על פי קיתונות הביקורת שהיא חטפה מכל עבר השבוע, נראה שמה שעבד ליפעת שאשא ביטון בוועדת הקורונה של הממשלה הקודמת, לא ממש יעבוד לה כשרת החינוך בממשלה הצרה הנוכחית. מרוב רצון טוב למנוע לחץ חברתי על תלמידים שלא ירצו להתחסן, היא הפסידה מכל הכיוונים. ראשית, כי בסופו של דבר יצא צו מעל הראש שלה לחסן תלמידים בבתי ספר. שנית, כי ההחלטה אם לקיים לימוד פרונטלי או בזום על פי אחוז המחוסנים בכל שכבה, תיצור לא מעט לחץ חברתי על מי שלא יחוסן. שלישית, כי שרת החינוך לא יכולה לשגע את הציבור עם כל מחשבה שעולה לה בראש, כשמיליוני הורים מרוטי עצבים מחכים לתשובות ברורות מהממשלה.

מעבר לכל, נראה שלא מעט פונקציונרים בממשלת השינוי עדיין לא הפנימו את מלוא המשמעות של "להיות הגורם האחראי", במיוחד בזמן התפרצות קורונה. האמת היא שלא ברור עד כמה הם בכלל מודעים. חלק מהשרים האחראים פשוט מתנסים לראשונה בתפקיד ניהולי אמיתי, או שבמהלך שהותם הארוכה באופוזיציה הצליחו לשכוח לחלוטין את ההבדל בין דיבורים למעשים.

נפתלי בנט דווקא מבין היטב מה זה להיות בממשלה, וכך גם איילת שקד, איווט ליברמן, גדעון סער, ויש מצב שגם יאיר לפיד עדיין זוכר מה זה להיות שר. גם מרב מיכאלי מפתיעה לטובה, והפנימה די מהר שהלעומתיות המתריסה לא מתאימה לתפקיד של שרה בממשלה. אבל אנשים כמו שאשא ביטון, ניצן הורוביץ, עיסאווי פריג' ותמר זנדברג נותנים את הרושם שהם לא לגמרי על זה. הם נוטים להתנהג כאילו הם לא אלה שמחליטים, אלא אלה שמוחים על החלטות של מישהו אחר. כאילו טרם הפנימו שהם כבר לא בעמדה שמאפשרת הטרלה, אלא בעמדת ניהול, ושאזרחי ישראל מוכת הקורונה מחכים למוצא פיהם.

הם חייבים להתמקד בהסברת ההתמודדות עם המגיפה, לשלוט בכל הפרטים, במספרים, בעובדות. אין להם הפריווילגיה לצאת באמירות רדיקליות או עם עמדות נחרצות שאינן מתואמות, במיוחד עכשיו. ולו רק כדי לתת לאזרחים את התחושה שהממשלה מאוחדת בדרכה ושהם בידיים טובות.

מצד שני, בואו נזכור שעברו בסך הכל חודשיים מאז הושבעה הממשלה החדשה. בעבר, כשנכנסה ממשלה חדשה, ידענו שצריך לתת מאה ימים של חסד. להביא בחשבון תקופת הרצה. לחכות קצת עם הביקורת הצולבת, לגלות סבלנות, לתת זמן להתארגנות. מאה ימי החסד של הממשלה החדשה יסתיימו רק בערב סוכות, אבל חסד אין משום מקום.

מכיוון הקורונה בוודאי שאין חסד. ההתפרצות החדשה של הווריאנטים, ובראשם דלתא, טרפה את הקלפים. אם זה לא מספיק, אז מזג האוויר החם מהרגיל הביא את השריפות. במקביל צריך לטפל בשיאי האלימות בחברה הערבית, במתח הביטחוני מול עזה, בהשלכות הקריסה הכלכלית של לבנון, וגם באלה של הפינוי המביש של אפגניסטן על ידי האמריקאים. ברוך השם - לא חסרות בעיות.

כולנו גם זוכרים את החבילה המפורקת שהממשלה החדשה קיבלה לידיה מחבורת המופרעים של הכיתה, הידועים בכינוים "השלטון הקודם", שטרם הבינו למה איבדו את השלטון ובינתיים ממשיכים לפרוק עול מהיציע. בתקופתם המשילות הגיעה לשפל, התחמנות והקומבינות הגיעו לשיא, וראש הממשלה החדש לא זכה מהם לשום חפיפה, אלא רק לקללות ולגידופים. כך שאין מה לצפות מהאופוזיציה להירתם, לדוגמה, לטובת הסברת מבצע החיסונים או שימוש במסיכה.

