הטור של קלמן ליבסקינד

אני מניח שגם אם נחפש היטב, נתקשה למצוא ישראלים שלא מחבבים את זוהיר בהלול. מעבר לשידורי הספורט הבלתי נשכחים, ולעברית הנפלאה שלו שמשאירה אבק להרבה מאוד יהודים, בהלול נתפס תמיד כמו ההוכחה הניצחת לכך שיהודים וערבים יכולים לחיות יחד. דווקא בגלל כל אלה, התפוצצתי ביום שישי האחרון, למקרא הטור שהוא פרסם ב"הארץ", תחת הכותרת "ערבי ישראלי על הפודיום".

בהלול הביא את סיפורו הדמיוני של אחמד, שם בדוי, אתלט ערבי מסכנין, חבר המשלחת הישראלית לאולימפיאדת פריז 2024, שמפתיע את כולם וזוכה במדליית הזהב בריצה ל־10,000 מטרים. "פתאום", מתאר בהלול, "מאן דהו מהקהל משליך לעברו את דגל ישראל. אחמד נראה נבוך, אך באופן אינסטינקטיבי מרים את הדגל ומחזירו, ברוב אדיבות, לישראלי שביציע. אומנם אחמד גרף את הזהב לטובת ישראל, אך הוא לא מקיים את המצווה של עטיית הדגל על גופו - הריטואל הקבוע של הספורטאים הישראלים בכל אולימפיאדה".

זמן קצר אחרי שביקש שלא להיות מזוהה עם הדגל, מגיע אחמד שלנו אל הפודיום, אל טקס קבלת המדליה. "דגל ישראל מורם במעלה התורן", ממשיך ומתאר בהלול, "'התקווה' מתנגנת אל מול כל העולם. המצלמה באקסטרים קלוז־אפ, תרה אחר דמעותיו של אחמד, אך הדמעות אינן זולגות. אחמד קופא על מקומו, שפתותיו חתומות. אפילו נים בפניו לא זע". עכשיו מפליג בהלול בתיאור החבטות שיחטוף אחמד רגע אחד אחרי, מהיהודים חסרי הסובלנות: חברי כנסת ידרשו להסיר את אזרחותו, יהיו שיכנו אותו "בוגד", או "עוכר ישראל" או "גיס חמישי". ובסופו של יום תחוקק הכנסת את החוק האוסר על השתתפותו במשחקים האולימפיים של ספורטאי ישראלי שאינו מוכן לעטות את דגל ישראל ולשיר את התקווה, קרי חוק נגד ערבים.

אז נכון שעטיית הדגל ושירת ההמנון, רגע אחרי קבלת המדליה, אינן מצוות בחוק, אבל בואו נחשוב רגע מה בעצם רוצה בהלול לומר לנו. הוא רוצה לומר לנו שנראה לו הגיוני שכולנו נממן את המסע של אחמד לאולימפיאדה, שהרי הוא ישראלי כמונו. ונראה לו הגיוני שכולנו נאפשר לאחמד להופיע מטעמנו, שהרי הוא אחד משלנו. ונראה לו הגיוני שכולנו נעניק לו חצי מיליון שקלים, פרס על ההישג שלו, שהרי זה הסכום שהוועד האולימפי מעניק לכל ספורטאי ישראלי שזוכה בזהב. אבל באותה מידה נראה לו גם הגיוני לדרוש מאיתנו, שאם למרות כל מה שקיבל מהמדינה, אחמד יעשה "ברוגז" איתה ועם סמליה - ננשוך שפתיים ונשתוק. ומה אם בכל זאת ההתנהגות הזו של אחמד תעצבן אותנו? זו, רומז בהלול, תהיה ההוכחה לכך שאנחנו גזענים, ובלתי סובלניים ולא יודעים להכיל את האחר.

וזו, פחות או יותר, כל תורת היחס של ערביי ישראל אל המדינה, על רגל אחת. המדינה כאן כדי לתת. הם כאן כדי לקבל. ומי שיעקם את האף על רקע ההסדר הזה, שילך לעמוד בפינה ולחשוב מה לא בסדר אצלו.

