אומנם בנימין נתניהו נמצא פיזית בימים האלה הרחק ממוקד העניינים, בחופשה משפחתית פרטית בסן פרנסיסקו על המזוודות (כפי שהעם ראה בתמונה המפורסמת ההיא), אך שאיפותיו וניסיונותיו לחזור מגלות האופוזיציה למרכז הבמה לא פסקו לרגע. המאמצים נמשכים גם בשלט רחוק, הרעיונות מתגלגלים, כדורי הניסוי משוגרים, והמכונה כולה פועלת ללא הרף.

רעיונות החזרה לשלטון מגיעים לרוב בצורה אנונימית, כאשר העיתונאים מקבלים אותם במסגור האולטימטיבי "גורמים בליכוד", או "יודעי דבר בסביבת נתניהו". יש לציין כי בימים אלה כל דבר/רעיון/שמועה שצצים בקרב אנשי הליכוד, ומקורם אינו ידוע, מיוחסים אוטומטית לניר ברקת. גם אם ברקת עצמו ממהר להכחיש.

הנושא המרכזי המשותף לכל רעיון הינו איך מגיעים לאי־אמון קונסטרוקטיבי בתוך הכנסת הקיימת? הרי לא סביר שאחרי כל ייסורי הקמתה של הממשלה, יהפכו ראשי הקואליציה לפירומנים וישמידו את כל הקונסטרוקציה שאותה הנדסו במו ידיהם בחודשיים האחרונים. במיוחד בהתחשב בסקרים שמטרידים את אנשי תקווה חדשה ובמידה מסוימת גם את אנשי ימינה.

מרבית אנשי המפלגה מאמינים שבמרמורו הבולט של שר הביטחון בני גנץ ובחוסר שביעות רצונו מהממשלה הקיימת, בשילוב של החמרת מצב הקורונה, הוא צפוי לתת לגיטימציה ציבורית להפלתה של ממשלת בנט־לפיד ולהקמת ממשלה חלופית במסגרת הכנסת הנוכחית, ללא מהפכות וללא עוד מערכת בחירות. הרמזים לא פסקו לזרום מספסלי הליכוד לכיוונו של גנץ עד השבוע שבו משכן הכנסת ננעל הרמטית, ואז עברו החיזורים לזירות אחרות.

אלא שגנץ, עם כל מרמורו וחרף כעסו על המצב הקיים שאליו נקלע, אינו ממהר לתת לנתניהו את הצ'אנס השני. ראשית כל, כי אינו מאמין לאיש הזה. פעם, בעיצומו של המו"מ הקואליציוני של לפיד, כאשר נפתלי בנט עוד התייסר בהתלבטויות סביב השאלה עם מי ללכת, גורם המעורב במו"מ שמע את זאב אלקין מספר לאנשי ימינה את המשל הבא. "תארו לעצמכם שבנט מגיע לפגישה עם נתניהו במשרד רה"מ בירושלים, כאשר בידו הימנית הוא מחזיק טיוטה חלומית של הסכם קואליציוני עם הליכוד, בעוד שבידו השמאלית הוא מחזיק את הנייד שלו, ויאיר לפיד על קו. בנט עוצר ליד המחסום הראשון בדרכו למשרדו של נתניהו, מול הבניין של ג'וינט, כדי לשוחח עם לפיד. לפיד מתעקש, הפשרה לא מסתמנת, ובנט אומר לו: 'תשמע, למה שאוותר לך אם יש לי הסכם נפלא, לגמרי מוכן לחתימה, עם נתניהו. ניפרד כידידים' - מסיים את השיחה וממשיך בדרכו ל'אקווריום'. דעו לכם שבזמן שנפתלי מגיע מהמחסום החיצוני עד דלת חדרו של נתניהו, האחרון ישמע כבר שיש פיצוץ עם לפיד, וישנה את טיוטת ההסכם בינו לבין בנט עד כדי כך שנפתלי לא יזהה את המסמך המעודכן".

כזכור, במקרה של בנט הכל קרה בדיוק כמו במשל של אלקין, והוא בחר צד. המשל הגיע גם לאוזניו של גנץ, והוא לא שכח את הדברים. זאת ועוד, פרט לחוסר אמון טוטלי בנתניהו, העומד בראש כחול לבן מכיר היטב גם את אנשי סיעתו. על פי הערכות, כמחצית משמונת חברי כחול לבן לא ילכו למהלך של אי־אמון וחבירה לליכוד, גם בתנאי שמנהיגם יהפוך מיד לראש הממשלה. ואם אין לגנץ שמונה, כל הרעיון קורס ומאבד את תכליתו.

