איך אנחנו מגיעים למצב שבו שבעה בתי חולים ציבוריים עברו היום (רביעי) למתכונת שבת ולא קיבלו חולי קורונה, דווקא באמצע הגל הרביעי, עם 10,000 מאומתים ביום והערכות על כך שהטיפול בחולי קורונה בלאו הכי לא ממש מיטבי לאור העומס? חד משמעית: בגלל משרד הבריאות ומשרד האוצר, שהפכו את בתי החולים הציבוריים לבן החורג של מערכת הבריאות במשך שנים ארוכות. גם אם תיפתר הבעייה כרגע, זה יהיה כמו פלסתר שלא יפתור בעיות כרוניות של שנים.
אזרח ממוצע לא ממש מבין את ההבדל בין בית חולים ציבורי לבין בית חולים ממשלתי, אבל כולם צריכים לדעת היום שיש בישראל רגולציה מפלה שנובעת מניגוד עניינים משווע. מצד אחד, שורה של בתי חולים ממשלתיים, הרוב במדינת ישראל, נמצאת בבעלות המדינה. דוגמאות? שיבא, רמב"ם, איכילוב ועוד. מצד שני, רשימה קטנה של בתי חולים נמצאת בבעלות עמותות, כמו הדסה, שערי צדק, לניאדו, מעייני הישועה, בתי החולים בנצרת וגם אסותא למעשה. זו לא ממש בעלות פרטית, כיוון שהיא תלוייה כמובן בתקציבים ממשלתיים.
כשאתה בעלים של בית חולים ואתה מצד שני מפקח עליו נוצר ניגוד עניינים מובנה שיוצר יחס מפלה לטובה של בתי החולים ממשלתיים, יחס מפלה שנמשך כבר שנים והיום ראינו איך הגיעו מים עד נפש אצל בתי החולים הציבוריים, המופלים לרעה. צריך להבין: קיימת גם תחרות בין בתי החולים, כך שהמדינה, כבעלים של בתי חולים ממשלתיים, משתמשת בכוח שלה כדי לפגוע במתחרים פוטנציאליים.
ד"ר אורי פרישמן, שמלווה את מערכת הבריאות וביטוחי הבריאות, כתב בספרו "העיקר (השוויון) הבריאות, מלחמתה המסוכנת של המערכת ברפואה הפרטית" (הוצאת סלע מאיר, הספרייה העסקית) את הדברים הבאים: "סיפור אופייני אחר על רגולציה חוזר שנים רבות אחורה. בימיי באסותא, היינו נוהגים בסוף היום לשאול בחיוך אחד את השני: 'מה אתה אומר, הלילה הם יצליחו להירדם?'. הכוונה הייתה לשני הבכירים במשרד הבריאות שהיו נוהגים להגיע לעתים קרובות לבית החולים בשעות הלילה ולערוך ביקורות פתע, כאילו אסותא היא המרכז הרפואי הגדול בישראל, עם חולים רבים ופעילות לילית ענפה. בפועל, באותם ימים הניתוח המשמעותי ביותר שנעשה בבית החולים היה ניתוח שבר, וכמות המאושפזים בלילה הייתה שולית וזניחה".
ההתנכלות לאסותא בפרט ולשאר בתי החולים הציבוריים הביאה את משרד הבריאות לנהל קמפיין מכוער נגד בית חולים אסותא באשדוד על "בזבוזיו" ו"הפסדיו" כביכול. עד שמקימים בית חולים חדש בישראל, מוצלח מאוד שעומד בסטנדרטים גבוהים, משרד הבריאות מנסה לחנוק אותו. מנסה לחנוק למעשה את ניצני התחרות, כי אסותא ידוע בסטנדרטים השירותיים הגבוהים שלו.
"המפקח על בתי החולים הוא משרד הבריאות – אבל משרד הבריאות הוא הבעלים המפעיל של בתי חולים רבים ברחבי הארץ", כותב פרישמן בספרו. "התוצאה? אינטרסים סותרים של הרגולטור, שמפקח על השמנת של עצמו, ויכול להעדיף להשתמש בכוח שיש לו כדי להציק למתחריו. בשנותיי באסותא נתקלתי לצערי בהתעמרויות כאלה לא מעט".
בכיר במשרד הבריאות מצוטט בספר כאומר על המשרד כי "זה לא משרד שיש לו בתי חולים, אלא בתי חולים שיש להם משרד ומערכת רגולציה שלמה". הדוגמא הבולטת השגורה היא תעריפי האשפוז שקופות החולים צריכות לשלם לבתי החולים: משרד הבריאות קובע אותם (יחד עם משרד האוצר), אבל משרד הבריאות הוא גם זה שמושפע מהם, כמפעיל של 11 בתי חולים ברחבי הארץ. אינספור ועדות וגורמים הצביעו על הכשל הזה לאורך השנים, אבל שום דבר לא זז.
פרישמן מעלה כמה רעיונות ופתרונות למצב שעלו במשך השנים דרך ועדות שהמלצותיהן נמרחו כצפוי. הוצאת בתי החולים הממשלתיים מניהול הממשלה והפיכת כל אחד מהם לתאגיד עצמאי; הקמת "רשות אשפוז ממלכתית" או הוצאתם של בתי החולים מן הממשלה והעברת לידי קופות החולים. "כל ניסיון לשנות משהו – נתקע. הפקידים רוצים את הכוח אצלם, ואולם גם אינטרסים אחרים היו מעורבים – אלו של הגילדות...".
מי הן אותם גילדות? פרישמן נותן כדוגמה את הדלתות המסתובבות במשרד הבריאות ואת ניגוד העניינים - ומביא את גבי ברבש, "כוכב" הקורונה בערוץ 12, שמסמל את הבעייה ואת ניגוד העניינים. "רבים ממנכ"לי משרד הבריאות הגיעו מעמדות ניהול של בתי חולים גדולים, וחזרו אליהם בתום תקופתם. חלקם אף נעו חליפות, בין משרד הבריאות לבית החולים ובחזרה. ברבש הוא אחד מהם. אבל כמותו רבים: מרדכי שני, דן מיכאלי, ברוך מודן, משה משיח, מאיר אורן, רוני גמזו (היום מנכ"ל איכילוב), ארנון אפק ולאחרונה גם חזי לוי – כולם כיהנו גם כמנכ"ל משרד הבריאות וגם כמנהלים או כבעלי תפקידים בכירים בבית חולים גדול, ורובם חזרו לבית החולים לאחר שסיימו את תפקיד המנכ"ל. ברבש אף הגדיל לעשות ופעל להקמת מחלקה חדשה בבית החולים איכילוב תוך כדי כהונתו כמנכ"ל המשרד, כפי שקבע מבקר המדינה בשנת 2000".
האם הדלתות המסתובבות, שואל פרישמן, לא משפיעות במאומה על החלטותיו של משרד הבריאות? ואני עונה: בהחלט כן. בסופו של דבר, ההתעמרות השיטתית של משרדי הבריאות והאוצר בבתי החולים הציבוריים היא עוד תולדה של הכוח המוגזם שיש לפקידים ולגילדות והעדפת אינטרסים זרים. וזה בא על חשבון האזרחים.