אירועי אפגניסטן הם דוגמית קלאסית שמראה כיצד גוף אורגני פולט מתוכו גוף זר שאינו שייך למרקם המקומי. נכון הוא שה"אורגניות" של אפגניסטן היא מלחמות שבטים אינסופיות, אבל כשיש להם אויב משותף, אפילו ענק ועוצמתי כמו ברה"מ או ארה"ב - הם יודעים לשים בצד את הקרבות הפנימיים, להילחם בו עד חורמה ומיד לחזור ולהרוג אלו את אלו. אין כמו המכה המהדהדת שחטפו האמריקאים באפגניסטן כדי להוכיח זאת. אימפריות, בפועל או ביומרה, קורסות ברעש ובדם. בריטניה וצרפת בהתנחלויות שלהן מקניה עד אלג'יריה, ישראל בסיני, בלבנון, בגדה וברצועה, וארה"ב בווייטנאם ובאפגניסטן.
האגדות מספרות שארה"ב נכנסה לאפגניסטן כי רצתה לנקום באל־קאעידה ולהרוג את בן לאדן בתגובה על פיגועי 9/11. וככה, אם האמריקאים כבר שם, הם ינחיתו על העם האפגני את בשורת הדמוקרטיה. וככה על הדרך יסלקו את הסובייטים, שנגדם מנהלת ארה"ב מלחמת הישרדות בין־גושית בכל העולם. ואם הם עדיין שם, אזי אפגניסטן היא שוק מבטיח עבור התעשיות הביטחוניות האמריקאיות ומכון כושר לשירוג שרירים של פוליטיקאים וגנרלים. בקיצור, השליטה באפגניסטן היא מצב של WIN-WIN.
התוצאה במספרים היא כמעט 70 אלף חיילים אפגנים שנהרגו בלחימה עם טליבאן, 2,442 חיילים אמריקאים מתים ויותר מ־20 אלף פצועים, 1,144 חיילי נאט"ו הרוגים וכ־4,000 שכירי חרב אמריקאים בשירות קבלני מלחמה "אזרחיים" כמו אריק פרינס, בעל קבוצה פרטית (בלקווטר) שעובדיה הואשמו בהריגת כמה עשרות עיראקים בלתי מעורבים. אותו פרינס אגב העריך לפני שבועיים שעל כל אדם שהוא מפנה מקאבול הוא גובה 6,500 דולר.
הרקע האמיתי של הסיפור האפגני הוא יצר אימפריאלי בלתי ניתן לכיבוש אלא באמצעות כיבוש. היצר הזה, בארה"ב כמו בישראל, גבר על כל שיקול אחר. הרי ניצחנו בגדול, נחלצנו ממצב של מצוקה לאומית, הקרבנו אלפי חיילים - אז לא נגבה את המחיר שמגיע לנו? זה היה מצבה של ארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה כאשר נטלה מבריטניה את הבכורה הגלובלית והשתלטה על הקולוניות שלה. בישראל גבר היצר האימפריאלי אחרי מלחמת ששת הימים, כשהשתלטנו על סיני, הגדה והרמה. אצל האמריקאים, למזלם, לא כיכב ממד דתי־משיחי והם החליטו לנתק, ללקק (את הפצעים) ולחזור הביתה.
# # #
מעבר להצדקות הרגילות ("הם התחילו" ופגעו במגדלי התאומים), החשבון האמיתי של האמריקאים אחרי סילוק הסובייטים היה הפוטנציאל הכלכלי, שהמתין לשקט תעשייתי שמעולם הגיע. מרבצי מתכות ששוויין מוערך בטריליונים. עיקר החיזור של טראמפ ומזכיר המדינה מייק פומפאו אחרי הטליבאן היה בשל מכרות הליתיום, מרכיב חיוני בייצור סוללות למחשבים, טלפונים ומכוניות. על פי מזכר פנימי של הפנטגון, אפגניסטן יכולה להפוך ל"סעודיה של הליתיום". את המכרות האלה ניסו האמריקאים להבטיח בעזרת המוג'אהדין, ארגון אסלאמיסטי קיצוני שחבר לאמריקאים לפני 20 שנה כדי לסלק את הסובייטים.
השליטה הסובייטית באפגניסטן התבססה תחילה על שיירות אספקה שנעו בצירים ההרריים ונבלמו על ידי מטולים פשוטים של RPG שהפעיל המוג'אהאדין. הרוסים עברו לאספקה בהיטס של מסוקים, והאמריקאים סיפקו למוג'אהדין טילי נ"מ משוכללים ש"יירטו את מסוקי המי־8 כמו ברווזים בדיסני". הדובר הוא וינס קנינסטררו, 25 שנה ב־CIA וארבע שנים במועצה לביטחון לאומי, שם שימש כאיש הקשר עם המוג'אהדין, והוא שביצע את אספקת אותם טילים.
