אם לא סופרים שתי כתבות ב"מושג", כתב עת לאומנות בעריכת אדם ברוך, ב־1976 (הופעה חיה של האחים אולמן באוקלנד ו"מאחורי דלת ירוקה" עם מרילין צ'יימברס), ישראל רוטרמן היה הרביעית שלי ב"מוניטין", ראש השנה 1981. דברים רבים בחיי עומדים לאחרונה בצל 40 שנות עיתונאות. רובם קשים לעיכול. אין לי בעיה עם גילי המופלג. בשגרה אמריקאית אתה חוזר על תאריך הלידה שלך פעם ביום לפחות; זה אחד מאמצעי הזיהוי המובהקים ביותר בעולם שבו כל המידע עליך פרוץ לרווחה. 40 שנות כתיבה נפלו עליי בהפתעה.

אף על פי שאינני מדייק עובדתית, נדמה לי שאני אחרון הדינוזאורים בפארק יורה מוקף שלדים, במציאות שבה אין יותר מי שהוא עיתונאי פרינט בלבד. בני דורי, החברים והקולגות, השכילו לפנות לעיסוקים עדכניים ורבגוניים יותר או הלכו לעולמם. אני חושש למנות מי לכאן ומי לשם. בדבר אחד אני משוכנע: אני ודאי העיתונאי האחרון (היחיד?) שכותב בעברית ממעבה היער במיין. רובינזון קרוזו פינת אליעזר בן יהודה.

לציון המניין המעיק הזה, שהוא עילה לחשבון נפש ומחשבות קשות בצנעת הפרט, רציתי לפרסם כאן את הכתבה הראשונה שלי מ־81', השנה שבה שבתי לישראל ואדם הרים אותי מאבלי על אבי שמת והביא אותי לענף כבוגר בית ספר לקולנוע. אבל הכתבה הראשונה שלי עשתה בלגן גדול מדי, שלא בכוונה. נשלחתי לראיין את יגאל לוסין עם עליית הסדרה "עמוד האש", ותשובתו האמיצה לשאלתי כיצד הוא התמודד עם דיר יאסין הביאה אותי למאיר פעיל, לצילומים שצילם בעת הטבח, משם לארכיון צה"ל, שהכחיש את קיומם למרות מכתב של ישראל גלילי בכתב ידו המאשר את קבלתם. מי רוצה לחזור עכשיו לדיר יאסין.

ראיון עם ישראל רוטרמן ב-1981 (צילום: מגזין מונטין)ראיון עם ישראל רוטרמן ב-1981 (צילום: מגזין מונטין)

התחקיר על נשק בידיים פרטיות בישראל נראה מיושן. את הכתבה המצולמת על אוכל ובירה בשוק לוינסקי קשה להציג כאן, ולשאלה: מה קרה לגרעין יד חנה? לא בא לי לשוב. אני לא במצב רוח חושפני. כך הגעתי כרונולוגית לראש השנה ולמוהל ישראל רוטרמן ז"ל. מוהל כגיבור תרבות. רבים מכירים את השניט שלו. לא רק זאת; מתישהו, ללא ידיעתי, בני שעוסק בעיתונאות באמריקה, תרגם את הכתבה לאנגלית. זה הבן שאינו קורא אותי כדרך חיים. עניין שאני מתכוון לפענח טרם מותי.

אינני זוכר כיצד זה נולד. הייתי בן 27, ובתי הבכורה טרם נולדה. מה שהניע את אדם לציין בפתיח, אפרופו רוטרמן, שאין לי עדיין ילדים. אני זוכר רק את אדם יושב על הטקסט בחדרו במערכת בכיכר המדינה - מי יאמין שמערכת "מוניטין" הייתה ברחוב תש"ח פינת ה' באייר - מסיט את הקסקט לאחור כהרגלו כשהיה חם לו במצח וצועק לעורכת הלשונית פוריה שתבוא לקחת את כתב היד. בזיכרוני זה מתויק כרגע שבו הרגשתי שהתקבלתי. הכתבה מתפרסמת כאן בקיצוצים בגלל אילוצי מקום.

ישראל רוטרמן, 62, מוהל, גר בבני ברק. כך כנראה צריך להיות. מוהל גר בבני ברק. רחוב וולפסון, קומה שלישית. מבעד לדלתות המוגפות שומעים טלוויזיה בערבית. עוד לא שמונה.

