לטור המלא של בן כספית:

1. מתווה מוסכם עם האמריקאים

אי אפשר להגזים בחשיבות נסיעתו של ראש הממשלה נפתלי בנט לוושינגטון. המשימה: ליצור ציר שיתוף פעולה אישי אינטימי וחם עם האיש החזק בעולם. ג'ו ביידן העיד על עצמו בעבר שהוא ציוני שאינו יהודי. אלא שהוא מחזיק בדעות שמאל. נפתלי בנט, אם תתעלמו רגע מהביוב השופע מפיותיהם המצווחים של הביביסטים, הוא ציוני יהודי, בעל דעות ימין. המשימה לא תהיה קלה, אם כי לבנט יש יכולת התחבבות משמעותית בארבע עיניים.

נפתלי בנט לקראת המראתו לארצות הברית, לפגישה עם ג'ו ביידן (צילום: ברק רביד, וואלה!)

הקשר האישי חיוני כדי לנסות להציל משהו מהאש שכילתה חלק מנכסיה האסטרטגיים של ישראל בארה"ב, אש שאותה הדליק וליבה קודמו של בנט בתפקיד. בדיונים הממושכים שערך בנט טרם הנסיעה, נעשה מאמץ ליצור נוסחה פשוטה שתאפשר למערכת היחסים החדשה שהוא מנסה לייסד עם וושינגטון לתפקד כמו הקואליציה: עובדים יחד, מפרגנים זה לזה, מכבסים את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית, למרות הבדלי התפיסות, הגישות והאידיאולוגיה. או במילים של בנט עצמו: מסכימים על 80% מהדברים, לא שוברים את הכלים על 20% הנותרים.

לנכס הגדול ביותר של בנט בדרכו למשימה הלא פשוטה הזו קוראים נתניהו. בנימין נתניהו. הדמוקרטים באמריקה ראו את נתניהו מסמן אותם, ראו אותו תומך באופן פעיל בשני מועמדים רפובליקנים (מיט רומני ודונלד טראמפ), ראו אותו משפיל נשיא דמוקרט מול בית הנבחרים שלו והופך נשיא מכהן לשק חבטות פוליטיות בלי למצמץ. אם היינו מאלצים אותו, ביידן היה מעדיף את בצלאל סמוטריץ' בלשכת ראש הממשלה על פני נתניהו. האמריקאים מסתפקים במועט: לעבוד מול מישהו שלא ישקר להם סביב השעון ולא יביך אותם על בסיס שבועי. זה הכל.

מחלוקת אחת בין ישראל לארה"ב אינה ניתנת לגישור: האמריקאים שואפים לחזור להסכם הגרעין עם איראן, בעוד ישראל סבורה שההסכם במתכונת הקיימת הוא רע. בנט כבר החליט לא להיכנס לעימות פומבי בנושא הזה. הוא יודע שזה לא יעזור. מאיפה הוא יודע? מהעובדה שנתניהו כן נכנס לעימות פומבי עם ברק אובמה בנושא הזה, וזה לא עזר. ההסכם נחתם. מה שנתניהו הצליח לגרום, זה נזק אסטרטגי אדיר לאינטרסים החיוניים ביותר של ישראל, נזק שאותו מנסה בנט למזער עכשיו.

נפתלי בנט, אנתוני בלינקן (צילום: רויטרס)נפתלי בנט, אנתוני בלינקן (צילום: רויטרס)


למי ששכח: אובמה לא רק שהלך להסכם הגרעין "על הראש" של ביבי, הוא גם נקם בו (ובנו) באי־הטלת הווטו על הצעה נגד התנחלויות במועצת הביטחון של האו"ם לקראת סוף כהונתו ואי־שדרוג הסכם הסיוע הצבאי לעשור שלם, כפי שיכול היה (ואל תאמינו לביביסטים שמתפארים בהסכם הסיוע הזה. הוא יכול היה להיות גדול בהרבה, לו נתניהו השכיל לשמוע למי שהסבירו לו את זה בזמן אמת).

אחר כך באה המתנה שלא הפסיקה לתת (בלי ציניות), ג'ינג'ית וחסרת מעצורים, טראמפ שמה. בניגוד לאמונה הביביסטו־משיחית, טראמפ לא נבחר בזכות נתניהו ואפילו לא בזכות "השם". זה לא הפריע לנתניהו לחגוג כאילו אין מחר. הבעיה היא שהיה מחר. המחר הוא היום, ועליו נתניהו לא חשב. הוא לא הכין תוכנית חלופית למקרה שטראמפ יפסיד. הוא לא הכין אופציה צבאית רלוונטית למקרה שאף אפשרות מאלה שהוא קיווה להן, לא תקרה: כניעה איראנית וחתימה על הסכם טוב יותר, תקיפה אמריקאית או קריסת השלטון באיראן.