מי שסקרן אותי בענייני אפגניסטן הם לא כורש וטירסו, שני כלבי הרוח האפגנים שגידלתי, אלא אותו וינס, טיפוס מרשים, יווני במוצאו, שפגשתי באמצע שנות ה־80 בוושינגטון (ובביתי בישראל, נשוי לערבייה ישראלית מנצרת) כשעסקתי במחקר אזרחי בנושא איראנגייט. קנינסטררו (גיגלתי, האיש עדיין עמנו) הגיע בהמשך למסקנה שלא ניתן לסמוך על המוג'אהדין והחל לנסות להחזיר את הטילים שהעביר אליהם (אסף כמה מאות) מחשש שהם יופנו נגד אמריקאים.
ועדיין, הפנטגון סמך משך השנים על המוג'אהדין, שידעו להציב כוח מול הטליבאן. ואז באו טראמפ ופומפאו, הלבינו את הטליבאן ושחררו את מנהיגיו מהכלא. מה שגרם למראות ולמוראות הנסיגה משדה התעופה מקאבול. מעין תמונת ראי של יחסינו עם הנוצרים בלבנון, שהסתיימו בהסתערות על הגדר של צד"ל אחרי הנסיגה מדרום לבנון.
# # #
כמעט כל אמריקאי שחזה בתמונות הפינוי חש פגוע מול אותם מחזות מזוויעים ומכמירים של ה"פינוי". בתמימותו (?) לא הבין האמריקאי הטוב שהאפגנים וממשלת הבובות שמינו להם מעולם לא קנו את בשורת הדמוקרטיה וזכויות האדם שבהן התהדרו האמריקאים ברחוב. אפילו ביל מאהר, קומיקאי פוליטי נשכן, קפץ השבוע והודיע כי "אנחנו לא הברנשים הרעים. באנו כדי למנוע מעשי דיכוי באפגניסטן ונכשלנו".
אכן, כל מי שניזון מהכסף האמריקאי אימץ משהו מתרבות המערב. ג'ינס, נשים נוהגות וכו' - אבל אלה היו טיפות בים, וגורלן נחרץ ברגע שבו טראמפ ניהל "שיחות שלום" עם הטליבאן. אפילו ראשל מדואו, מגישה בכירה ב־MSNBC, בחורה חריפה ואינטליגנטית, מקוננת: "חשבנו שאם נישאר נעשה שם מדינה טובה יותר - וטעינו".
נפלא מבינתי מדוע שני אלה לא מסוגלים לעשות זום אאוט כדי לראות את התמונה הגדולה. אדריכלי המלחמה הזו היו דיק צ'ייני ודונלד רמספלד, מחרחרי מלחמה שהנדסו את דעת הקהל על סמך מודיעין כוזב. באפגניסטן כמו במלחמת המפרץ בעיראק. את המשך השהות באפגניסטן קיבעו הממסדים הצבאיים ובייחוד תעשיות הנשק.
כבר ב־1961 התריע נשיא ארה"ב דווייט אייזנהאואר במשפט שראוי להיות מונצח גם במדיניות הביטחון של מדינת ישראל: "הסכנה הגדולה לביטחונה הלאומי של אמריקה נובעת מניגוד העניינים וערבוב האינטרסים שבין תעשיית הנשק לאינטרס הלאומי של המדינה לבין השליטה של התעשיות הביטחוניות הפרטיות", וכי "עקרונות דמוקרטיים ייפגעו, אם המגמה תימשך".
אייזנהאואר אמר את זה לפני 60 שנה. בשבוע שעבר, בראייה של כתריסר שנים אחורה, כתב דיוויד איגנשיוס, עיתונאי־על ב"וושינגטון פוסט", כי "הגנרלים הצליחו לרתום את התקשורת בהזיה העצמית שלהם, וזו הכרה די מכאיבה (…), הטור הזה הביע לא פעם פקפוק, אבל התקשורת שנה אחר שנה ייצגה את האמביציה של הגנרלים. זה לא היה שקר גדול אלא סדרה של בועות מזויפות של אופטימיזם. גנרל (במיל') ג'וזף דאנפורד, לשעבר הרמטכ"ל ומפקד הכוחות באפגניסטן, אמר לי השבוע: 'איבדנו את דרכנו המקצועית, והקול שלנו היה חלק מהקקופוניה של אינטרסים זרים'".
החדשות הטובות הן שתוך זמן קצר להפליא אפגניסטן תהיה רק עקצוץ קל בתודעה הקולקטיבית. הכל יישכח. החדשות הרעות הן שהכל יישכח.
[email protected]