סוף יולי, וחם. מכון סקרים פונה לציבור האמריקאי בשאלה: מתי להערכתכם המגיפה תיגמר? 20% חושבים שכבר נגמרה. אולי שכחו להביט מהחלון. 50% אומרים בשנת 2022. למה דווקא בשנה הזאת? מן הסתם, כי היא מספיק רחוקה כדי לבטא את האפשרות שזה עוד לא קורה עכשיו. ומצד שני מספיק קרובה כדי לא להסכים אם האפשרות הבאה בתור שהיא "לעולם לא" (20% מסכימים עם האחרונה).

אוגוסט, עדיין חם. מכון סקרים אחר שואל את האמריקאים: האם הרע ביותר עוד לפנינו או כבר מאחורינו? קצת יותר ממחצית אומרים "עדיין לפנינו" (54%). מפתיע? במידת מה, כי חודש קודם לכן, אותו מכון סקרים פרסם נתון לשאלה זהה. בתחילת יולי רק 30% חשבו שהרע ביותר עוד לפנינו. כלומר, בתוך ארבעה שבועות השתנתה תפיסת העתיד של האמריקאים מחיובית (70% אמרו מאחורינו) לשלילית (מעל מחצית אמרו לפנינו). אפשר לומר שזה משום שהאמריקאים הפכפכים, או לא מבינים את המצב לאשורו. אפשר לומר גם אחרת: המציאות הפכפכה, והאמריקאים משנים את הערכתם בהתאם.

תרצו להצדיק, תאמרו: רק חמור לא משנה את דעתו. תרצו להרשיע, תאמרו: רק עז קופצת בראש להביע את דעתה. גם לכם יש מן הסתם השערות ביחס למגיפה, וגם אתם מעדכנים אותן מעת לעת. מה יקרה בבתי הספר בשבועות הקרובים, מתי נזדקק לחיסון רביעי, מתי המגיפה תחלוף, אם תחלוף, מתי החיים יחזרו להיות כפי שהיו, אם יחזרו. ומה עם המסיכות? האם לנצח נידרש לשים על הפה - והאף! - מסיכה?

בסוף שנה כולנו מסכמים שנה ומביטים קדימה לשנה הבאה. מנסים להבין מה צפוי שיקרה בה. מתפללים לטוב - מתכוננים גם לכל השאר. זה מה שכולנו עושים, בין שאנחנו מודעים לזה ובין שלא. כמה מאנשי המדע, המנסים להסביר את מהותו של הפער בין בני האדם לבין שאר בעלי החיים, סבורים שהיכולת לתכנן קדימה, לזהות עתיד שמעבר לטורף האורב ליד השיח הקרוב, היא המייצרת את הפער המהותי.

המבט קדימה, לעתיד, הוא ייחודם של בני האדם. כלבים לא חוסכים לפנסיה, כנראה שאינם מהרהרים בזקנה. ציפורים לא משקיעות בלימודים עכשיו כדי להרוויח יותר אחר כך. הן עסוקות בסתיו המתקרב, בקרירות הגוברת (הלוואי!), בלנדוד או לא לנדוד, זו השאלה שלהן. אצלנו, בני האדם, המבט תמיד אל מעבר למיידי. מדינות נערכות לאסונות טבע שיבואו בעוד שנתיים או עשר או 70. מדענים מזהירים מפני התחממות גלובלית שתוצאותיה יתגלו בהדרגה. משפחות מתכננות כיצד יאפשרו לימודים לכל הבנות והבנים שעודם צעירים. נשים בנות 20 חושבות על מסלול קריירה שילווה אותן עוד 40 שנה.

מה מחכה לנו בתשפ"ב? שר ההגנה דונלד רמספלד, שהכניס את אמריקה לאפגניסטן לפני 20 שנה, התפרסם באמירה חדה הנוגעת לידיעותינו ביחס לעתיד. למעשה, חילק את הידיעות הללו לשלוש קבוצות: מה שידוע, מה שידוע שאיננו ידוע, ומה שלא ידוע שאיננו ידוע. הנה דוגמאות מחיינו עכשיו: ידוע שבשנה הבאה יירד גשם. ידוע שלא ידוע אם בשנה הבאה תהיה רעידת אדמה. ומה עם הצלע השלישית? אותה אי אפשר להדגים, כי מרגע שהדגמנו, היא הפכה לצלע השנייה. הצלע השלישית נותרת בגדר מסתורין גמור, מה שיפתיע באמת. מה שנהוג לכנות גם "ברבור שחור" - אם כי, מרגע שאמרנו ברבור שחור, כבר אפשר לומר: ידוע שלא ידוע אם יהיה ברבור שחור. הנה, שוב, חזרנו לצלע שנייה.

