כמעט מבלי משים נרשמה כאן השבוע התפתחות מדינית. היא נבלעה בתוך סדר היום העמוס שכפתה עלינו הקורונה, אבל בימים אחרים הייתה מקבלת מעט יותר תשומת לב. לשכת ראש הממשלה הודיעה כי נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, הזמין לביקור בקהיר את ראש הממשלה נפתלי בנט.

את ההזמנה מסר בידי בנט ראש המודיעין הכללי של מצרים, גנרל עבאס כאמל, שהגיע לכאן חודשיים וחצי אחרי ביקורו האחרון, והתארח ביום רביעי בירושלים. פגישתם הייתה חמה מאוד. אם אכן ייצא הביקור לפועל, הוא יהיה ראש הממשלה הראשון שמגיע למצרים בגלוי מאז תפס א־סיסי את השלטון ב־2013. קודמו, בנימין נתניהו, ביקר שם אף הוא - אבל בחשאי.

עבאס כאמל עם הנשיא א-סיסי (צילום: רויטרס)עבאס כאמל עם הנשיא א-סיסי (צילום: רויטרס)


במשך שנים הקפיד המשטר המצרי לומר כי ראש ממשלת ישראל, יהיה אשר יהיה, יוזמן לקהיר רק אם תירשם התפתחות חשובה בערוץ הפלסטיני. והנה, התנאי אינו מתקיים, והוא אף רחוק, אבל ההזמנה ניתנה. ולא לשארם א־שייח' אלא לקהיר. ולא סתם ראש ממשלה, אלא זה שמפלגתו היא המזוהה, המייצגת והמגינה על מפעל ההתנחלויות. ומיד בפתח כהונתו.

במשך שנים, עוד לפני עידן א־סיסי, בנו המצרים את ביקורו של ראש ממשלת ישראל בקהיר כקלף מדיני. והנה הגיע המועד שבו צריך לשלפו. ההזמנה, שבכל מקום אחר היא עניין שבשגרה, הוגשה השבוע כמתנה מקהיר לירושלים. מתנה על שום מה? על שום ביידן כמובן.

ראש ממשלת ישראל אמור לצאת בקרוב למפגש ראשון בבית הלבן, אחרי שהוזמן לשם בידי נשיא ארצות הברית. המצרים רוצים לשמר את ישראל כמליצת יושר בוושינגטון. אף שלא יאמרו זאת בגלוי, חילופי השלטון בוושינגטון ובירושלים משמשים עבורם מקור לדאגה. בירושלים היה לסיסי חבר (נתניהו), ובבית הלבן הוא מצא תומך בדמותו של טראמפ. שניהם הלכו הביתה בזה אחר זה.

ג'ו ביידן, נפתלי בנט (צילום: רויטרס/ליה מילס, מרק ישראל סלם)ג'ו ביידן, נפתלי בנט (צילום: רויטרס/ליה מילס, מרק ישראל סלם)


שני דברים חשובים לקהיר במיוחד, וכדי להשיגם, אירוחו של ראש ממשלת ישראל הוא תשלום פעוט. האחד נוגע להתייחסותה של וושינגטון לסוגיות של זכויות אדם ורדיפת מתנגדים בידי המשטר, והשני הוא המשך הסיוע הכספי. סיסי חושש כי בעידן ביידן, בדחיפה מתוך מפלגתו פנימה, עלול הנשיא לשוב למדיניותו של אובמה, ולפעול נגד קהיר. להטיל עליה סנקציות, להקפיא את הסיוע, או לבייש אותה תחת כל עץ רענן.

ידו של המשטר המצרי כבדה מאוד על מתנגדים. זאת יודע העולם כולו, אבל דבר אחד הוא אם כולם יודעים - ודבר אחר אם הבית הלבן פועל בנדון. מבחינות רבות, מצרים בונה את יחסיה עם משטר ביידן מראשיתם. בזהירות ובחשש. לשם כך היא זקוקה ליסודות, וגם לדבק. את הדבק היא מצאה בירושלים.

אגב האסון באפגניסטן

כל אחד לוקח מן האירועים הדרמטיים באפגניסטן את שלו. הקונוטציה שלי מן האסון הלאומי של העם האפגני היא דווקא מקומית. אחת לזמן מה, כבדרך אגב, תוהה באוזניי מכר פלסטיני את מי תמנה ישראל למחליפו של אבו מאזן. המהדרין מניחים כי ישראל מתואמת בעניין זה עם הבית הלבן. אחרים קובעים נחרצות כי מוחמד דחלאן הוא הבן המועדף עלינו, והרי ידוע כי הוא מקורב לדמויות בצמרת הישראלית.

קשה להסביר לשואלים כי במגירות השב"כ אין תוכניות כאלה. גם לא אצל ראש הממשלה. לא משום שאין לנו חלומות על הנהגה נוחה, אלא משום שגם לנו יש מנטליות, לא רק להם. ולמנות מנהיג של אחרים זה לא במנטליות שלנו. אם נצטרך, כמובן שאין לנו בעיה להרוג אותו. אבל למנותו? זה לא.

