הטור של בן כספית

1. יצא מההלם

בפעם הראשונה מאז הושבע לתפקידו, נראה השבוע נפתלי בנט כמו ראש ממשלה. בז'רגון המקצועי, הוא סוף־סוף "מילא את חליפת ראש הממשלה". את אותם הדברים, רק להפך, אפשר להגיד על קודמו, בנימין נתניהו: האיש נראה השבוע, בפעם הראשונה, כמו ראש האופוזיציה הגולה (עוד נחזור אליו). מסיבת העיתונאים של בנט בנושא הקורונה הייתה טובה, המסרים מדויקים, ובנט עצמו הרבה פחות הססן ומפוחד מכפי שהיה עד עכשיו. בקיצור: האיש כנראה יצא מההלם. לעבוד כמו מטורף הוא התחיל מהרגע הראשון. להתחיל להתנהג כמו ראש ממשלה, הוא התחיל השבוע.

גם הטיפול בהתפרצות הרביעית של הקורונה מתחיל להיראות אחרת. לבנט יש תוכנית סדורה (שפורטה כאן בשבוע שעבר), שעליה חזר שוב במסיבת העיתונאים. היא מכילה הימור לא פשוט. כרגע, יש תחילת סימנים לכך שההימור הזה יצליח והגרף יישבר רגע לפני מערכת הבריאות. בסוף, מה שבנט לא יכול להגיד בקול רם (ואיילת שקד דווקא אמרה) אבל זה בדיוק מה שהוא חושב, הוא דבר פשוט: המדינה תעניק לכל אזרחיה גישה מהירה לחליפת מיגון יעילה נגד המחלה - החיסון השלישי (הבוסטר). מי שיעמוד בסירובו להצטייד בה, יישא באחריות לגורלו. אין סיבה להעניש את הכלל משום שיש אנשים שהחיסון לא בא להם טוב. אין סיבה לסגור את המשק, אין סיבה להרוס לאנשים את מפעל חייהם, אין סיבה להמשיך להתעלל בתלמידי וילדי ישראל.

כן, אפשר לחיות לצדה של המחלה הזו, בתנאי שמתקדמים למאה ה־21. מי שמחליט בכל זאת לא לעשות את זה, לא יוכל אחר כך לבוא בטענות. המדינה "תכיל" את מחלתו הקשה ובמקרים חמורים יותר, אולי גם את מותו, מסיבה פשוטה: הוא הביא את המוות הזה על עצמו. בדיוק כמו בכל שאר התחומים: מי שמתעלם מרמזור אדום ופורץ לצומת או יורד לכביש סואן ונהרג, לא יכול להאשים את המדינה. זה הכל.

הצבע חזר ללחייו של בנט, ולא בכדי. לא הוא המציא את ה"סגר בחגים" כחרב המתהפכת מעל ראשו של הציבור. האיום הזה הפציע בשמי חיינו (והטוויטר) בפיהם של הביביסטים, שממשיכים עדיין לפרכס ולצווח בפרהסיה כאילו אנחנו בעיצומו של קמפיין הבחירות החמישיות. זה הם שהודיעו חגיגית שהכישלון של הממשלה יוביל לסגר בחגים והם יצטרכו לבלוע את מה שבישלו אם נגיע לחגים בלי סגר. אגב, אופציית הסגר לא נדרשת אפילו על ידי בכירי משרד הבריאות המחמירים ביותר, מסיבה פשוטה: אין בה תועלת כלשהי.

הסגר השלישי, תחת נתניהו, לא רק שלא הוריד את מקדם ההדבקה (R), אלא בדיוק להפך: יצאנו ממנו עם מקדם הדבקה כפול מאשר נכנסנו אליו. כך שבנט יכול כבר לנופף בהישג הזה של חגים בלי סגר, אף על פי שמדובר בהישג פייק. סגר כלל אינו על הפרק. מה שעל הפרק הוא סגירה. חתונות, הופעות, בתי קולנוע, אירועים והתקהלויות, מה שיגרום לאלפי אנשים לאבד את מטה לחמם והשקעותיהם.