ללכת על בהונות

ובכן, זוהיר יקירי, נמאס לי. אני לא אשתוק מחר, כשאחמד האתלט, נציג משלחת ישראל, יתרחק מהדגל, בדיוק כפי שאני לא מוכן לשתוק היום, כשביברס נאתכו, קפטן הנבחרת בכדורגל, בוחר שלא לשיר את ההמנון הלאומי. כדורגלנים ערבים בקבוצות? אהלן וסהלן. מצדי שכל ההרכב הראשון של מכבי נתניה, קבוצתי האהודה, יהיה ערבי. כדורגלנים ערבים בנבחרת ישראל? בשמחה גדולה לא פחות. הם אזרחים שווים, והנבחרת שלי היא הנבחרת שלהם. אבל הרגע הזה שבו המצלמה עוברת על פניהם של שחקנינו, בעת שירת ההמנון, שנייה לפני שריקת הפתיחה, כשהקפטן הישראלי מתעטף בשתיקה מול מילות "התקווה", איננו אלא רגע של חרפה.

ביברס נאתכו (צילום: מאור אלקסלסי)ביברס נאתכו (צילום: מאור אלקסלסי)

והחרפה הזו עוברת בשתיקה, רק משום שהרגלנו את עצמנו ללכת על בהונות בכל פעם שאנחנו נדרשים להתעמת עם ערביי ישראל. ובכן, נמאס לי מהבכיינות של המגזר הזה. המגזר הערבי איננו מגזר מקופח. המגזר הערבי הוא המגזר הפריבילגי ביותר שישנו כאן. מגזר שכקולקטיב, כקבוצה, לא תורם כמעט דבר לחברה הישראלית, אבל לא מפסיק להתלונן שאוכלים לו ושותים לו ולא מתנהגים אליו יפה ומקפחים אותו.

אני מבהיר שוב, כי זה חשוב. אני מדבר על ערביי ישראל כקבוצה, לא כיחידים. משום שכיחידים, כפרטים, אין ולא צריך להיות שום הבדל בינינו. אני, כיהודי, לא טוב יותר, לא הגון יותר, ולא ראוי יותר מאף אחד אחר. הסוגיה כולה נוגעת לנקודה שבה עוברים הערבים מאוסף של פרטים למגזר, מגזר שהצליח לשווק את עצמו, במשך שנים, בכישרון רב, כקורבן אומלל של כל אירוע ושל כל סיטואציה.

מול השקר הזה חשוב להזכיר איך נראית המציאות, והמציאות מלמדת שאין דבר מופרך יותר מאשר להסתכל על הערבים כעל קורבן של גזענות, כשהם עצמם חתומים על 99 מתוך כל 100 אירועי אלימות גזעניים שנרשמים כאן. רק לפני שלושה חודשים עברנו כאן פרעות שבהן נטלו חלק פעיל אלפי ערבים, שזרקו בקבוקי תבערה על יהודים רק מפני שהם יהודים, וביצעו לינץ' ביהודים רק משום שהם יהודים, ושרפו מכוניות של יהודים רק על רקע היותם יהודים, והציתו בתי כנסת רק כי הם סמל יהודי.

חלק נכבד מהאירועים האלה, זוהיר, בוצעו אצלך בעכו, על ידי המון ערבי שדילג מחנות לחנות ומגלריה לגלריה ומצימר לצימר, והעלה באש כל מה שזוהה כיהודי. יאיר קראוס, כתב "מקור ראשון", חשף בשבוע שעבר של־92% מהערבים שנגדם הוגשו כתבי אישום בעקבות הפרעות האלימות באזור הצפון לא היה רישום פלילי קודם. אלה לא היו עבריינים. אלה היו סתם ערבים מהרחוב, שראו את חבריהם ושכניהם תוקפים יהודים, וחשבו שזו הזדמנות טובה להצטרף ולתרום את תרומתם. אלה היו התקפות אנטישמיות. אנטי־יהודיות. גזעניות. תספרו כמה יהודים השתתפו באירועים כאלה נגד ערבים, וכמה ערבים השתתפו באירועים כאלה נגד יהודים, ותבינו הקבוצה של מי גזענית יותר.

מהומות בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)מהומות בלוד (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)

מצטלמים עם רוצחים

לא ברור איך אפשר להיות ערבי ישראלי ולטעון לקיפוח, כשאתה חלק מקבוצה שבוחרת שלא לתרום דבר לחברה הישראלית. כשהבן שלי התגייס לשירות צבאי בגולני, מקבילו הערבי – כמו בהלול, אקרא לו אף אני אחמד - התחיל ללמוד באקדמיה. כשהבן שלי סיים את שלוש שנות התרומה שלו למדינה, אחמד סיים את התואר הראשון שלו והחל לעבוד. אז מי מהשניים מקופח יותר, הבן שלי או אחמד? כן, זה ברור, יש לערבים בעיה לשרת בצה"ל. אבל איך זה שרוב ענק של הציבור הערבי לא מוכן לשרת אפילו בשירות לאומי? לא אצלנו, היהודים. אצלם. בכפרים. בקופות החולים. במועדוני הקשישים.