להפך: מול מדיניות "הלחץ המקסימלי" איראן לא קרסה, התמודדה, והחלה להפר את ההסכם (בצדק מבחינתה), האיצה את העשרת האורניום, התקרבה מאוד למעמד של "מדינת סף", ועכשיו כל זה ניצב בפנינו כשטראמפ איננו. רק אנחנו נותרנו בשטח, לאסוף את השברים של היוהרה של נתניהו.

אז בנט צריך לנקות עכשיו את כל זה. הוא ינסה לגייס את האמריקאים למתווה מוסכם בין שתי המדינות, שיכלול את כל התרחישים האפשריים, כולל הסכם גרעין חדש בין איראן למעצמות. למקסם את ההבנות, להסכים ביחד על החלופות, על מה עושים אם איראן מפירה את ההסכם, איך מוודאים שהיא לא מתקדמת לגרעין בחשאי, איך מפצים את ישראל, איך שומרים על יתרונה האיכותי וכו' וכו'.

2. שתי נושאות מטוסים

משימה נוספת של בנט היא לשכנע את האמריקאים להציג פומבית אופציה צבאית ממשית ומשכנעת מול איראן. עד היום האמריקאים לא התלהבו מהאפשרות הזו. האתגר של בנט ואנשיו יהיה לשכנע אותם בנחיצות פוזה כזו, אפילו למראית עין. אילו הפגישה אתמול הייתה מתקיימת כסדרה, היה בנט צפוי להזכיר לביידן (שזוכר היטב) שהפעם היחידה שבה איראן השהתה ביוזמתה את אחד ממסלולי תוכנית הגרעין שלה ("קבוצת הנשק") הייתה עם הפלישה האמריקאית לעיראק.

"אתם לא צריכים לפלוש לשום מקום", תכנן בנט להגיד לביידן, "אנחנו לא שולחים בנים של אמהות אמריקאיות להילחם על אדמה זרה", ידגיש, "בסך הכל מדובר בהרתעה, בשימוש במעמדה של ארה"ב כמעצמה". הצבתן של שתי נושאות מטוסים במפרץ, תוך אזהרה מפורשת ש"כל האופציות על השולחן", יכולה לעשות את ההבדל בין איראן בטוחה בעצמה וחורצת לשון לבין איראן מתלבטת, מהססת ולחוצה. "הכל תלוי בשאלה עד כמה האיראנים יאמינו שאמריקה מסוגלת גם להשתמש בכוח", אמורים היו הישראלים להגיד לאמריקאים, "אם האופציה הצבאית תהיה משכנעת ואמיתית, זה יעשה את העבודה".

בנט אמור היה לא להזכיר את המילה "אפגניסטן", אבל היה ברור שבמהלך השיחות בוושינגטון, הצדדים יתקשו להתעלם מהברווז הצולע הענק שבחדר. הפתרון פשוט: לסקור את הסחף במעמדה של ארה"ב במזרח התיכון לאור החשש של בעלות בריתה מיציאה אמריקאית מהירה ונטישת האזור לחסדי האיראנים. חומרים מודיעיניים מצביעים על התקרבות של מדינות סוניות באזור לאיראן. הדוגמה הקלאסית היא קטאר, אבל יש עוד. התחושה שהאמריקאים יוצאים והאיראנים מנצחים יכולה להיות הרסנית ולמוטט את המגדל כולו, יזהיר בנט את שומעיו האמריקאים.

גם חיזבאללה יוזכר שם. גם כאן, ירושת נתניהו קשה, כמעט קשה מדי. ארסנל שמתקרב ל־200 אלף רקטות, פרויקט דיוק שעתיד לחצות בקרוב את הקו האדום. בנט יבקש גיבוי אמריקאי מול הסלמה אפשרית בצפון, סיוע של מיליארדים למילוי מחדש של מלאי המיירטים והתחמושת וסיוע אסטרטגי נוסף. משני נושאים הוא ייזהר יותר בשיחותיו: המעורבות הכלכלית של סין בישראל והמצב מול הפלסטינים. על המוקשים הללו ינסה בנט לא לדרוך, למרות עבודת מטה נרחבת שבוצעה לקראת המפגש עם הנשיא. בנושא הפלסטיני הוא ינסה ללכת עם ולהרגיש בלי. לא יהיה סיפוח, אבל גם לא יהיה מו"מ מדיני. כן תהיה בנייה בהתנחלויות, אבל לצדה יאושר לפלסטינים לבנות בשטחי C. והכי חשוב, ישראל תעשה את המקסימום כדי ללכת לקראת הרשות הפלסטינית בנושאים כלכליים. לשמור את הראש של אבו מאזן מעל המים.