אם נוסיף למאורעות השבוע גם את העובדה שהתקבלו הזמנות לבית הלבן ולמצרים, נקבל ישורת מרשימה למדי לראש הממשלה. אני עוד לא יודע אם בנט יצליח לשבור את גרף התחלואה בקורונה, אבל דומה שהשבוע הוא התחיל להפוך את גרף הצלילה של עצמו, מאז נכנס לתפקיד. אפשר ללמוד לא מעט מאירוע ההצדעה למשלחת הספורטאים הישראלית לאולימפיאדה, על ארבע המדליות שלה, שהתקיים השבוע בבית הנשיא.

אחרי האולימפיאדה הקודמת, בעיצומה של תקופת נתניהו, נאלצו הספורטאים ועסקניהם להיטלטל בין ארבעה טקסי ברכה שונים: בבית הנשיא, אצל ראש הממשלה, בוועד האולימפי ובעוד כמה מקומות. הפעם, כולם באו פעם אחת לבית הנשיא הרצוג, שהגדיל לעשות והזמין גם את קודמו ריבלין. היו שם הנשיא, ראש הממשלה, שר התרבות והספורט טרופר וראשי הוועד האולימפי. כן, מתברר שכולם יכולים להסתופף יחד סביב אותה תהילה ואפילו לצאת מרוצים.

אז בנט, מאז כניסתו לתפקיד, הצליח לשקם את היחסים עם ירדן, סימן עכשיו טריטוריה עם מצרים וייצא בסוף החודש לבית הלבן לפגישה עם ביידן (בקפסולה, כדי שלא יצטרך להיכנס לבידוד עם חזרתו, יומיים לאחר שובו תגיע לכאן הקנצלרית אנגלה מרקל). ביקור מוצלח בבית הלבן פלוס גיחה מצולמת אל הנשיא א־סיסי לא יכולים להזיק לאף אחד לפני החגים. אה, רגע, אולי רק לנתניהו.

נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)נפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

2. בני, תירגע

הכותרת הראשית בביביתון השבוע בישרה על "הצעה לגנץ: תהיה רה"מ בלי רוטציה". כן, זה אמיתי. גם אחרי שנושל מממלכתו, ממשיך נתניהו להציע אותה לכל דכפין. אבל כשאתה מדפדף פנימה, הדברים משתנים במהירות. הידיעה עצמה פורסמה בעמוד 11: "נתניהו שוקל להציע לגנץ את ראשות הממשלה ללא רוטציה". כלומר, תוך עשרה עמודים הספיק נתניהו לעבור מ"קח את ראשות הממשלה וברח" ל"רגע, אני שוקל".

ספוילר: גנץ יודע שנתניהו שוקל הרבה דברים אבל עוד לא נתפס באמירת דבר אמת ומעולם לא שלח ידו בקיום הבטחה כלשהי. מצד שני, אסור לפטור את גנץ מאחריות על הספין הזה. שר הביטחון מסתובב מתוסכל מאז הקמת הממשלה ונראה כמלפפון חמוץ שנקלע לסלט פירות. מצד אחד, יש לו קייס: יאיר לפיד, שרק לפני שנה הפך אותו לשק החבטות הרשמי, עושה עכשיו בדיוק את אותם הדברים ממש, רק על סטרואידים. הנורווגי הפך לנורווגי מורחב, החליפי חי וקיים, הממשלה מנופחת והפריטטיות מנצחת. אז גנץ מסתובב עם בטן מלאה, אבל וחפוי ראש בין החוגגים.