איך אפשר לרצות להיות חלק מהחברה הישראלית, ובמקביל לברוח מכל מקום שבו אתה נדרש לתת לה משהו? איך אפשר להתלונן, ויחד עם זה לתמוך באנשים כמו איימן עודה, שטרם היבחרו לכנסת עמד בראש הוועדה למאבק בהתגייסות לשירות הלאומי מטעמה של ועדת המעקב של ערביי ישראל? טענות וטענות ושוב טענות - ואפס יכולת לקחת אחריות. לפעמים נדמה שאנחנו, היהודים, נמצאים פה רק כדי שיהיה לחברה הערבית את מי להאשים בכל פגמיה ובעיותיה, ועל מי לפרוק את הזעם. ערבים רוצחים את האחות שלהם רק משום שהיא דיברה עם גבר זר? זה בגלל המשטרה. שתי חמולות מחסלות זו את זו בגלל ויכוח מלפני שנים, שאיש לא זוכר איך התחיל? זה בגלל הממשלה. עשרות אלפי ערבים בונים את בתיהם איפה שבא להם, בלי אישור ובלי חוק, בלי היתרים ובלי מסים? זה בגלל הוועדה לתכנון ובנייה.

שום חברה נורמלית אחרת לא הייתה עוברת כמונו לסדר היום מול מגזר שחברי הפרלמנט שמייצגים אותו מצטלמים עם רוצחים, מעלים לפייסבוק פוסטים של תמיכה בטרוריסטים, ומשתתפים איתם בחגיגותיהם. אם לא מחבלים היו שם, בתמונות הללו, אלא עברייני מין, החברה הישראלית הייתה מתקוממת. כי הטרדות מיניות, כבר למדנו, ובצדק, הן עניין בלתי נסלח. אבל רצח יהודים? עם זה כבר התרגלנו לחיות. בגלל זה לעשות ברוגז?

יושב לו ח"כ איימן עודה, מנהיג ערבי שבתקשורת הישראלית מציגים כסמל למתינות, ומצהיר ש"אני לא יכול להגיד שאני יוצא נגד פגיעה בחייל". אזרחי ישראל שולחים את בניהם ובנותיהם לשמור על המולדת, ובכנסת ישראל נמצאים נציגיה של החברה הערבית - זו שמספרים עליה שהיא שוחרת דו־קיום ורוצה להיות חלק מאיתנו - ולא מוכנים להגיד שאם מחבלים ירצחו אותם זה רע. אתה מבין, זוהיר? הבעיה איננה מה אני אגיד כשאחמד, האתלט הערבי, לא ישיר את "התקווה". הבעיה היא שאתם לא באמת רוצים להיות חלק מאיתנו. הבעיה היא שבכל פעם שאתם נדרשים לבחור עם מי להזדהות, איתנו או עם אויבינו, אתם בוחרים באפשרות השנייה.

איימן עודה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)איימן עודה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אלופים בהכלה

אנחנו מכירים את הדילמה הזו, שלכם. ישראלים או פלסטינים. אנחנו יודעים שמבחינתכם השניוּת הזו אפשרית. שככל שזה תלוי בכם, אפשר גם וגם. אז זהו, שמבחינת רובנו לא. פלסטין היא האויב שלנו. בשם המאבק הפלסטיני רוצחים בנו שוב ושוב. רצחו בנו לפני 67'. רצחו בנו לפני 47'. רצחו בנו בכל פעם שהייתה הזדמנות. להיות ישראלי וגם פלסטיני, בנסיבות האלה, אם יורשה לי לשאול דוגמה מהעולם שאותו אתה מכיר היטב, זה כמו לעלות לדשא בדרבי, כשאתה שחקן של הפועל, ובלב פנימה להחזיק אצבעות להצלחה של מכבי. או שאתם פה או שאתם שם. תחליטו. כשאנחנו מתגוננים שנים ארוכות מפני הפלסטינים – כשהם דוקרים אותנו בירושלים, כשהם שוחטים את ילדינו באיתמר, כשהם מפוצצים את נשינו באוטובוס בתל אביב – אתם איתנו או איתם? אתם ישראלים או פלסטינים?