לבנט יהיה קשה יותר בנושא הסיני. הממשל האמריקאי היה רגיש בנושא הזה גם בימי טראמפ. ההבדל היה שטראמפ רק איים, אך לא יישם. ישראל הייתה הילד המפונק, וארה"ב ההורה הסלחן שמעלים עין. אלא שטראמפ איננו. עכשיו זה ביידן, שרואה בסין את האיום הגדול ביותר על ארה"ב. השטן הגדול על סטרואידים. ישראל תידרש לבחור צד. היא לא יכולה שלא לבחור את הצד האמריקאי. ספוילר: נתניהו, באמצעות שליחיו המצווחים, שוב יטען ש"בנט הורס את היחסים עם הסינים". גם במקרה הזה, כמו בכל שאר המקרים, זה יהיה שקר גס, ציני, מניפולציה עלובה שאין לה קשר כלשהו עם האמת.

3. רקדן הדמים

כן, הגענו לנתניהו. חסידיו מפצירים בנו לאחרונה "להניח לביבי". די, הם אומרים, הוא הלך, הוא איננו, תעזבו אותו. התשובה פשוטה: הוא לא הלך לשום מקום. הוא ישנו (גם כשהוא בהוואי, מתארח באי פרטי של מיליארדר המשמש עד תביעה במשפטו). כשהוא יעזוב אותנו, נעזוב אותו. לא רק שהוא לא עוזב, הוא מגביר את הווליום. מסע ההכפשות, הטלת הרפש, בידוי השקרים, הצווחות, הצרחות, הנאצות והגידופים שהוא ממשיך להפעיל נגד כל מי שמעז לייחל להצלחתה של ממשלת ישראל הנבחרת, הולך ומתגבר בקצב אקספוננציאלי.

נקודת השפל השבועית הייתה, כמובן, הניצול העלוב של הטעות שעשה בנט בשיחת הטלפון עם יוסי, אביו של לוחם מג"ב הפצוע בראל חדריה שמואלי. מזל שיש לנו את דוד ביטן, האיש שתמיד אומר את אשר על לבו, שהודה בפה מלא (בראיון לרדיו 103FM): "זו הייתה טעות", אמר ביטן, "נתניהו לא היה צריך לעשות שימוש במה שקרה, אני לא חושב שנתניהו פגע במשפחה, הוא עשה שימוש פוליטי בפציעתו של החייל והסיר את הפרסום מיד".

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


ככה פשוט. "שימוש פוליטי" גם בלוחם מג"ב פצוע אנוש הנאבק על חייו. וכל זה, על שום מה? על טעות תמימה של בנט, שהחליף בין שם הלוחם לשמו של אביו. כאילו יש כאן תחרות בין ראש הממשלה ליו"ר האופוזיציה מי עצוב יותר, מי מתאבל יותר, או מי מתקשר ראשון. וכמו שבמאמץ הפתטי שלו להקדים את בנט בשיחת הטלפון ללינוי אשרם, שגרם לו לשכוח את השבת, כך המאמץ שלו להשפיל את בנט בגין אותה טעות אנושית גרם לו לשכוח שהוא בן אדם.

הטלפון למשפחה שכולה הוא מחווה אנושית. הושטת יד או כתף, או חיבוק. לנתניהו אין בעיה להפוך גם את הפינה המקודשת הזו למדמנת גידופים פוליטית. מה שמזכיר את סעיף 263 לכתב האישום שהוגש נגדו, שם סופר איך באה הדרישה ממשפחת נתניהו להסיר מאתר וואלה ידיעות הקשורות למשפחות שכולות שמוחות נגד אי־הקמת ועדת חקירה לצוק איתן. אין גבול לעליבות של האיש הזה. פשוט אין גבול. מה הוא מנסה לעשות? לסכסך בין משפחה של לוחם פצוע אנוש לראש הממשלה? אף אחד לא שרטט מולו אף פעם קווים אדומים? מסתבר שלא.