גנץ שכח דבר קטן אחד: הוא עשה את כל מה שעשה, עם נתניהו. לפיד עשה את זה כדי להחליף את נתניהו. יחי ההבדל הענק. אני מקווה שיש שם בסביבתו של גנץ מישהו שמסוגל להניח יד מנחמת על כתפו ולהגיד לו את האמת: בני, תירגע. אם אתה מפיל את הממשלה הזו ומחזיר את נתניהו לתמונה, גם כראש ממשלה חליפי, לא תהיה לך תקומה. כשעשית את זה בפעם הראשונה, אפשר היה להאמין שזה לטובת המדינה. כשתעשה את זה בפעם השנייה, תהפוך למצורע. הביביסטים לעולם לא יקבלו אותך, אתה לא עומד בתנאי הסף שלהם. כל השאר יראו בך מצורע.

ההערכה המושכלת היא שגנץ פשוט עושה פוליטיקה. הוא עדיין שוטם את לפיד, אין לו אינטימיות עם ליברמן או בנט, הוא לא באמת מחובר לסער, אז הוא עושה שרירים. "אם אני ארגיש שאני לא רלוונטי, אני אשקול לעשות מהלך", אמר למי שאמר לא מזמן. אז נניח שזה לגיטימי. הבעיה עם שרירים היא שלפעמים בעליהם עלולים להשתכנע שהגיע הזמן להשתמש בהם. צריך לקוות שגנץ לא יעשה את הטעות הזו. הוא שר ביטחון נכון ואין לו שום סיבה לשבור את הכלים. הם עלולים לשבור אותו בחזרה.

שר הביטחון בני גנץ (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)שר הביטחון בני גנץ (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

3. פג תוקף

נחזור לנתניהו. כמה שהוא מתגעגע עכשיו לממשלה הקודמת, זו שהוא ריסק רגע לאחר שקמה רק כדי לעקוץ גם את גנץ. תמונותיו, משתרך בשדות תעופה נידחים, מטופל במזוודות ומשגר מבטים נוגים לכל עבר, עוררו חמלה. תמונות שמסגירות את הסיפור כולו, בקליפת אגוז: הנה הוא, במבט אטום, אבוד, יושב על ספסל, נשען על מזוודה, מחשב את קצו לאחור, נגרר אחרי הרעיה, שנגררת אחרי הבן. סיכום מנהלים קצר של תולדות שלוש השנים האחרונות שבהן נתניהו כבר לא היה הוא עצמו, אלא בובה שהופעלה מרחוק על ידי בני ביתו ונגררה ממכה למפלה, מטעות לשגיאה, עד הנפילה.

היו לו שבועיים נוראיים: הפסיד בסיעת הליכוד (ועוד למי, לאורלי לוי־אבקסיס), הפסיד בוועדה למינוי שופטים בכנסת, הפסיד בקרב על ראשות העיר אילת (ועוד למי, לגדעון סער!), חטף על הראש עם הטלפון בשבת ללינוי אשרם (ואחר כך "התנצל" תוך שהאשים את "הצוות החרוץ שלי"), אחר כך נקלע לשערורייה המביכה בסוויטה הנשיאותית של "דן כרמל". מגע הקסם אבד. הקוסם שנהג לשלוף שפנים בסיטונות, הפך לשפן.

ברפלקס מותנה ניסו כמה מחסידיו להאשים את ראש הממשלה או שר החוץ או שניהם ביחד שלא אישרו לו מעמד של VIP, מה שאילץ את האומלל לכתת את מזוודותיו בעצמו. ובכן, התמונות צולמו בסן פרנסיסקו. אין קשר לבנט ולפיד. שנית, האיש מצויד בדרכון דיפלומטי ומעמד של ראש ממשלה לשעבר. הוא ומלוויו לא אמורים לעמוד בתור. אלא אם כן קרתה תקלה כלשהי או שבעצם כל המעמד היה מבוים.