הסיבה האחרונה ללבטיו של שר הביטחון טמונה בהלך הרוח הציבורי. כל עוד בנט מותקף בעיקר בידי אנשי הימין שממשיכים לראות בו בוגד כושל, יעדיף גנץ להתאפק במסגרת הממשלה הנוכחית ולא ילך להליכים מסוכנים. אך אם וכאשר תחושת אי־ההצלחה של הממשלה והעומד בראשה תחלחל מסיבה כלשהי לצדה השני של המפה הפוליטית והמתקפות על בנט יופיעו גם בקרב אנשי המרכז־שמאל - בעיני גנץ זה עשוי להוות מומנטום לקבלת החלטות.

בנימין נתניהו  (צילום: הדס פרוש פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

הקאמבק של פירון

בימים האחרונים היצירתיות בליכוד עלתה מדרגה. הרעיון הטרי שמסתובב בקרב חברי מפלגת השלטון בדימוס הוא להציע לגנץ להפיל את ממשלת בנט־לפיד ולהקים ממשלת גנץ־גנץ, בלי רוטציה. ומה עם נתניהו? גרסה אחת, ידידותית יותר כלפי רה"מ לשעבר, מציעה לו תפקיד של רה"מ חליפי או סגן רה"מ. הגרסה השנייה מדברת על סעיף בהסכם הקואליציוני שיבטל את הלכת דרעי־פנחסי, יעקוף את בג"ץ ויאפשר לנתניהו לכהן כשר בממשלת גנץ חרף המשפט הפלילי המתנהל נגדו. אגב, דווקא הגרסה השנייה מצטיירת כמבטיחה יותר אם חושבים עליה.

נתניהו שלא מתיימר להיות סגן רה"מ, ולא ממלא מקום רה"מ, ולא רה"מ חליפי, ולא שום דבר אחר שיש בתיאורו צמד המילים "ראש ממשלה" – יהיה הרבה פחות מסוכן בעיני גנץ. הקונספט של ממשלה שנתניהו לא מתקרב לראשותה בשום צורה גם פותח פתח לגדעון סער כהזדמנות להיחלץ מהבחירות הבאות בלי להפר את הבטחתו המרכזית לבוחר - לא לשבת בשום ממשלה תחת נתניהו.

לא נתניהו המציא ומגלגל את הגרסה המעודכנת הזאת של הצעה אפשרית עבור גנץ. טרם ברור אם הוא בכלל תומך בה או שמא מתנגד. אך לא מעט חומר למחשבה טמון ברעיון הזה: ממשלת גנץ שמבטלת את הלכת דרעי־פנחסי עשויה לתת לנתניהו להיכנס למשרד החביב עליו - החוץ. "שר החוץ נתניהו" גובר על "ראש האופוזיציה נתניהו" בעיני רוחו של נתניהו. ומעבר לכך: הקמת ממשלה שכזאת תסכל את קידום החוק המאיים של סער, החוסם בפני נתניהו את האפשרות לחזור לראשות הממשלה. Win win situation.

למען האמת, צריך לציין שגנץ בכלל לא שם. אולי לא טוב לו בממשלת בנט־לפיד (בדגש על לפיד, שעד עצם היום הזה גנץ בקושי מסוגל לברכו לשלום), אך טוב לו במשרד הביטחון, שכל כולו הסביבה הטבעית, המוכרת והנוחה לו. בימים אלה שר הביטחון עסוק פחות בתכנונים פוליטיים והרבה יותר בעבודה על חוק הגיוס ועל מתווה הגיוס שאמור להפוך לרפורמת שירות רחבת ממדים.

פרט לא בלתי מעניין: מי שעובד בצמוד לגנץ על מתווה השירות, מביא ומקדם רעיונות בדבר שינויים מרחיקי לכת האמורים להעניק פתרונות לצעירי המגזר החרדי והערבי, הינו לא אחר מאשר שי פירון. מי שהיה מקורבו של לפיד ושר החינוך בממשלת נתניהו בתקופת ברית האחים בנט־לפיד. קרבתו המסתמנת של פירון לגיבושו של מתווה הגיוס התפרשה ביש עתיד כקרבתו גם לגנץ, והיא מעוררת שם תחושות לא מאוד חיוביות. בסביבתו של פירון מפריכים כל שמועה על קרבתו הפוליטית לגנץ, וטוענים כי בפעם האחרונה פירון וגנץ התראו לפני יותר מחצי שנה.

נכון לעכשיו, החוק ומתווה הגיוס, כאמור, נמצאים במוקד העניין של שר הביטחון ומעסיקים אותו הרבה יותר מאשר פאזלים פוליטיים. לדעת מי שמשוחחים עם גנץ בתקופה האחרונה, הערכת מצב מחודשת תתבצע אחרי אישור התקציב. אז יתפנה ראש כחול לבן למחשבה על השאלה הפוליטית החשובה מה עדיף מבחינתו: אי־אמון קונסטרוקטיבי המהווה אמון מחודש בנתניהו, או אמון לא קל, אך בטוח, בצמד בנט־לפיד.

[email protected]