אצל רוטרמן בדירה, טלוויזיה צבעונית עם רמוט־קונטרול, רואים ירדן. יש בסלון מזנון סטנדרטי מהתקופה של ארבעה נגרים וסטריאו. השולחנות מכוסים מפות תחרה, ועל הקירות כמה חיתוכי עץ. יש גם את כל הכרכים של האנציקלופדיה העברית.

רוטרמן הוא גבר קטן ומוצק עם כובד מודגש באזור המותניים. הוא לבוש מתוך מחשבה. המשבצות של החולצה תואמות את צבע המכנסיים. הזקן שלו מטופח ומסודר, מגולח בפינות. הוא דומה לשמואל רודנסקי בתחילת הריצה של "כנר על הגג". יש לו ידיים לבנות קצרות, עם אצבעות מטופחות ונקיות מאוד, כאילו רחץ אותן עם בנזין.

הוא שמע את כל הבדיחות על מוהלים. בריתות ו"תיקונים", הוא יודע אותן בעל פה ומוכן לספר אותן על פי בקשה. הסכין עברה אצלו במשפחה מאב לבן. כדי לתאר את רוטרמן כמו שצריך, מוכרחים להיעזר במיתולוגיית ההומור הישראלי, להקשיב לגדי יגיל עושה את "אני לא מקבל תיקונים שלו" או לשייקה אופיר במבטא פולני.

הוא לא רק מוהל, הוא סלבריטי. הוא האדם היחיד שהיה פעמיים ב"זה הסוד שלי". הוא גם אורח רדיו ותיק והיה במשחק עם מני פאר והגרפולוגית, שאמרה שרוטרמן ודאי עוסק באמנות לפי כתב היד שלו. רוטרמן, כמובן הסכים.

מגזין מוניטין (צילום: מגזין מונטין)מגזין מוניטין (צילום: מגזין מונטין)


"אני המוהל של הממשלה, כל השרים היו אצלי. נולד למישהו בממשלה בן, מחפשים את רוטרמן. הם סומכים עלי וזוכרים אותי מפעמים קודמות. הנכדים של בן גוריון? - אני עשיתי. הנה התמונה. הוא החזיק את הילד ואני עם הזקן קצת יותר צעיר, מה? גולדה מאיר? עשיתי אצלה שלושה נכדים. גם אצל שמעון פרס. עשיתי את הבן שלו יונתן, זה שהתחתן עם הצמחונית... גם את החבר'ה, את הבוהמה, גם הם באים אלי. אני עשיתי אצל גורליצקי ופשנל, אצל יהודה ברקן, שניים, אצל מני פאר שלושה, ג'וזי כץ, יעקב בן הרצל ודליה מזור. גם את איך קוראים לו, שלויימלה ארצי, גם אצלו הייתי. את צביקה פיק עשיתי עוד בפולין. ויש עוד זמר, זה ששר מתחת לאף (רוטרמן לא זוכר וצועק לאשתו בחדר הסמוך - ר"מ) כן, עוזי חיטמן, הוא פלוס שני הבנים שלו. ואת דן שילון ויגאל שילון...".

מאז שהיה "קצת חולה" לדבריו (התקף לב) לפני מספר שנים, רוטרמן טוען שהוא לא עובד קשה. הטלפון, האמת, לא מפסיק לצלצל. האישה בחדר השני לוקחת הודעות וקובעת פגישות. הוא עובד עדיין כחמש פעמים ביום, אבל לא רודף אחרי העבודה. הם באים אליו, רוצים את רוטרמן. אסור לו לעשן, זה לא טוב ללב, אבל הוא גונב כשלא מסתכלים ומעשן "קנט גולדן לייטס" במשיכות קצרות ועצבניות של דבר עברה.

ההתחלה הייתה קשה. רוטרמן הגיע לארץ בתחילת שנות ה־50, כמוהל מוסמך עם ניסיון. הקליקה של המוהלים לא נתנה לו דריסת רגל. רק הזיכרונות מהשואה נתנו לו כוח להילחם. הוא היה אז צעיר מאוד, כמעט ילד, ואף אחד לא רצה שילד ימול את הילד שלו. הוא גר במעברה ולא אכל. עשו מכרז בית חולים בילינסון, ורוטרמן זכה.

