הטור של אלון בן דוד

בטנו של כל בן תרבות המערב התכווצה השבוע למראה התמונות מקאבול. מנהיגת העולם החופשי, המעצמה שלפני 76 שנה שחררה את אירופה מאימת הנאציזם, ניגפת ומתקפלת שוב אל מול אויב, והפעם אויב ברברי במיוחד. מילים רבות כבר נכתבו ועוד רבות ייכתבו על מה שתחולל הנסיגה מאפגניסטן למעמדה של ארצות הברית ובנות בריתה, אבל הלקח המעניין עבורנו, בעיניי, הוא השיעור הנוסף שקיבלנו על מגבלות הכוח הצבאי.

היו שהפליגו ותיארו את קיפול הדגל האמריקאי מעל השגרירות בקאבול כהתקפלות של ארה"ב מכל עמדת השפעה בעולם, כנסיגה שלה מעמדת השוטר העולמי. אבל הדגל האמריקאי קופל בלא מעט מקומות בחצי המאה האחרון: מסייגון ב־1975, דרך ביירות ב־1984, עיראק ב־2011 ועכשיו באפגניסטן. רוב הנסיגות נראו רע מאוד, כדרכן של נסיגות, אבל ההתקפלות מסמלת משהו אחר: ההבנה שהפעלת כוח צבאי לכיבוש ממושך - לא רק שאינה יעילה - היא מזיקה.

שלא כמו הפלישה לעיראק, ארה"ב נכנסה לאפגניסטן לפני 20 שנה מכל הסיבות הנכונות. היא חטפה מכה בבטן הרכה שלה ממחבלים שצמחו בחסות שלטון הטליבאן והייתה חייבת להשיב מכה שערה ולו למען יראו וייראו. אבל במקום להכות ולצאת היא נשאבה ל־19 שנים של מאמץ חסר תוחלת לבנות אומה שלא קיימת, ולסייע לאנשים שלא רוצים לסייע לעצמם.

לא, לא כל האפגנים רוצים את הטליבאן, והמראות שלהם נתלים על המטוסים בשעת ההמראה היו קורעי לב. אבל אילו רק מחצית מ־38 מיליון האפגנים היו יוצאים להדוף את 60 אלף לוחמי הטליבאן שזרמו לתוכם בלי לפגוש כל התנגדות - הם היו מכריעים אותם בקלות. יותר מזה, אילו רק מחצית מהצבא האפגני שהאמריקאים הקימו בעמל רב - 300 אלף לוחמים מגובים בחיל אוויר - היה מפעילה את כוחה, הטליבאן היו ניגפים בפניהם.

ביידן הבין את מה שהבינו לפניו נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד - ניקסון ורייגן, אובמה ואפילו טראמפ: הצבא החזק בתבל יכול בקלות להפיל כל משטר ולכבוש כל מדינה, בוודאי כזאת שגודלה לא גדול ממדינת טקסס. להחזיק בשטח הזה - זה כבר סיפור אחר, עם עלויות כבדות, בחיי אדם ובכסף. כיבוש מתמשך יכול, כמו באפגניסטן, לצמצם את שיעור האנאפלביתים, אבל לא להשריש ערכי דמוקרטיה וחירות הזרים לתרבות המקומית.

טליבאן בקאבול (צילום: רויטרס)טליבאן בקאבול (צילום: רויטרס)

שלוש ה־C של ביידן

ההתפרקות המיידית של השלטון האפגני מול הטליבאן צריכה להיות לקח גם לכל מצדדי הרעיון של "מיטוט שלטון חמאס" בקרבנו. צה"ל יכול לכבוש את עזה בכמה ימים ולא בקושי רב. להחזיק בה ולהקים בה שלטון על כידונינו - זו כבר משימה עם מחירים קשים וארוכים ועם סיכויי הצלחה קלושים. כמו שאמר נפוליאון: אתה יכול לעשות הרבה דברים עם כידונים, אבל לשבת עליהם זה פחות נוח.

טראמפ, שהחל את המו"מ עם הטליבאן, וביידן, שהחליט פשוט להתקפל משם, הבינו שניהם שלארה"ב יש כוח חזק הרבה יותר מהצבא שלה, אף שהוא החזק בעולם. יש לה 330 מיליון צרכנים, וכלכלה שהיא 15% מהכלכלה העולמית. אם הם מחרימים אותך - אין לך קיום. אף אחד בעולם לא יעשה איתך עסקים. הכלכלה היא היום הנשק החזק בעולם. אפילו הסינים מבינים את זה ולא מנסים להשתלט על טריטוריות אחרות בכוח הזרוע, אלא מנהלים השתלטות כלכלית שקטה על העולם.

ההצהרות המביכות של ביידן טרום הנסיגה סיפקו הרבה חומר לתשדירי הרפובליקנים לקראת הבחירות הבאות. אבל כמו שלוש הכ"פים של מיקי זוהר (כסף, כוח, כבוד) ולהבדיל, גם לביידן יש שלוש הכ"פים שלו, או שלוש ה־C: Covid, China, Climate - קורונה, סין ואקלים. אלה יקבעו את מידת ההצלחה שלו כנשיא, וכולם קשורים לכ"ף החשובה מכל - כלכלה.

גם הממשל שלו, המתיימר כל כך להיות קשוב לזכויות אדם ולחירויות, נתן לאפגנים לצנוח כמו אבנים מהמטוסים שהמריאו. הרבה אמריקאים נעו באי־נוחות למול התמונות המזוויעות, אבל בבואם להצביע בבחירות לקונגרס בשנה הבאה - הם יצביעו על פי מצבם האישי ומצב הכלכלה האמריקאית.

אצלנו מתלבטים אם התמונות מאפגניסטן הן הוכחה נוספת שארה"ב לא תנקוף אצבע אל מול איראן המתגרענת, או שהפגיעה בתדמית האמריקאית תגרום להם להפגין דווקא יותר קשיחות מעכשיו. ראוי שנאמץ את ההנחה הראשונה: שהממשל הזה יירתע מהפעלת כוח צבאי, ושאנחנו עשויים לעמוד לגורלנו לבד מול איראן, שמדי יום מתקרבת להיות מדינת סף גרעינית. בשבוע הבא יעשה רה"מ בנט עוד מאמץ לרתום לפחות את העוצמה הכלכלית האמריקאית נגד איראן.

אירועי השבוע האחרון צריכים להוות שיעור גם לבוני הכוח הצבאי אצלנו וגם למפעיליו: מעבר למשימות הביטחון השוטף, צה"ל צריך כוח יבשתי שיודע לתת מכה מדויקת, מהירה וכואבת ולצאת מיד אחריה. מי שיתפתה לכבוש שוב שטח ייצא כמו האמריקאים, עם זנבו בין רגליו.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]