אישית, קשה לי להאמין שהיו אלה תמונות מבוימות. האיש ששקד כל חייו על תדמית הווינר, האיש שהקפיד להצמיד את השורש חז"ק לכל פעולה מפעולותיו, לא יפיץ תמונות שמשדרות תבוסה חמוצה. בצמרת הליכוד, לעומת זאת, משוכנעים שדווקא כן. "זה לא הוא, זה המשפחה", אומר אחד מבכירי הליכוד, "הוא כבר מזמן לא קובע כלום, בדיוק כמו שלא הוא חשב שצריך להתלונן מול דונלד ומלניה טראמפ על הרטיבות והקירות המתפוררים בבלפור. מי שרצו לשדר את תדמית המסכנות זה בני משפחתו, לא הוא. הוא פשוט נגרר".

איזו מבין שתי הגרסאות הללו נכונה? אין לי מושג. מה שבטוח זה שלנתניהו יהיו עכשיו שבועיים בחיק המשפחה, שם יוכל לעשות חשבון נפש. שיהיה לו בהצלחה. הוא יחשוב על החיים, על הגיל המתקדם, על מה שיש לעולם להציע לו, על החיים הטובים שיכולים להיות לו ביום שישחרר את עצמו ואותנו. כל זה מול מה שיש לביצה הפוליטית הרעילה בישראל להעניק לו: צרצרים ונחשי מים. הוא מכיר את המהירות שבה חולפת תהילת העולם. הוא היה שם. הוא יודע שאם תקציב המדינה יעבור, האסימון ייפול בהרבה מאוד מקומות, אחד מהם זה על הראש שלו. אולי עדיף לקפל, לפני שיקפלו אותו.

הנחליאלי הזריז ביותר שמבשר את בוא החורף היה, כמובן, מירי רגב. הביביסטית החרוצה ביותר, זו שעוד לא נוסחה החנופה המגוחכת שתהיה קטנה למידותיה, מיהרה להעניק ל"ידיעות" את ראיון ה"שחור או לבן" המפורסם בו, מבלי משים, הטביעה חותמת "פג תוקף" על מצחו של מי שהיה עד לפני חצי רגע שמש העמים, השכינה בכבודה ובעצמה, האיש שכולנו חבים לו את קיומנו.

בשבוע שאחרי היא ניסתה למזער את הנזק. לא התכוונתי, דבריי הוצאו מהקשרם וכו'. אבל מי שצריך להבין, הבין. אז מה קרה לרגב? היא בסך הכל שמה לב שכולם פועלים, מתכוננים ומתקדמים, חוץ ממנה. ניר ברקת כבר עמוק בתוך הקמפיין. הורדוס כנ"ל. יולי אדלשטיין הצהיר שיתמודד על ראשות הליכוד, גם נגד נתניהו. אפילו צחי הנגבי. ומה עם מירי שלנו? היא קצת הלכה לאיבוד בזמן האחרון בין מאי גולן לגלית דיסטל אטבריאן. אז צריך לעשות מעשה.

המעשה שלה העניק דחיפה נוספת לכדור השלג. מיטיבי שמע יכולים לקלוט עכשיו את הרחש גם בין החרדים. אם התקציב יעבור, הם יבינו סוף־סוף לאיזו תהום ריסק אותם נתניהו. בעולם דמוקרטי מתוקן היה הציבור שלהם אורז את דרעי, גפני וליצמן על מריצה אחת ומוביל אותם לגמלאות. הם עשו את שלהם. ההתבטלות העצמית, הוויתור המוחלט על סממן כלשהו של ערכים, של מוסר, של אמת, הובילו אותם לשפל שכמותו לא ידעו מזמן (בעצם, מאז שנתניהו היה שר אוצר).

אבישי בן חיים מנשק את ידו של דודי אמסלם (צילום: צילום מסך חדשות 13)אבישי בן חיים מנשק את ידו של דודי אמסלם (צילום: צילום מסך חדשות 13)

4. מדורת העסקנים

דמותו הנלעגת של הד"ר אבישי בן חיים חברה השבוע לדמותו של ח"כ דודי אמסלם, במסגרת "כתבה" ששודרה במהדורת החדשות של רשת 13. היה זה אחד המסמכים הטלוויזיוניים הגרוטסקיים ששודרו כאן בזמן האחרון. במרוץ הלא ייאמן שלו לנסות לייצר מנוף פוליטי־גזעני שעליו יטפסו העבריין המורשע דרעי והנאשם נתניהו מצרותיהם לעבר האופק, מצליח בן חיים להפוך את עצמו לאחד הליצנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה.