נתניהו הוא רקדן אומן על הדם. הוא יתפלש בכל שלולית דם מזדמנת, מפיגוע תופת באוטובוס דרך כל טרגדיה או אסון שייקרו בדרכו. הכל כשר לצרכים פוליטיים מיידיים. הכל מותר. הפעם הוא הגדיל לעשות כשניהל את מחול הביוב הזה בעודו מתארח באחד המלונות היקרים בעולם, באתר נופש יוקרתי מאין כמוהו בהוואי. בזמן שנתניהו שם, פרסם מושל הוואי פנייה לתיירים לבל יגיעו לארצו, לאור הקורונה המתגברת שם. אבל נתניהו לא יחמיץ הזדמנות להתעלק על קופה של מיליארדר מזדמן, שאמור להיות גם עד תביעה במשפטו. כמו שאמר שופט המחוזי (בדימוס) כרמי מוסק בראיון ל־103FM: "כל מפגש בין נאשם לעדי תביעה אינו מקובל ואסור מבחינת החוק. לא נתקלתי בתרחיש כזה בכל שנותיי כשופט".

המתקפה על בנט נמשכת לרוחב כל החזית. מתוזמרת, אתם יודעים מאיפה. כשלשכת ראש הממשלה פרסמה צילום של בנט מניח תפילין לפני המפגש עם ביידן (אפילו את לבי החילוני למהדרין זה ריגש), הביביסטים הסתערו בחמת זעם. טופז לוק, יד ימינו ושמאלו של נתניהו, מיהר לצייץ ש"התרגשתי מהתמונה של בנט, שמנצל תשמישי קדושה בשביל יחסי ציבור".

אני שואל את עצמי איך לא רועדות לאנשים האלה הידיים. הרי לוק היה המנצח על תזמורת פייק ענקית שכרכרה ופיזזה סביב נתניהו 12 שנה, מביימת ומצלמת כל פוזה אפשרית, מנצלת כל תשמיש קדושה מכל סוג שהוא לכל צורך פוליטי קטנוני ככל שיהיה. למרבה המזל, היה מי שצירף מיד לציוץ של לוק עם ההשתקפות של מנסור עבאס תמונה של אותו לוק ממש, ניצב עם מצלמת סלולר שלופה לצדו של נתניהו, שלכאורה מתפלל ומכניס פתק לכותל. אז מה לא לגיטימי בפרסום תמונה של בנט מתפלל? אצלו זה לפחות אותנטי. מבין השניים, לא בנט הוא זולל השרצים, חילוני אדוק, בנו של אתיאיסט ומחלל שבת בפרהסיה. איך לא רועדת להם היד?

את הטון והשיא קבע, כמובן, הג'וניור. יאיר נתניהו, זה שסיפר לבית המשפט שאם ישלם את הפיצוי (280 אלף שקל) שנפסק נגדו במשפט דיבה יגיע לחרפת רעב וכי אין לו אפשרות להשיג סכום כזה. במקביל, הוא נצפה באתר נופש יוקרתי בהוואי שכדי להגיע אליו זקוק אדם מן היישוב לסכום דומה. מיד אחרי התצהיר (השקרי?) הנ"ל, התברר (באדיבותו של אבישי גרינצייג מ"גלובס") שבחשבונותיו של הנתניהו הנ"ל יש כרגע מעל מיליון שקל. אז יאיר נתניהו צייץ בעקבות תמונת התפילה של בנט את הציוץ הבא: "התמונה של בנט עם תפילין מוושינגטון מרגשת בערך כמו התמונות של עבריינים ששמים כיפה בבית המשפט". למרבה הצער, לא נמצא מי שיצייץ לו בתשובה שהסיכוי של בנט לשים כיפה בבית המשפט קטן לאין ערוך מהסיכוי של אביו לעשות כן.

4. כשנתניהו גילה אסרטיביות

לנוכח מתקפת הגידופים וההכפשות על בנט בעודו יוצא לשליחות גורלית בוושינגטון, אין מנוס מלהזכיר לעצמנו איך נראו השליחויות הללו ב־12 השנים האחרונות. ובכן, בנט נסע ללא רעייתו. גם בניו לא הופיעו שם, נדחפים לכל פריים אפשרי. מסתמנת האפשרות שהוא הגיע לאמריקה בלי 17 מזוודות דחוסות בכביסה מלוכלכת. לא היה ספר צמוד וגם לא מאפרת. אף עובד לא טורטר או נגער. לא היו משרתים צמודים. לא היה טופז לוק. לא נצפתה חבורה של מיליארדרים המשתרכים אחרי ראש הממשלה, וגם לא מלחכי פנכה המצטופפים סביבו בצאתו ובבואו. לא הותקנו מיטה זוגית או חדר מנוחה בעלות של מיליוני שקלים במטוס. הפמליה הייתה מצומצמת ועניינית.

