, או שמא לקבל את הדין, ולשאת בתוצאות, כדי לא לעצור את שטף החיים.

המגיפה והאקלים הם צמד מעניין, שאפשר למצוא בו לא מעט הקבלות. אמריקה וסין מתקוטטות החודש בענייני אקלים, אבל גם בענייני מגיפה. זיהוי מקורו של נגיף הקורונה חיוני כדי למנוע מגיפה נוספת. אך הסינים מונעים כל ניסיון לערוך בירור מקיף כזה.

ברהמה צ'לני, המכהן במכונים אסטרטגיים בדלהי ובברלין, כתב השבוע ש"אפילו כאשר הנסיבות קושרות קשר להסתיר את האמת, שאלה אחת לא תיעלם". השאלה שלו: האם זה מקרה שמגיפה שהובילה למשבר גלובלי נובעת מאותה עיר שבה סין מקיימת מחקר ביולוגי מהסוג שיכול לחולל מגיפה?

לו ולרבים אחרים יש ספקות ביחס לסין, אך הסינים מאשימים את מאשימיהם, בעיקר באמריקה (אבל גם הודי יהיה להם קל למדי להאשים) בציד מכשפות.

"האשמות השווא של האמריקאים הן רק שיקוף של הפשעים שלה והמניעים הפוליטיים שלה", כתב בעל טור בעיתון הסיני "גלובל טיימס". הנה, דוגמה לקושי לשתף פעולה: האמריקאים והסינים לא מסוגלים להסכים על בירור יסודי של מקור המגיפה - מישהו מניח שהסכמה על צעדים לבלימת ההתחממות תהיה קלה יותר?