גם מהתקשורת, שמתיימרת לעודד נורמות של סובלנות, אין כמה דקות של חסד, אלא רק סקרים שבוחנים את הסנטימנט הציבורי העצבני, בלי להזכיר לנו כמה גרוע היה הסנטימנט כלפי הממשלה הקודמת באמצע הגלים הקודמים. כשמביאים את כל זה בחשבון, אולי אפילו אפשר להגיע למסקנה שבסך הכל, הממשלה החדשה מתפקדת לא רע.

ועדיין, קשה להימנע מתחושת כאוס. התחלואה עולה, הציבור עייף ומיוזע, הממשלה מחליטה על הגבלות באיחור, ובגדול מסתמכת רק על השפעת החיסון השלישי. האם ממשלה אחרת הייתה מתנהלת אחרת? הניסיון לימד שקשה לנהל את הישראלים: בכל התפרצות יש פחות משמעת, ואין כסף לכל כך הרבה סגרים וחל"ת, כך שאכן אפשר להסתמך רק על חיסונים. מבצע חיסון הבוסטר מתקתק בקצב מרשים ונבחן עכשיו גם על ידי ארה"ב, וההבדל היחיד הוא שלממשלה החדשה אין להקת מעודדות שצורחת שצריך להגיד תודה לבנט, הראשון בעולם שזיהה.

באופוזיציה מאשימים את השלטון החדש ב"כישלון שעלה בחייהם של מאות בני אדם", כי כנראה שכחו את 6,500 המתים מהמגיפה בזמנם. ברקע מנסים לפתות את בני גנץ להיעקץ שוב אחרי שחווה מידם את העקיצה הפוליטית המשפילה, הבוטה והמכוערת ביותר שאי־פעם הייתה פה. נראה, אולי כמו הקורונה, גם זה ייגמר מתישהו.

בקיצור, מסתבר שאפילו אל הקורונה אפשר להתייחס לגמרי מתוך הפוזיציה. אבל כדאי שכולנו נחזיק אצבעות שההימור של הממשלה החדשה על החיסונים יצליח, כפי שהצליח בפעם הקודמת. ההתמודדות עם הקורונה היא כרגע הצרה ש ל כולנו, והיא לא קשורה לעמדה פוליטית.

ראש הממשלה נפתלי בנט בביקור במתחם חיסונים בטייבה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)
ראש הממשלה נפתלי בנט בביקור במתחם חיסונים בטייבה (צילום: קובי גדעון, לע''מ)

פרופורציות

התקשורת מלאה בתמונות העזיבה של האמריקאים את אפגניסטן, שקשה היה להישאר אדיש מולן. זכינו לאין ספור פרשנויות על המשמעות האסטרטגית, האזורית והטקטית, אבל הניתוחים השכלתניים נדחקים הצדה נוכח מראות של אזרחים שנתלו על גלגלי המטוס בניסיון להימלט, או של חיילי טליבאן שמצליפים בנשים שהעזו לצאת לבד מבתיהן.

השתלטות החושך על אפגניסטן מחרידה ומצמררת. לא רק משום שמדובר בעוד משטר אכזרי עם מוסר מעוות, שמתעלל באזרחים שמשלמים את המחיר על בשרם. הדבר הנורא הוא לדעת שהם לא יקבלו עזרה, ומתישהו העולם פשוט יתרגל למצב החדש. איפה מנהלי בן אנד ג'ריס כשצריך אותם?

יותר מ־5,000 בני אדם כבר נהרגו או נפצעו באפגניסטן השנה, ואלוהים יודע מה יתרחש שם מעכשיו. מועצת זכויות האדם של האו"ם שתקה לנוכח ההרג עד היום: אפס גינויים, אפס התכנסויות חירום, אפס ועדות חקירה. השבוע היא סימנה וי על "כינוס חירום נוכח המאורעות", אבל עם כל הכבוד למצב החירום - רק בשבוע הבא, ובחסותה של פקיסטן, אבירת זכויות האדם הידועה. הלימודים יתחדשו בקרוב בקמפוסים בכל ארצות המערב, ויהיה מעניין לראות: האם תשומת הלב שלהם תוסט מ"Free Palestine" ל"Free Afghanistan"?

אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים, אבל רצוי שכולנו נזכור את המקרה הזה ואת האג'נדה האמיתית של האו"ם, ובמיוחד של גיבורים דמיקולו שמקדישים את חייהם כדי להוכיח שמכל זוועות העולם והאזור, דווקא ישראל היא מפלצת. פרופורציות.

[email protected]