אחרי 30 שנה: זה אולי לא נשמע טוב, אבל בשנים האחרונות איבדתי את הסבלנות לשמוע את צרותיהם של אחרים. בדרך כלל מדובר באנשים קשי יום, חולים, נכים, אנשים שהביורוקרטיה קורעת להם את הצורה, לא בצדק. היו תקופות שבהן בעזרת שני אנשי צוות ברדיו שאינם כבר (קיצוצים) הייתי מנסה ולפעמים מצליח לפתור בעיות. אלו היו המקרים שבהם ניצלתי את תוכנית הרדיו והטור בעיתון כאיום על אנשים רעים, שפגעו באנשים חסרי ישע. זה קשה, זה מתיש, לפעמים זה מאכזב; אבל הכי נורא - זה מסמרטט את הבן אדם וגורם לו לצעוק: דיייייייייייייי.

כשראיתי השבוע את כיסא הגלגלים שנע לכיווני ברחוב ויצמן בתל אביב מכיוון בית החולים איכילוב והדמות היושבת בכיסא, שאותה לא זיהיתי מרחוק, נופפה לי ביד, הבנתי שאכלתי אותה. הייתי במצב רוח רע בגלל כמה חברים שמתו במהלך השבועות האחרונים, וניסיתי לחשוב איך אני מתחמק מהאדון על הכיסא שכבר התקרב אליי עד כדי כך שעוד רגע לא אוכל להתחמק ממנו. גם זיהיתי שהיושב על כיסא הגלגלים הוא "הייקה", שאותו אני מכיר כמה עשרות שנים. בשנים האחרונות הוא נעלם, ולא ידעתי מה עלה בגורלו.

הייקה נופף לי בשקית ניילון, חייך חיוך גדול ואמר לי שתמורת אספרסו וסיגריה הוא ייתן לי את תוכן השקית. "יאללה, שיהיה", אני אומר לו ומזמין שני אספרסו בפיצוצייה של דניאל. עד שהאספרסו מגיע, אני רואה שהייקה, שהיה בימים כתיקונם יותר גבוה ממני, רזה, שרירי ואפילו נאה למדי, הפך שמן בצורה מבהילה. שתי רגליו קטועות מעל הברכיים, והפנים הנאות הזדקנו וניבט מהן סבל נורא.

הייקה מקבל את האספרסו והסיגריה, אני מבחין שהיד שלו רועדת כשאני מצית לו את הסיגריה. גם היד השנייה, האוחזת בספל האספרסו, רועדת. זה מראה קשה: איך גבר שהיה נראה ככוכב קולנוע הפך לשבר כלי רועד.

הייקה מוציא משקית הניילון עיתון "פנאי פלוס", שעל השער שלו אני מככב. האמת היא ששכחתי מהגיליון הזה. "30 שנה אני שומר על העיתון הזה", הוא מצהיר. "תביט על התאריך: אוגוסט 1991, בדיוק לפני 30 שנה".

זהבי בשער פנאי פלוס, אוגוסט 1991 (צילום: ארכיון פרטי, נתן זהבי)זהבי בשער פנאי פלוס, אוגוסט 1991 (צילום: ארכיון פרטי, נתן זהבי)

את העין שלי צדה הקלטת של הסרט "שורו", שבו השתתפתי באחד התפקידים הראשיים. בשער הגיליון אני מחזיק את הקלטת, שעליה מופיע צילום של משה איבגי בשיא תהילתו. השחקן הראשי בסרט שכוב בפוזה של פלייבוי עם חלוק. "איזה עולם קטן", אני אומר לעצמי. "בתחילת היום שמעתי שאיבגי מוותר על הערעור שלו לבית המשפט, ובעוד כמה ימים הוא הולך לשבת 11 חודשים בכלא".

הייקה מסב את תשומת לבי לכותרת המשנה בשער: "בגל"צ צריך סנדק". הייקה צוחק. "גם לפני 30 שנה הם היו צריכים סנדק הדרעקס האלו". ואם לא די באלו, מופיעה עוד קובייה בשער העיתון, שבה אני מצוטט אומר: "דייג בודד הוא הלב". מה שמחזיר אותי למותו של חברי הטוב, הדייג אורי שרון, שיצא לדוג בשפך הירקון ונמשה מהמים ללא רוח חיים.

אני מודה להייקה על העיתון, מנסה להצחיק אותו ושואל: "כמה אני צריך לשלם לך דמי שמירה, על 30 שנה ששמרת על העיתון במצב טוב כמו חדש?". הייקה מסתפק בעוד אספרסו וסיגריה. ואז, אשר יגורתי בא לי. הוא מתחיל לתנות בפניי את צרותיו הבריאותיות, מספר על מצבו הכלכלי הקשה, מתאר את הסבל שבבדידות, את הייאוש שלו מהמדינה. אני מתחנן בפניו שיעצור, כי גם לי יש שק מלא של צרות מכל המינים והסוגים, שאני בקושי מתמודד איתן ואין לי יותר כוח לצרות של אחרים.

הייקה מפתיע אותי ואומר לי שהוא זוכר את התקופה שהיינו יושבים מדי פעם באותו בית קפה, ואיך אנשים היו מגיעים לשפוך את צרותיהם בפניי ומבקשים עזרה. הוא לא הבין איך יש לי סבלנות להקשיב, ולנסות לעזור. ניצלתי את המומנטום ואמרתי לו בצחוק, בטון כועס, "הייקה, תעשה לי טובה, עזוב אותי. יש לי חירבון, אני חייב לרוץ הביתה". קמתי ועפתי בצעדים מהירים עם העיתון ביד, שיהיה לי מה לקרוא בשירותים.