"זה מצחיק, לא? רופאים גדולים שעושים ניתוחים מסובכים לא רוצים לעשות ברית. הם קוראים לי. לפעמים נולד ילד מוקדם מדי, או עם פגם בגוף, מחליפים לו את כל הדם בגוף, עושים לו ניתוח לב פתוח, בקושי הוא חי, ואחרי זה קוראים לי לעשות ברית. מטיסים אלי תינוקות מכל הארץ, יודעים שאני אשגיח ולא אקלקל את מה שהציל הרופא.

"בא אלי לפני כמה זמן חייל בצבא, לקח אותי הצידה וביקש שאעשה לו טובה. הוא רצה שאעשה לו ברית. ומה פתאום בחור בן 20 נזכר עכשיו לעשות ברית? מתברר שהוא היה עולה חדש מרוסיה, ושם לא עשו לו. עכשיו הוא רוצה להתחתן, והאמא של הכלה לא הייתה כל כך מבסוטה מהעניין. אמרתי לו בסדר והבטחתי שעד החתונה זה יעבור.

"אחרי 50,000 פעמים כבר ראיתי הכל. כל ברית זה סיפור אחר, משפחה אחרת, מנהגים אחרים. אני צריך להיות שחקן. להגיע מוקדם, להסתכל על הקהל, לראות מה מצב ההורים ולהיכנס לתפקיד. כל פעם תפקיד אחר, בדיחות אחרות כי צריך לפרק את המתח. לפעמים האמא היסטרית ואין עם מי לדבר. היה לי מקרה שהאמא לא נתנה לי לעשות ברית. היו אורחים, אכלו ושתו אבל ברית לא הייתה.

"עשיתי פעם ברית אצל ספרדים מבוכרה. אני גומר לעבוד ואני שומע מישהו צועק: 'תרים את היד! תרים את היד!', אז אני מרים את היד. 'טפו לעזאזל, זה לא ברית'. לא נעלבתי. שאלתי מה קרה. אמרו לי שלא היה דם על היד. צריך להיות דם, אבל אצלי תמיד נקי, שום דבר לא מתלכלך.
"אנשים מנסים לחסוך כסף. בא אחד, נראה מסכן, לבוש חאקי, הזמין אותי לעשות אצלו ברית בבית. אין לו כסף והוא ביקש שאעשה לו הנחה. עשיתי בחינם. אפילו לא היה לו מניין, אני הייתי צריך להביא אנשים. קניתי גם את היין. אחרי יום הוא מצלצל אלי, ככה בגאווה, ומזמין אותי ל'אולמי דליה' למסיבה. תהיה תזמורת ואוכל, והעיקר, יהיו שתי רקדניות בטן. לא הלכתי".

בישראל עובדים כמה מאות מוהלים. רוטרמן אומר שאפשר לחיות מזה. לא כולם. כשאיזה ישראלי יורד משוגע שולח לו כרטיס טיסה, לו ולמשפחה לבוא לניו יורק לעשות ברית, זה רווח נקי. שבוע בניו יורק, הכל משולם. מתח העבודה גבוה מאוד. אסור לעשות שגיאה. אין גבר בלי אבר.

תינוקות שאיבדו את האבר בגלל סיבוך, לרוב נמק כתוצאה מתחבושת לוחצת, אומר רוטרמן, מסיימים את חייהם בבאר יעקב או במוסדות דומים.
קנאת מוהלים היא מחלה קשה. כאשר חלה לפני כמה שנים, הפיצו עליו שמועות. שהוא אחרי מחלה קשה. שהוא לא יעבוד יותר. שרועדות לו הידיים ושהוא לא עומד בלחץ. המוהלים, לדבריו, שונאים זה את זה. כל ברית שעושה מוהל א' היא פחות לחם על שולחנו של מוהל ב'. צריך מרפקים. בכל חדר יולדות בבתי חולים תמצא מוהלים מסתובבים ומחלקים כרטיסי ביקור להורים המאושרים.