לרגל האירוע, תשמעו סיפור. סוף 2016. נתניהו יוצא לארה"ב. במטוס מותקן חדר מנוחה, מיטה זוגית וכו'. הפמליה מתמקמת. העיתונאים און בורד. הכל מוכן להמראה. יש סלוט (מרווח זמנים) שהוסדר מראש להמראת מטוס ראש הממשלה, כדי לא לעכב את כל נתב"ג. ואז, נשמעות צרחות. מישהו שהיה שם מתאר אותן כ"צרחות של חיה פצועה". יחד איתן מופיעה גם הצורחת. ניחשתם נכון, הרעיה. היא לבושה בפיג'מת מחלקה ראשונה חומה, והוא צווחת כאילו נשחטה זה עתה בידי כנופיית קוזקים.

מה קרה? הפיג'מה גדולה עליה. ארוכה בשלושה סנטימטר ברגליים. היא מכלה את זעמה בי', הזוטר ביותר בחבורה שאמורה להקיף ולהכיל אותה לאורך הנסיעה. היא דורשת ממנו ללכת תכף ומיד ולהשיג לה פיג'מה במידה שלה. "מה הם חושבים שאני, חתיכת בשר??!!", היא זועקת. הבחור מסתלק נזוף לאנשהו, אם כי לא היה לאן. המטוס כבר מוכן להמראה. הדלתות סגורות. הקברניט בהכנות אחרונות. חלון הזמנים עומד להסתיים.

זו הייתה הפעם היחידה שבה נראה נתניהו נוקט אגרסיביות מסוג כלשהו אל מול מחזות האימים של רעייתו. "הוא הופיע, אחז בידה ומשך אותה בכוח לתוך חדר המנוחה שלהם", סיפר לי אתמול מישהו שעמד שם. למה אתה מספר את הסיפור הזה דווקא עכשיו, שאלתי אותו. "כי אני רואה מה הם עושים לראש הממשלה שממריא לשליחות כל כך גורלית בוושינגטון, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי מרוב בושה. אני שהייתי שם, שראיתי מה הולך סביב הנסיעות שלהם, שיודע את האמת הרקובה מבפנים".

וזה עוד כלום. "גם בסוף נסיעה יש תמיד טקס קבוע", משחזר העד הבכיר, "עם הארוחה". מתברר שהגברת הייתה מתעקשת, כמעט תמיד, שביציאה בחזרה לשדה התעופה, כשכל הפמליה כבר בתוך השיירה המוקפת אין ספור מאבטחים (ישראלים ואמריקאים), לעצור לאכול עם בעלה עוד ארוחה רומנטית אחת. "ישבנו שם בשיירה, כמעט שעתיים", הוא משחזר, "הם אכלו וכל השאר, עשרות בכירים, אנשי פמליה, עוד עשרות מאבטחים, משטרת ניו יורק, כולם בשיירה מחכים, ברחובות חסומים, שהם יואילו לסיים".

המחזות הללו חזרו על עצמם בחלק גדול מהנסיעות. למה זה קורה, שאלתי את הבכיר. "כדי להספיק לאכול עוד ארוחה טובה על חשבון המדינה", ענה לי. "אתה יודע שבמטוס חזרה היו תמיד מעלים מזון ארוז בקלקרים עם קוביות קרח, שהיא הייתה לוקחת מהמלון ומהמסעדות. כל מה שנשאר היה מועמס על המטוס".

בן שיחי, יהודי לא צעיר, לא הצליח להכיל את זעמו, שהיה מתובל בלא מעט תסכול. "תראה מה הוא עושה עכשיו לבנט, ועוד מהאי ההוא בהוואי. איך אין לו בושה. כאילו אנחנו לא יודעים מה הלך בנסיעות שלו. כמה כל זה עלה. מה קרה שם מאחורי הקלעים ובתוך החדרים. רק 5% ממה שהיה שם יצא החוצה. ואין לו בושה להיטפל עכשיו לבנט על שטעה בשם של חייל, או על תמונה עם תפילין. כמה עלוב הוא יכול להיות?".
מטעמה של הגב' נתניהו נמסר: "מדובר באגדה, פייק ניוז מתחילתה ועד סופה" (התגובה ארוכה יותר, אבל היתר לא ראוי לפרסום).