בניגוד לאמריקאים, או לבריטים, או לאיראנים, או לסעודים, אצלנו זה אחרת. בשינויי שלטון איננו נוגעים. כך קרה בהפיכה הצבאית של חמאס בעזה, וכך קרוב לוודאי יקרה ברמאללה. מינוי שליט על עם אחר, באמצעים של חתרנות מדינית, הוא מלאכת מחשבת המשלבת בתוכה הבנה עמוקה בזירה הנדונה וביחסי אנוש, רכישת נאמנים, שימוש במידע חשאי, התמדה, ובעיקר מוטיבציה עילאית לנעוץ את ההישג. איפה אנחנו ואיפה זה.

הנה דוגמה קטנה מהימים האלה: אפילו את בעיית הדולרים בעזה ישראל לא הצליחה לפתור בעצמה. היא באה על פתרונה הודות לאחרים שרצו בכך, כאשר ישראל מביטה נבוכה מן הצד ומצפה בכיליון עיניים שיעשו בעבורה את העבודה.

בפעם האחרונה שבה הרחיקה ישראל לכת ופעלה למנות שליט על מדינה אחרת, זה הסתיים בטרגדיה. נשיא לבנון, בשיר ג'ומייל, מונה לתפקידו באוגוסט 1982, חודשיים וחצי לאחר כניסת צה"ל לביירות. שבוע אחרי שנבחר יצא לנהריה ונפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין. שבועיים אחר כך נרצח בידי המודיעין הסורי.

כמה שזה יישמע מפתיע, בכל הקשור למהלכים אסטרטגיים, הדיפלומטיה הישראלית איננה תוקפת. היא מתגוננת. והיא אינה יוזמת, אלא מגיבה. אולי משום שאנו מותקפים שנים על השליטה בפלסטינים, למדנו לכווץ את הבטן ולא להרים את הראש. התוצאה היא שישראל אינה רואה את עצמה שחקן המחולל שינויים. אין לה מוטיבציה לכך ולא תחכום מדיני רחב יריעה, ולמרבה הצער, ספק אם בימינו יש בה מומחים. אנו נדע לתכנן את הטיל המדויק מכולם, ואין נבל שיחמוק מעונשנו. פה ושם אולי נדע להוציא לפועל קמפיין מדיני מועיל. נקודתי. אבל מהלך מדיני אסטרטגי, משנה משחק, את זה נתפלל שהאחרים יעשו בשבילנו.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן כי ישראל סירבה להזמנה מצרית לתווך בינה לבין אתיופיה במשבר סכר "התחייה". בירושלים חששו כי התיווך ייכשל, וכי המצרים, בין שרשמית ובין שבאמצעות עיתונאֵי חצר, יטילו עלינו את המפלה של אובדן מי הנילוס. הסירוב הישראלי מבטא חוסר ביטחון. מדינות בעולם משתוקקות לשמש בתפקידי תיווך ולאסוף את נקודות היוקרה שמבטיחה המשימה. הן מסתערות על ההזדמנות בלי לחשוב על התוצאה. נכון, אפשר שייכשלו, אבל למי אכפת. הכישלון מעולם לא היה צרתו של המתווך.

איני בקי מספיק כדי לדעת מדוע כשלו האמריקאים באפגניסטן. אבל אני מכיר את כישלונם בעיראק. אחרי שהדיחו את סדאם, עשו שתי טעויות של ילדים. פירקו את צבאו, ושלחו את כל קציניו הביתה. מאותו רגע קנו להם אויבים בעלי ידע מקצועי ותאבת נקם מובנת. אחר כך עשו אותו דבר למשרדי הממשלה.

במקום לאמץ אותם אל חיקם, פיזרו אותם לכל הרוחות מתוך יומרה לבנותם מחדש. אחר כך סיפרו לכולם שהם פותחים במסע להפוך את עיראק לדמוקרטיה. הם שלחו את העיראקים המסכנים לבחירות, אבל בלי שקיימת מערכת בתי משפט חזקה, ולא גורמי אכיפה. כי הרי אלה הותקפו בידי אחיהם, שפוטרו שנתיים וחצי קודם. בעיראק אומרים כי הנשיא בוש, בכך שפיזר את הצבא, הקים את אל־קאעידה, ויורשו אובמה, בכך שנסוג מעיראק, הקים את דאע"ש. ולמרות כל זאת, אמריקה היא המעצמה החשובה ביותר במזרח התיכון.

בחזרה לפלסטינים. אפשר להבין מדוע הם בטוחים בכך שירושלים תקבע מי ישלוט ברמאללה. אם חיילים ישראלים פועלים בחצרות בתיהם באישון ליל בלי להותיר סימנים, מדוע שממשלתם לא תרצה למנות עליהם שליט בדמותה? מצד שני מצחיק לשמוע קצינים בכירים בישראל (שאמורים כבר לדעת את מי הם ימנו לתפקיד, כן?) נבוכים כשאנחנו, העיתונאים, שואלים לדעתם, מי יירש את אבו מאזן. והכי משעשע לשמוע את בני שיחי הפלסטינים, אחרי שאמרתי להם בפעם המי יודע כמה, כי לישראל אין מועמד מועדף. "יש, יש, אולי לא אמרו לך", הם עונים.