אז בואו נעסוק בגיבור אותה כתבה, הלא הוא השר לשעבר דודי אמסלם. לא מזמן עלה אמסלם אל דוכן הכנסת ושיתף את חברי הבית עד כמה הוא חרד למוכנות המבצעית של שירותי הכבאות בישראל. הוא אף הגיש שאילתה דחופה לשר הבט"פ, הנסמכת על "תחקיר" שפורסם ב"ישראל היום". אמסלם שכח לספר לחברי הבית את האינטרסים הצולבים והמעורבות האישית שלו בכל הקשור לג'יהאד שמובילים חברי ועד הכבאים נגד רב־טפסר דדי שמחי, נציב שירותי כבאות והצלה, כמעט מהרגע שבו נכנס לתפקידו.

אחד מיוזמי כתבת "התחקיר" שאף התראיין בה הוא טפסר משה סוויסה, לשעבר מפקד מחוז ירושלים בכבאות. הוא היה מועמדו של אמסלם לתפקיד הנציב, עד שהסתבך בשורה של עבירות והודח מהשירות. טפסר סוויסה ואמסלם הם חברים טובים, יש להם פרלמנט ירושלמי מוכר ולא מזמן אפילו פרסמתי בטוויטר תמונה שלהם מסובים יחד בקפה ירושלמי. היו שם אמסלם, סוויסה, יורם קארשי וקובי בן גור.

קארשי הוא אחיה של שולה זקן, ממורשעי פרשת רשות המסים. קובי בן גור הורשע אף הוא. שניהם נידונו למאסר. סוויסה הודח מנציבות הכבאות בעקבות משפט ועבירות משמעתיות. במילים אחרות, דודי אמסלם הוא היחיד שלא הורשע בחבורה הזו (אם כי נחשד בפרשת "החבורה הירושלמית" והייתה המלצת משטרה להעמידו לדין, אך התיק נסגר בגלל מחסור בראיות).

בואו נמשיך. לאמסלם יש דובר. נמרוד אלירן סבח שמו. הוא גם מספק שירותי ייעוץ תקשורתיים לאותו ועד כבאים שנלחם בדדי שמחי. אז הדובר של אמסלם מקדם כתבת תחקיר ב"ישראל היום" נגד דדי שמחי, בעוד אמסלם ממהר לעשות פולו־אפ מעל דוכן הנואמים של הכנסת, להגיש שאילתות, לתקוף את הנציבות במילים בוטות ולהשתלח בנציב. חד גדיא.

פניתי לסבח. לדבריו, הוא לא עובד מדינה אלא בעל משרד ייעוץ ואסטרטגיה עצמאי, לכן לא חלים עליו כללי התקשי"ר ואין שום בעיה עם ניגוד העניינים לכאורה שתואר למעלה. שיהיה. בינתיים הבוס שלו, אמסלם, עד לא מזמן שר בישראל, משתלח ברשות הצלה ממלכתית על סמך ממצאים (מפוקפקים) של תחקיר שדוברו, המשמש כדובר ועד העובדים באותה רשות, מקדם בתקשורת. אבל לא לשם כך התכנסנו.

# # #

בואו נחזור לתמונה ההיא: אחיינו של יורם קארשי, הוא כבאי. צירוף מקרים כנראה (הוא גם בנה של שולה זקן). אבל גם אחיינו של השר אמסלם עובד ככבאי בנציבות הכבאות. לא סתם כבאי, אלא פעיל מיליטנטי במיוחד בוועד, הפועל נגד הנציב שמחי. הרשתות החברתיות עמוסות סרטונים וחומרי הסתה נגד שמחי, שממומנים ומופצים על ידי זרועות של אותו תמנון עסקני הנלחם בנציב הכבאות, במעורבות דוברו של אמסלם. ולגבי האחיין של אמסלם, על פי גורמים רשמיים בנציבות, האחיין הנ"ל כלל לא עבר מיונים, סובל ממגבלות רפואיות והיום כלל לא היה מתקבל לנציבות.

