"בא אלי לפני כמה זמן חייל בצבא, לקח אותי הצידה וביקש שאעשה לו טובה. הוא רצה שאעשה לו ברית. ומה פתאום בחור בן 20 נזכר עכשיו לעשות ברית? מתברר שהוא היה עולה חדש מרוסיה, ושם לא עשו לו. עכשיו הוא רוצה להתחתן, והאמא של הכלה לא הייתה כל כך מבסוטה מהעניין. אמרתי לו בסדר והבטחתי שעד החתונה זה יעבור.
"אחרי 50,000 פעמים כבר ראיתי הכל. כל ברית זה סיפור אחר, משפחה אחרת, מנהגים אחרים. אני צריך להיות שחקן. להגיע מוקדם, להסתכל על הקהל, לראות מה מצב ההורים ולהיכנס לתפקיד. כל פעם תפקיד אחר, בדיחות אחרות כי צריך לפרק את המתח. לפעמים האמא היסטרית ואין עם מי לדבר. היה לי מקרה שהאמא לא נתנה לי לעשות ברית. היו אורחים, אכלו ושתו אבל ברית לא הייתה.
בישראל עובדים כמה מאות מוהלים. רוטרמן אומר שאפשר לחיות מזה. לא כולם. כשאיזה ישראלי יורד משוגע שולח לו כרטיס טיסה, לו ולמשפחה לבוא לניו יורק לעשות ברית, זה רווח נקי. שבוע בניו יורק, הכל משולם. מתח העבודה גבוה מאוד. אסור לעשות שגיאה. אין גבר בלי אבר.
"יש לי חתימה, סגנון מסוים. אני מזהה עבודה שלי אחרי עשרים שנה. יום אחד אני הולך ברחוב, ואיזו אישה צועקת אחרי 'מוהל!', מה יש גברת? אני שואל. 'עשית לנו ברית לפני ארבע וחצי שנים, אבל משהו לא בסדר אצלו'. אני שואל, למה חיכית כל כך הרבה זמן? איפה הילד? היא לוקחת אותי אל הילד בגן. אני מוריד לו את המכנסיים ומסתכל. גברת, אני אומר, זה לא השניט שלי. את ילדת בקריה ואני מוהל בבילינסון. את זוכרת את שם המוהל? היא זוכרת ואומרת. זה לא אני. אני מסתכל בילד. זה לא יפה אבל לא יפריע לו".
רוטרמן מתחמם כשהוא מדבר על המגן. הוא משתמש במגן וחושב שהוא מציל נפשות. הוא מדגים עם סיגריה ומראה כיצד לוחצים. לדבריו, לא נותנים למוהלים להתקדם. לא נותנים לעבוד עם המגן בארץ.
"היום שואלים אותי את אני יודע לעשות תיקונים. אם עושים את העבודה טוב פעם ראשונה, אין מה לתקן. אנשים לא מבינים את המתח שלי לפני כל ברית. האמא היסטרית, האבא הולך להתעלף, ואיזה דוד נותן עצות. אני צריך לדייק, אסור לעשות טעות, המתח הורג אותי. למחרת הברית אני בא לבקר את התינוק, לראות שהכל בסדר. זה כלול במחיר".
יום שישי, "בית המהנדס", תל אביב, צהריים. רוב הבריתות מתקיימות בצהריים. הברית, אירוע משמח, משלבת מצווה עם כרסום. רק החסידים עושים בבוקר, כדי לתפוס את המצוות מוקדם יותר.
רוטרמן מגיע בב.מ.וו 318. האם, בחורה צעירה, כמעט ילדה, לא מביטה בתינוק. אחותה מטפלת בעניינים. האב אינו בנמצא. אחר כך, בעת הטקס, אני מזהה אותו ליד המזנון. הוא אינו גאה בחוסר היכולת שלו להשתתף בטקס אבל הוא לא יכול להילחם בזה.
בחדר ההכנה, נכנס רוטרמן לחלוק לבן עם קפלים מעומלנים וחובש כובע לבן שמזכיר כומתת צי אמריקאית. טלית הוא לובש רק אם מבקשים במיוחד, כי לציציות יש נטייה להסתבך בין האצבעות.
הוא עובד במהירות. קודם מפרק מהתינוק את ערמת השמיכות והחיתולים ומטלטל אותו מצד לצד. אחר כך הוא מרים אותו ביד אחת, כעומד להשליך אותו לצד השני של החדר, מחייך אליו, אל האם, אל הסבתא, ומחזיר לשולחן. הוא בודק את העורלה ואת האבר המיניאטורי. מציץ מקרוב, מחטט, מעריך. בשלב זה עוזבת האם את החדר. אחותה יורה בו מבט.
רוטרמן חותך את העורלה בתנועה חדה, והיא נעלמת. 12 שניות על השעון. הוא מסיר את המגן וראש הפין, אדום ומבריק נחשף לרווחת הכל. רוטרמן נעשה צעיר בעשר שנים. אין כמעט דם. התינוק צווח. הוא שם קצת תרופה על האבר ומכסה את התינוק. "מזל טוב, מזל טוב", הוא צועק ולוחץ ידיים מסביב. "דודה", הוא אומר לאחות, "שחקי אותה". אחר כך הוא מסתובב לקהל שכבר מגלה תכונה ליד מגשי הנירוסטה של התקרובת. "אפשר לפרק את המזנון".
התרעות פיקוד העורף