"יש לי חתימה, סגנון מסוים. אני מזהה עבודה שלי אחרי עשרים שנה. יום אחד אני הולך ברחוב, ואיזו אישה צועקת אחרי 'מוהל!', מה יש גברת? אני שואל. 'עשית לנו ברית לפני ארבע וחצי שנים, אבל משהו לא בסדר אצלו'. אני שואל, למה חיכית כל כך הרבה זמן? איפה הילד? היא לוקחת אותי אל הילד בגן. אני מוריד לו את המכנסיים ומסתכל. גברת, אני אומר, זה לא השניט שלי. את ילדת בקריה ואני מוהל בבילינסון. את זוכרת את שם המוהל? היא זוכרת ואומרת. זה לא אני. אני מסתכל בילד. זה לא יפה אבל לא יפריע לו".

הניתוח כולו אצל מוהל מיומן, נמשך כ־20 שניות. יד קלה, סכין חדה ותנועה סיבובית והעסק גמור לשמחת הכל. תשאלו מוהל כיצד הוא יודע כמה לחתוך והוא ייעלב. זה לפי העין, יש חוש. צריך לדעת לעצור את הדם מבלי לגרום נמק עם לחץ בתחבושת. לאפשר לתינוק לתת שתן בלי כאב. אם אין תחבושת, איך צורך להוריד והפצע לא נפתח שוב. כאן נכנס "מגן ברונשטיין", פטנט אמריקאי. כלי ממתכת אל־חלד שנראה כמו מספריים עגולים, תופס את האבר מתחת לעורלה, מפעיל לחץ קל ועוצר את הדם.

כותב הרב הראשי לשעבר, הרב יצחק אייק הלוי הרצוג: "המכונה למילה ששמה 'מגן' של הרב צבי ברונשטיין, כפי שתיאר לי את כל הפרטים ידידי היקר הרב גרוזובסקי, ושגם הסכים עליה הגאון הגדול המפורסם אליעזר סילבר נ"י, אין עליה שום חשש ופקפק חס וחלילה בנוגע לכשרות המילה".

רוטרמן מתחמם כשהוא מדבר על המגן. הוא משתמש במגן וחושב שהוא מציל נפשות. הוא מדגים עם סיגריה ומראה כיצד לוחצים. לדבריו, לא נותנים למוהלים להתקדם. לא נותנים לעבוד עם המגן בארץ.

"רק אני עובד עם המגן. יש חוברת עם רשימה של מוהלים ואני לא מופיע. 80 אחוז מאלה שמופיעים ברשימה הייתי זורק אותם. זה לא כבוד גדול להופיע איתם. עם הרבנות אני נמצא בסטטוס־קוו. אני לא מתקיף אותם והם לא מתקיפים אותי. עם המגן, תכף אחרי הברית אפשר לחתן אותו".
פעם בגולה, נזכר רוטרמן, היה המוהל אדם מבוקש ומכובד. ברוב המקרים הוא היה גם השוחט של העיירה. היו מזמינים אותו לכפרים רחוקים. היו אוספים כמה תינוקות ושולחים עגלה. בשלג, בקור, בסופה. המוהל היה מחמם את לבו ביי"ש ועושה דרכו. היה כבוד. הבינו שאיש אחד עם סכין - קובע גורל. לפעמים היה צריך להילחם בשייגצים ובקוזאקים כדי להגיע לברית בזמן.

"היום שואלים אותי את אני יודע לעשות תיקונים. אם עושים את העבודה טוב פעם ראשונה, אין מה לתקן. אנשים לא מבינים את המתח שלי לפני כל ברית. האמא היסטרית, האבא הולך להתעלף, ואיזה דוד נותן עצות. אני צריך לדייק, אסור לעשות טעות, המתח הורג אותי. למחרת הברית אני בא לבקר את התינוק, לראות שהכל בסדר. זה כלול במחיר".

יום שישי, "בית המהנדס", תל אביב, צהריים. רוב הבריתות מתקיימות בצהריים. הברית, אירוע משמח, משלבת מצווה עם כרסום. רק החסידים עושים בבוקר, כדי לתפוס את המצוות מוקדם יותר.

רוטרמן מגיע בב.מ.וו 318. האם, בחורה צעירה, כמעט ילדה, לא מביטה בתינוק. אחותה מטפלת בעניינים. האב אינו בנמצא. אחר כך, בעת הטקס, אני מזהה אותו ליד המזנון. הוא אינו גאה בחוסר היכולת שלו להשתתף בטקס אבל הוא לא יכול להילחם בזה.