לפני כשנתיים שודר תחקיר מופתי של "עובדה" על הנעשה בנציבות הכבאות. הם נראים שם, גיבורי סיפורנו, מסובים להנאתם באחד האירועים של ועד הכבאים ואומרים זה לזה ש"סוויסה חייב להיות הנציב". דודי אמסלם מוביל את החבורה. לדבריו, המנוולים בנציבות שירות המדינה תפרו לסוויסה תיק רק כדי למנות את שמחי.

לסיפורנו נקלע גם, כמו תמיד, השר (דאז) גלעד ארדן. איך זה תמיד קורה לו? זוכרים את מנכ"ל משרד התקשורת שארדן מינה וביבי פיטר (מה שהפך אחר כך לתיק 4000)? אז עכשיו עם נציב הכבאות וההצלה. גם ארדן היה זקוק מאוד (פוליטית) לוועד הכבאים. יש שם, כפי שלמדתם, הרבה מאוד פעילי ליכוד מיליטנטיים. אז ארדן מאוד רצה למנות את סוויסה ולצאת ראש עם אמסלם והחבורה, אבל בתי המשפט סברו אחרת, וסוויסה הודח. שמחי מונה לתפקיד. החבורה הירושלמית תקועה איתו עכשיו כעצם בגרון ועושה הכל כדי לקעקע אותו, לפגוע בו, לדחוק אותו החוצה.

עכשיו אנחנו, סוף־סוף, מגיעים לסיפור. כי אם אתם רוצים לשמוע על מקרה אמיתי של מי שגדל בישראל השנייה, כנגד כל הסיכויים, והצליח להפוך לסיפור הצלחה וגם לתרום למדינה, אתם צריכים להסתכל על דדי שמחי, ולא על דודי אמסלם. אבישי בן חיים לא יעשה כתבה על שמחי. זה לא מסתדר עם התזה החולנית שלו. הוא יעשה כתבה על אמסלם, שעסקנו אומנותו. פוליטיקאי שכיו"ר ועדת הפנים העדיף להשתלח בעובדה ששוטרי משטרת ישראל מקבלים בשטח חמגשיות לארוחות צהריים, בזמן שהמשטרה חקרה את בנימין נתניהו, במקום שידאג לתנאיהם של אותם שוטרים.

כמה מילים על שמחי: נולד במושב הודיה. בן למשפחת חקלאים עולי תימן. בוגר פנימיית בויאר. היה יו"ר מועצת התלמידים הארצית. מ"פ סיירת חה"ן גולני. שירת ברצועת הביטחון בדרום לבנון. מקים גדוד חרוב. מקים גדוד קרקל. מפקד מחוז דרום של פיקוד העורף בשנים הראשונות של ירי הקסאמים. הוגה תוכנית מיגון שדרות ותורת "צבע אדום". מפקד החילוץ במבצע פתיתים לבנים (השלג הכבד והלכודים בכביש 1). השתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף.

אפשר להמשיך עוד הרבה עם שמחי. הוא קיבל את נציבות הכבאות במצב ירוד במיוחד. חבורה לא ברורה של אנשים לא מקצועיים, חלקם השתרבבו לשם בקומבינה. לא מאומנת, לא מסודרת, לא כשירה. מספיק להעיף מבט בדוח מבקר המדינה על הכבאות, אחרי השריפה בכרמל. הוא גייס 570 כבאים חדשים, הקים מכללה לאומית לכיבוי והצלה, הקים אגף לוגיסטיקה ומשאבי אנוש, מחלקת רפואה וחוסן נפשי, השיג מימון לרכש חסר תקדים של רכבי כיבוי מתקדמים, רחפנים, אופנועים, טרקטורונים ועוד.