5. רוחו של ערוץ 20

ונסיים את מסע הרפש המסתורי הזה במותו המפתיע של ח"כ סעיד אלחרומי מרע"ם. רוב גדול של חברי הכנסת צייצו הודעות השתתפות בצער. רק לאחר מותו גיליתי, מפיהם של אנשים כמו ח"כ יהודה גליק (הליכוד), שחרומי היה פרלמנטר מצטיין, שייצג בחריצות רבה את שולחיו. דעתי על אובדן המשילות בנגב ידועה. היא התרחשה בעיקר בימי ממשלות נתניהו. זה לא מקנה לאף אחד מאיתנו רישיון לאבד צלם אנוש ולרקוד על מותו של איש צעיר, חבר כנסת ישראלי, שנקטף בגיל 49.

כל האמור לעיל לא רלוונטי לגבי ערוץ 20, הביוב הרשמי של ישראל הקרוי, כך במקור, "ערוץ המורשת היהודית". אוי לנו אם זו מורשתנו. הערוץ מיהר לקבוע ש"באבוד רשעים רינה", הספיק לבצע ריקוד קצר ומטורלל עוד בטרם הגופה התקררה, ואז מיהר להימלט על נפשו ולהפיל, כרגיל, את האשמה על עובד זוטר כלשהו.

לא, זה לא עובד זוטר. זוהי רוחו של הערוץ, הנושבת מהקיסרות הגולה בקיסריה. הטבלה, כמו שאומרים בכדורגל, אינה משקרת. הערוץ הזה כבר הביע צער על רקטה שנפלה באצטדיון ריק בשפרעם ("חבל שלא היה מלא") ועל מותה של נערה ערבייה בלוד. בכל פעם זה קורה באשמתו של ש"ג תורן כלשהו. אבל זה לא מסריח מהש"ג, זה מסריח מהראש. זהו הביביזם הצרוף, הטהור, הגזעני, חסר הבושה, העילג והירוד.

אלה הם האנשים שמייצגים את מורשת ישראל והיהדות. הם ניזונים מפירורי אשפה ושנאה שהם מלקטים בסביבתה של המשפחה המלכותית. העיקרון פשוט: כל מי שלא מאמין שנתניהו הוא־הוא שליח האלוהים ומשיח בן דוד, הוא שמאלן, בוגד, שקרן, חובש כאפייה, אוהב ערבים ומשתף פעולה עם מנסור עבאס.

רגע, אבל לא היה זה נתניהו עצמו ששיתף פעולה עם מנסור עבאס עד לפני חצי דקה? לא, יגידו לך הביביסטים, נתניהו רימה את מנסור עבאס. כפי שרימה את גנץ. ואת בנט. ואת סער. ואת ליבני. ואת ברק. ואת לפיד. ואת מרדכי. ואת בגין. ואת מרידור ומופז ומילוא ומי לא. כי כזה הוא נתניהו שלנו. אז למה אתם מופתעים כשהגענו למצב שבו אף אחד לא מוכן לגעת בו במקל ארוך? למה אתם נדהמים כשאפילו גורמים בבייס שלו כבר לא מאמינים למילה היוצאת מפיו? או כפי שניסח זאת הרב עמיחי גורדין מישיבת הר עציון בטור שפרסם בערוץ 7: "ואז הגיע נתניהו עם השקר הענק הזה שהטיח לכולנו בפרצוף: לא תכננתי להקים עם רע"ם ממשלה. אתם חושבים שאנחנו מטומטמים? מכבשי לחצים אדירים הפעלתם על סמוטריץ', שיסכים. החרדים תוקפים אותו עד היום על כך בחריפות. ומה עם הרב טאו, שהוזעק כדי לחתום על אישור ללכת עם רע"ם? והרב שמואל אליהו? כל אלו חלום היו? סתם כך ישבו לישיבת חירום בבית הרב דרוקמן שמונה רבנים? סתם כך הביא ח"כ מהליכוד את מנסור עבאס לפגישה אצל הרב דרוקמן?".

6. הקטנת ההגדלה

"הגדלת הרמטכ"ל", אותה תוספת לפנסיה שיכול ראש המטה הכללי להעניק לפורשי שירות קבע בצה"ל בסיום תפקידם, הפכה השבוע לעניין פוליטי. ניחשתם נכון: הימין, כלומר הביביסטים, אלה שמטיפים לכולנו על קדושת חיילי צה"ל, שלומם, רווחתם ועתידם סביב השעון, כאילו אין על זה קונצנזוס, מיהרו למנף את הפרשה נגד בנט. הנה, עוד הזדמנות שנתניהו לא יחמיץ. גם אם מדובר, שוב, בשקר גס, מניפולציה זולה וציניות מחליאה. הגדיל לעשות, כהרגלו, חברי ינון מגל, שצייץ משהו כמו: ליברמן לקח מילדי האברכים כדי לתת מיליארד לפנסיונרים העשירים של צה"ל (לא מילה במילה).