את התשובה לשאלה הזו, תשובה צועקת וברורה, אנחנו מקבלים מערביי ישראל כמעט בכל פעם שבה אנחנו נלחמים נגד האויב. כך במאי האחרון, בערים המעורבות, כך בהיסטוריה כולה. לכו אחורה ותראו מאיפה הגיעו בעשורים האחרונים המחבלים הישראלים, אלה שאוחזים בתעודת זהות כחולה, כמו שלנו. מערערה ומאבו סנאן, מלוד ומעכו, מבאקה אל־גרבייה ומיפו, מדיר חנא ומסכנין, מיפיע ומטייבה, מג'לג'וליה ומכפר כנא, מכפר מנדא ומטמרה, מאעבלין ומאום אל־פחם, מרהט ומפוריידיס, מקלנסווה וממג'דל כרום, מבענה וממושיירפה. כל מקום ואתר. בכל פעם שמשהו לא מסתדר למישהו בציבור הערבי, אנחנו כבר מכירים את הריטואל הקבוע, עם ה"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", ועם ההתפרעויות, עם האבנים ועם בקבוקי התבערה, עם הרמזורים העקורים ועם החלונות המנופצים.

וממש כמו בתסריט ידוע מראש, כזה שכבר צפינו בו אלף פעמים, רגע אחרי הניסיונות לרצוח אותנו, מגיעות תמיד התלונות והיללות והטענות: "אתם מקפחים אותנו", "אתם מדירים אותנו", "אתם מזניחים אותנו". יורים ובוכים. ואם יש סיבה אחת שבגללה הם חיים כאן, למרות כל זה, בשקט ובשלווה, ומרהיבים עוז להמשיך ולהטיל עלינו את האחריות לכל התנהגות נלוזה שלהם, מקורה בדפקט גדול שלנו. בכך שאם הייתה באולימפיאדה תחרות בהכלה, אנחנו, היהודים, לא היינו משאירים לאף אחד אחר מקום על הפודיום. כי בעולם נורמלי, לבחירה של ערביי ישראל להזדהות פעם אחר פעם עם האויב שלנו היו צריכים להיות מחירים, אבל במכולת שלנו הכל בחינם. אף אחד לא משלם על כלום.

צריך להגיד את זה באופן ברור, בלי לשחק משחקים ובלי לנסות להתייפייף: ערביי ישראל, כקבוצה, הם היום אחת הבעיות הביטחוניות המטרידות ביותר שיש לנו, ואחרי הפרעות האחרונות זה אפילו לא דורש הסבר. אנחנו יודעים עם מה אנחנו צריכים להתמודד כשמדובר באיראן, אנחנו יודעים אילו נזקים יכול לגרום לנו חמאס, וכמה קנים מכוון אלינו החיזבאללה, אבל אין לנו שום יכולת לחזות איך ייראה הסיבוב הבא, כאן, בבית פנימה. הסיבוב הזה יכול לתפוס אותנו שוב, בלתי מוכנים, בשכונות המעורבות. הסיבוב הזה יכול לתפוס אותנו כשאנחנו מובילים טנקים על צירי התנועה המרכזיים, בעיצומה של מלחמה. והעובדה שיש בתוכנו קבוצה גדולה, שאין שום אפשרות לסמוך עליה, מייצרת לנו כאב ראש גדול במיוחד, משום שבניגוד לחיזבאללה ולחמאס ולאיראן, באויב מבית אי אפשר להילחם בטנקים וב־F16 ובטילים ארוכי טווח, ואת הבלבול וחוסר האונים מול המשימה בהקשר הזה ראינו דרך חדלונה של המשטרה, רק לאחרונה.

אז נוכח החשש שלך, זוהיר, מהתגובות שיקבל האתלט הערבי שיסרב להניף את דגל ישראל, צריך להחזיר את הכדור אליכם. אם אתם בצד שלנו, אהלן וסהלן. אבל אם אתם לא רוצים את הדגל של מדינת ישראל, ולא רוצים את ההמנון של מדינת ישראל, ולא רוצים לשאת בנטל של החברה הישראלית, ולא רואים בעיה עם מי שמנסה להרוג בנו, ולא רואים בעיה להניף את דגלו, ולא רואים בעיה להילחם את מלחמתו, דעו לכם שהעסק הזה לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד. מתישהו יבוא הפיצוץ. מתישהו יגיע היום שגם לנו יימאס לשתוק.

[email protected]