שמחי הפך את נציבות הכיבוי וההצלה לזרוע לוחמת. ערב רב של אנשים הפכו ליחידה מבצעית כשירה. הוא הקים תחנות כיבוי במגזר הערבי ובפריפריה, סימולטור חדשני, מהמתקדמים בעולם, ועכשיו הוא נמצא בעיצומו של שילוב רובוטים בכיבוי. הוא שינה את התרבות המקצועית הרקובה של המקום, ביטל את שיטת הסניוריטי, מינה דור חדש של מפקדים צעירים.

שמחי עקר את תרבות הקומבינה ושיטת ה"יד רוחצת יד" והנהיג במקומן שיטות ניהול צבאיות. הוא ייסד שיתוף פעולה פורה עם חיל האוויר ועם יחידת הלוויינים, שמסייעת בניבוי שריפות ומזג אוויר. הוא מינה קצין כושר גופני, שילב מבחני כושר גופני תקופתיים והפרשת בלתי כשירים. במילים אחרות: הוא שיקם ובנה מן היסוד את שירותי הכבאות של מדינת ישראל.

האם יש סיכוי שאבישי בן חיים יעשה כתבה על דדי שמחי? לא. היא לא תשרת את האג'נדה שלו. הוא לא ינשק את ידו של שמחי בסוף הכתבה, כפי שנישק את ידו של אמסלם, כי שמחי לא יוצק מים על ידיהם של פטרוניו, דרעי ונתניהו. שמחי לא מלבה את הגחלים הלוחשות של פצעי החברה הישראלית, אלא מנסה לכבות אותן. שמחי לא מנסה לשסות אותנו זה בזה, לא בא בטענות על קיפוח, לא מתבכיין ולא מתלונן, אלא פשוט עובד, תורם, מייצר ופועל.

# # #

זה לא שאין פערים בישראל. זה לא שאין, עדיין, גזענות בישראל. הסיכוי של ילד שגדל בפריפריה להגיע למכון ויצמן, בית המשפט העליון או חיל האוויר קטן עדיין משמעותית מהסיכוי של ילד שגר ברעננה או תל אביב. תוחלת החיים בפריפריה נמוכה יותר מתוחלת החיים במרכז הארץ. יש עוד הרבה עבודה לפנינו. המדינה הזו נבנתה בתנועה, חוברה לה יחדיו מטלאים שונים שהודבקו בדם, אש ותמרות עשן. הנס הציוני הוא אחד המדהימים בתולדות המין האנושי, אבל יש בו בעיות ותקלות ועיוותים שצריך לתקן.

כל אלה שמנסים להפוך עכשיו את הבעיות שלנו למלחמת עדות ומשסים אותנו זה בזה, הם האחראים הישירים לכך שהעוולות הללו עדיין לא תוקנו. הליכוד היה בשלטון ב־40 השנים האחרונות כמעט ברציפות. נתניהו שלט כאן 15 שנה. במקום לעבור לחינוך דיפרנציאלי ולהשקיע את המיליארדים הכבדים בילדים בשלומי, אופקים, ירוחם וקריית שמונה, הם קשקשו וריפדו מקורבים. עכשיו הם באים בטענות. הניסיון לחרחר מדנים בין איש לאחיו ולהפריד אותנו זה מזה עלה לנתניהו בשלטון. הציבור לא מסכים לבלוע כל מה שמלעיטים אותו. ישראל היא כור היתוך מדהים, יחיד במינו. צריך לתקן ולשפר, לא להרוס ולשפרר.

מח"כ אמסלם נמסר בתגובה: "ללא קשר לאחיין שלו, ח"כ אמסלם מכיר ומעורב בפעילות ענף כבאות והצלה עוד מתפקידיו בעיריית ירושלים, וכן מתחילת דרכו בכנסת כיו"ר ועדת הפנים. הנושא היה מאז ומתמיד קרוב ללבו ובראש מעייניו".

[email protected]