אז בואו נתחיל: ליברמן לא לקח מילדי האברכים, אלא להפך. הוא מעניק להם הזדמנות לעתיד אחר ממה שמכינים להם פרנסי הקהילה שלהם. האחרון שעשה את זה, כשהיה שר אוצר, היה בנימין נתניהו ועל כן הוא זכה, בצדק רב, בתואר "מציל הכלכלה הישראלית" לפני כ־18 שנה. על פי מגל, ליברמן מקצץ במזונם של פעוטות חרדים כדי להוסיף שומן לנגדים שמנמנים שמשתחררים מצה"ל. זה כמובן לא נכון. הנה העובדות:
"הגדלת הרמטכ"ל" נמצאת איתנו משנת 1961. אמיתי. כל הממשלות, מאז ועד היום, אישרו אותה. היא תפחה והשמינה במיוחד דווקא בממשלות נתניהו. כן, ינון מגל, ממשלות נתניהו. החגיגה החלה להסתיים ב־2016 בדוח נוקב של מבקר המדינה. הוא הונח בפני נתניהו. מה עשה נתניהו? כלום. ההגדלות המשיכו לגדול.

ב־2019 עתרה עמותת "צדק פיננסי" לבג"ץ בטענה שההגדלה אינה חוקית. טענה הגיונית. בג"ץ נתן למדינה זמן להסדיר את זה, אבל המדינה, בתקופת נתניהו, התעלמה. כעבור שנתיים, כלומר עכשיו, בג"ץ הבין שהמדינה גוררת רגליים, אז הוציא צו על תנאי מפורש יותר. הממשלה הראשונה שמחליטה להסדיר את זה היא ממשלת בנט־לפיד.

הרמטכ"ל איזנקוט כבר הגביל את ההגדלות למקסימום 10% (עד אז אפשר היה להגדיל עד 19%), אבל זה לא הספיק. מה שהמדינה עושה עכשיו זה מסדירה את הנושא, מייצרת מנגנון שילך ויקטין את ההגדלה ואת ההוצאה התקציבית, ומסרבת לפגוע, בדיעבד, באלה שכבר יצאו לפנסיה. בנושא הזה הממשלה צודקת לחלוטין. מעשה שלטוני חייב להיות סופי. אנשים שהשקיעו 25 שנה בביטחון המדינה על סמך מצג שלטוני ויצאו לגמלאות עם פנסיה מסוימת, אין מצב ליטול אותה מהם בדיעבד. זה מדרון חלקלק שיכול לפרק את המסגרת של כל המערכת הפיננסית שלנו.

במילים אחרות: מה שהממשלה עושה עכשיו לא מגדיל שום דבר, אלא מקטין ומסדיר. היא לא המציאה שום דבר, אלא מנסה להסדיר חלטורה ישראלית שקיימת מאז 1961 ומשגשגת במיוחד ב־12 שנות נתניהו. זאת ועוד: המנגנון הזה של "הגדלת" פנסיה קיים גם במגזרים נוספים. מערכת המשפט, למשל. אנחנו נטפלים לצבא, כי זה הכי גדול, הכי זמין והכי נוח.

7. מצוינות ביטחונית

עכשיו לדעתי האישית והלא פופולרית. הפיכתם של משרתי הקבע בצה"ל לעדת פרזיטים שגוזלת את פתם האחרונה של אלמנות ויתומים, היא חרפה. שמחתי השבוע למצוא קואליציה חדשה שמייצרת את הפייק הזה: מצד אחד טהרני ה"דה־מרקר", מצד שני הביביסטים השמחים לעוט על כל דבר שקשור לבנט־לפיד.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שלא הייתה שורדת יותר מחצי שעה אלמלא היה לה צבא חזק ומערכת ביטחון עם עליונות בולטת על פני כל סביבתה. רוחות השלום המנשבות באזורנו לסירוגין לא משנות את המציאות הפשוטה שבלי צה"ל, בלי 8200, בלי המוסד והשב"כ, בלי סייבר ומודיעין וטכנולוגיה ובלי המוחות הטובים ביותר שיש לעם ישראל לתת, לא נהיה כאן. זה ככה פשוט.