בחדר ההכנה, נכנס רוטרמן לחלוק לבן עם קפלים מעומלנים וחובש כובע לבן שמזכיר כומתת צי אמריקאית. טלית הוא לובש רק אם מבקשים במיוחד, כי לציציות יש נטייה להסתבך בין האצבעות.

הוא עובד במהירות. קודם מפרק מהתינוק את ערמת השמיכות והחיתולים ומטלטל אותו מצד לצד. אחר כך הוא מרים אותו ביד אחת, כעומד להשליך אותו לצד השני של החדר, מחייך אליו, אל האם, אל הסבתא, ומחזיר לשולחן. הוא בודק את העורלה ואת האבר המיניאטורי. מציץ מקרוב, מחטט, מעריך. בשלב זה עוזבת האם את החדר. אחותה יורה בו מבט.

התינוק עירום על השמיכה, שארית חבל הטבור ירוקה ועומדת ליפול, תלויה במרכזו. ילד קטן עם כיפה כחולה נכנס ומציץ מקרוב. "אני יכול לעשות כאן 'חיים שכאלה'", אומר רוטרמן, "אני עשיתי את כולם, גם אותו. הוא בטח לא זוכר. אולי נעשה עוד פעם בהזדמנות", הילד עוזב.
זמן לצאת. הסבתא נושאת את התינוק אל מרכז האולם ומניחה אותו על כיסאו של אליהו. רוטרמן עושה את דרכו תוך כדי בדיחות, איש עליז ומפוחד בחלוק קצבים לבן. הפלאשים של סוללת הצלמים המשפחתית מתחילים להבזיק. איש הווידיאו מסריט מהכתף. רוטרמן גולש לתפילה, בניגון אשכנזי, בקול רם. "...אליהו מלאך הברית, הנה שלך לפניך, עמוד על ימיני וסמכני...".

התינוק צורח... על השולחן בקבוק יין סגור. רוטרמן נאנח, מוציא צרור מפתחות של מכונית ורב בריח, בצרור יש פותחן בקבוקים. הוא פותח את הבקבוק ומוזג לכוס. הוא מרטיב את שפתי התינוק ביין. התינוק משתתק. הילדים והזקנים מסתכלים מקרוב. השאר, בחורות שזופות ובחורים בלבן עומדים רחוק.

הברית נכנסת להילוך גבוה. מכשיר מיוחד מותח את העורלה ומרחיק אותה מראש הפין. "מגן ברונשטיין" המפורסם תופס את האבר בבסיסו. רוטרמן בודק שהעורלה מחוברת לפין באופן טבעי ולא אחר מזה המקובל. רק הפין נמצא מתחת למגן, העורלה מעליו. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה".

רוטרמן חותך את העורלה בתנועה חדה, והיא נעלמת. 12 שניות על השעון. הוא מסיר את המגן וראש הפין, אדום ומבריק נחשף לרווחת הכל. רוטרמן נעשה צעיר בעשר שנים. אין כמעט דם. התינוק צווח. הוא שם קצת תרופה על האבר ומכסה את התינוק. "מזל טוב, מזל טוב", הוא צועק ולוחץ ידיים מסביב. "דודה", הוא אומר לאחות, "שחקי אותה". אחר כך הוא מסתובב לקהל שכבר מגלה תכונה ליד מגשי הנירוסטה של התקרובת. "אפשר לפרק את המזנון".

האורחים מתענגים על הקור מהמזגנים ומהשתייה הקרה. עומדים בקבוצות קטנות של שיחה. האב, שיערו דבוק למצחו, לוחץ ידיים ולחליפין מכניס את מעטפות הצ'קים לכיס. רווחה כללית. עוד גבר, בעתיד, כשיגדל. מספרים בדיחות גסות על מוהלים.

רוטרמן עומד מעל שולחן ההכנה. הוא לבד עם התינוק. מעשן "קנט" למרות הוראות הרופא. הוא מחפש בתיק גדול מכנסיים לתינוק. מוצא זוג ומתחיל להלביש.

זה גם התפקיד שלך? אני שואל.
"מה לעשות", הוא אומר, "שיהיה במזל".