זה היה צפוי שבמהלך הישיבה החשובה בשירותים והקריאה בעיתון אפזם את שירו הנפלא של יעקב רוטבליט, שאותו שר חברי שמוליק קראוס, "אחרי עשרים שנה":

אחרי עשרים שנה את עוד מנגנת
גיטרה ישנה את עוד מתכוונת
מבין המיתרים, לטוב שבשירים
עוד לא נכתב

אחרי עשרים שנה שוב אינני ילד
תמו נעוריי
שיבה זרקה במלך
רק את עודך עמי
איתך שוב אל עצמי
אני חוזר

עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם
שמור כמו יין, יין טוב
מתנגנת בי מנגינה בוקעת
מבין אצבעותיי
לכי לך אל הרחוב

ושוב עולה השיר, ושוב עד כלות הנפש
פרי געגועיי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר, רועד אותו מיתר
עשרים שנה

עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם
שמור כמו יין, יין טוב
מתנגנת בי מנגינה בוקעת
מבין אצבעותיי
לכי לך אל הרחוב

אחרי עשרים שנה היה לי רע
את שיר המעלות
האם אתה שומע
אשיר עד יום מותי
נושאת את תפילתי
המנגינה

2

בשעת אחר הצהריים, באותו יום שבו פגשתי את הייקה, ירדתי לעשות קצת "רגלי", לשחרור השרירים, שני סיבובים סביב כיכר המדינה. בצד המדרכה נעצרת מונית וממנה יורד הנהג ומסמן לי לחכות רגע.

הנהג הוא בחור חביב וטוב לב, שבו נתקלתי כשהיה מגיע ל"בית לחם" בוויצמן פינת ארלוזורוב, ולוקח לחם עבור קשישה המתקשה בניידות. מדי פעם הוא היה מבקש ממני לשים שנייה עין על המונית, שלא יקבל דוח. נכנס, לוקח את הלחם, מודה לי על השמירה ונוסע להביא את הלחם ליעדו.

כמה פעמים יצא לי לפגוש אותו בשכונה. בחור טוב לב שסיפר לי על אירועים שונים ומשונים שבהם הוא נתקל במסגרת עבודתו. יום אחד שאל אותי אם אוכל לעזור לו בעניין גיור בת זוגו, שאיתה הוא רוצה להתחתן. אני זוכר שאמר לי שהוא מאוהב עד מעל הראש ושהיא מוכנה להתגייר כדי שיוכלו להתחתן.

כשהושלם הליך הגיור, הוא סיפר לי באושר שהוא מתחתן, והתחנן שאבוא לחתונה. עלה לי בבריאות להסביר לו שאני לא הולך לחתונות ואיחלתי לו את כל הטוב שבעולם. עברה תקופה, וכשפגשתי בו שוב בוויצמן בדרכו להקפיץ לחם לזקנה, הוא לחש לי בדרכו למונית שהוא הכי מאושר בעולם. אשתו בהריון. הוא איים עליי (בצחוק) שאוי ואבוי לי אם לא אבוא לברית. שוב הסברתי לו שאני לא הולך לטקסים, בטח לא לטקסים פגאניים כמו ברית.

"תשמע, זהבי", הוא אומר עכשיו, והקול שלו מתרסק. הוא מניח את הראש שלו על כתפי ופורץ בבכי קורע לב. אני לא יודע מה לעשות עם עצמי, מנסה להרגיע אותו בשאלה הבנאלית "מה קרה?". בקושי יוצאות לו מילים מהפה, עד שבמשפט מרוסק הוא מצליח לפלוט "גילו אצל הילד סרטן הדם".

ממרומי גילי אני מוצא עצמי עומד ובוכה עם נהג מונית, באמצע הרחוב בצהרי היום, מקלל את מי שהמציא את המשפט המטומטם "יום שלישי, פעמיים כי טוב". ניסיתי לעודד אותו. "עברתי שלושה ניתוחי סרטן ותראה, הגעתי לגיל 75. יש לנו רופאים טובים, המדע מתקדם, הוא יבריא". אני רואה אותו צועד למונית, דומע. כל הצרות שחשבתי שיש לי מתגמדות מול אבא טרי, שהרופאים מבשרים לו שלבנו הפעוט יש סרטן הדם. אינעל העולם ומי שהמציא אותו.

3

בשבת האחרונה קרה משהו שמאוד הפתיע אותי. חשתי געגועים עזים להוריי. בא לי לאכול את האוכל הפשוט והבסיסי שאמי הייתה מכינה בשבת. חשתי איזה דחף לא ניתן להסבר לנסוע לבקר אותם בבית אבות, כפי שהייתי עושה מדי שבת. להביא להם תפוחי אדמה מבושלים, דג מלוח משובח, את הפירות הכי טובים שיש, לשבת איתם בחצר בית האבות ולשמוע מה עבר עליהם בשבוע האחרון (לא עבר עליהם כלום בבית האבות).

לא האמנתי על עצמי. לקחתי מונית ונסעתי לבית אבות, מתוך המונית הבטתי על הקשישים היושבים בחצר, בצל העצים, חלקם לבד וחלקם עם קרובי משפחה. הבטתי וראיתי את הוריי, אף על פי שלא היו שם.

לאורך שנים ארוכות הייתי מגיע מדי שבת לבית האבות, מקום פשוט וצנוע. רוב הקשישים שהגיעו אליו לסיים את חייהם היו פריבילגיים, ישראל הראשונה, שחיו תפרנים ומתו תפרנים. כשהחלו העיניים לזלוג (בגלל הדלקת), ביקשתי מהנהג להחזיר אותי. למזלי הוא היה נהג מתחשב ולא שאל מה פשר הנסיעה המשונה הזו.