אז אומרים שצריך לעשות בידול: ללוחמים לתת הכל, כולל פנסיה מפנקת, ולג'ובניקים לא לתת שום פריבילגיה. אז עכשיו תגדירו ג'ובניקים. לא מזמן פורסם שבמהלך שומר החומות גייס צה"ל מאות נהגים. התברר שחלק גדול מנהגי החירום של צה"ל הם ערבים ישראלים ואין בצבא מספיק נהגים. נגדים יש מספיק? לא. אלה שעובדים סביב השעון על מטוסי הקרב שלנו, יש מספיק? תומכי הלחימה שנהרגים בשיירות ובאספקה ובלוגיסטיקה, יש מספיק?

האתגר להשאיר בצה"ל את כוח האדם הטוב הוא אדיר וכמעט בלתי ניתן לצליחה. ישראל נהנית מפריחה כלכלית, האופציות בחוץ מצוינות. מה שבטוח הוא שהמשרתים, בסדיר או בקבע, כלוחמים או כתומכי לחימה, עובדים בתנאים אחרים לגמרי מאשר כל היתר. חלקם הגדול לא מגדלים את ילדיהם. יוצאים מהבית בחמש בבוקר במקרה הטוב (או באים פעם בשבוע, או פעמיים בחודש). מושקעים בתפקיד 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. מסכנים במקרים רבים את חייהם. מתפקדים בסביבה היררכית נוקשה. שלא לדבר על האחריות הכבדה המוטלת עליהם בכל רגע נתון.

היום, כל אחד מהמוחות המסתופפים ב־8200 מקבל בכל רגע נתון הצעת עבודה במשכורת גבוהה פי שלושה בשוק הפרטי, בהייטק, בסייבר, ברפאל או באלביט. חייבים להשאיר אותם במערכת, לטווח הארוך. אין לנו הפריבילגיה להשתית את המצוינות שלנו על כוח אדם בינוני, או כזה שאין לו אופציות בחוץ. פשוט אין לנו את הפריבילגיה הזו. החיים שלנו תלויים באיכות המודיעין בזמן אמת שהמערכת תדע לספק. ביתרון האיכותי שלנו בכל הקשור לפיתוח אמצעי לחימה, כטב"מים, מערכות ככיפת ברזל והחץ ואמצעים רבים, שונים ומשונים. גם באיכות לוחמת הסייבר, שהולכת והופכת לאבן הראשה של המלחמות המודרניות.

כל זה קשור לאיכות כוח האדם. זהו היתרון האמיתי שנותר לנו מול איראן, חיזבאללה, דאע"ש ושאר חורשי הרעות נגדנו. האמצעי היחיד שיכול לאפשר לנו להמשיך לנצל לפחות חלק מכוח האדם המצוין שלנו ולשמור אותו לטווח ארוך בתוך המערכת: אי אפשר להתחרות במשכורת, אפשר להתחרות בגיל הפרישה ובפנסיה. זה הכל.

זה לא אומר שלא נעשו שגיאות, וזה לא אומר שאין מה לתקן. יש. משכורות הלוחמים הסדירים, למשל. לא מבין מה כל כך קשה לרמטכ"ל כוכבי להשקיע קצת בתוכנית ממדים ללימודים. או בהעלאת דמי הקיום. או בהחלטה חשובה, חיונית ומתבקשת: תואר ראשון על חשבון המדינה לכל משרת (מדובר, בעצם, בהרחבת פרויקט ממדים ללימודים שהונהג על ידי איזנקוט וליברמן). צה"ל שגה בפרשה הזו בנראות וביזמות. בד בבד עם הסדרת נושא הפנסיה, צריך היה לטפל גם בנושא הלוחמים, הסדירים ושאר הליקויים. זה כסף קטן יחסית.

דבר אחד בטוח: אין כאן פרזיטים, אין כאן טפילים, אין כאן מי שמנצלים את החלשים. להפך, מי שלא יודעים להעריך מספיק את המשרתים ולובשי המדים הם אנחנו. כשהמצב הביטחוני סביר (כמו עכשיו), אז בשביל מה צריך מוסד ושב"כ וצה"ל? כשהמצב הביטחוני רע, נבוא בטענות ונקים ועדות חקירה. זהו פרדוקס מובנה, אבל אסור לטעות: אין לנו מדינה, אין לנו כלכלה, אין לנו חברה ואין לנו רווחה בלי שתהיה לנו, בראש ובראשונה, מערכת ביטחון עוצמתית, חזקה, מובילה ואיכותית.

[email protected]