בני האדם מנסים כל הזמן לחזות את העתיד, לפעמים הם מצליחים יותר, ולפעמים נכשלים יותר. כדי לשפר את רמת הדיוק שלהם, הם נדרשים לפריצות דרך מחשבתיות וטכנולוגיות. כך, המדע של ניוטון לא דייק לגמרי בחישוב מסלולו העתידי של כוכב חמה, והיה צורך בתורת היחסות הכללית של אלברט איינשטיין כדי לחשב אותו במדויק (עניינים שנוגעים לכוח המשיכה ועיקום המרחב). כך, המטאורולוגיה, המאפשרת לחזות את נתיב ההתקדמות המשוער של סופת ההוריקן אידה שהכתה השבוע בלואיזיאנה, השתפרה מאוד ברמת הדיוק שלה בעשורים האחרונים. אמצעים טכנולוגיים הפכו אותה לפחות ניחוש ויותר מדע.

בזירה האנושית התחזית קשה יותר, המורכבות גדלה, החוקים פחות ברורים. אין משוואה שיודעת לתאר במדויק באיזה רגע תנועה צפופה הופכת לפקק (זה הרגע שבו משה, שנוהג בסובארו הלבנה, מרגיש צמא ומפנה יד אחת כדי לפתוח בקבוק של אורנג'דה). אין אסטרטג שיודע לזהות במדויק את הרגע שבו בשאר אסד ייאלץ לעזוב את השלטון (תשאלו את אהוד ברק, שעם כל תבונתו לא הצליח במשימה הזאת).

ובכל זאת, אנחנו מנסים. פרויקט חדש של אתר המדד (סרקו את הקוד כדי להשתתף) מציג סדרה של שאלות תחזית לקראת השנה הבאה, בניסיון לבדוק עד כמה חוכמת ההמונים מנפקת תוצאה שיש לה משמעות. לדוגמה: האם איראן תפתח פצצה גרעינית בשנה הקרובה? ארגוני מודיעין בכל העולם טרודים בשאלה הזאת, נשענים על מידע ועל ניתוח בניסיון להבין שלושה דברים: האחד - היכן האיראנים עומדים בהתקדמות הטכנולוגית לקראת סיום הפיתוח.

השני - לאן חותרת המנהיגות בטהרן, ועד לאן היא מתכוונת להתקדם עם התוכנית. השלישי - מה מתכננים אויביה של איראן, בהם ישראל, כדי לעכב את ההתקדמות לפיתוח פצצה. אי אפשר לתת תשובה סבירה לשאלת איראן והשנה הבאה בלי לזהות את חשיבותם של שלושת המרכיבים הללו.

והנה עוד שאלה, עוד יותר מסובכת, שכבר הזכרנו: האם בשנה הבאה נזכה להיפטר מהמסיכות. כדי לתת עליה תשובה צריך להביא בחשבון את עוצמת הנגיף, כוחו של החיסון, כוונות השלטון בישראל ובשאר העולם, רמת הציות של הציבור, רמת הפיקוח של המשטרה, התפתחויות פוליטיות ועוד. לפני כמה פסקאות הזכרנו כיצד האמריקאים שינו את עמדתם ביחס לעתיד המגיפה בחודש שחלף מיולי ועד אוגוסט. בספטמבר ודאי ישנו את עמדתם עוד קצת, ובאוקטובר שוב.

אנשי מדע שעוסקים בעקרונות של חיזוי תהליכים ממליצים על שינוי עמדה. הם ממליצים על מעקב אחר המציאות והתאמת העמדות למציאות. בהתאם, הם לא ממליצים על קביעות בנוסח "בשאר אסד סיים את תפקידו ההיסטורי", או בנוסח "ממשלת בנט־לפיד לא תחזיק מעמד יותר משנה". קצת פחות ביטחון עצמי, קצת יותר צניעות מול תהליכים רבי־עוצמה - אלה כלי העבודה של חזאים טובים.

אלה - ועדכונים רצופים של התחזית. במשחק החיזוי שלנו, אנחנו מבקשים לא רק לחזות מה, אלא גם מתי. נאמר: האם הממשלה תיפול עד חנוכה, או בין חנוכה לפסח, או בין פסח הבא לראש השנה הבא, או שלא תיפול השנה. מי שחוזה עכשיו שתיפול עד חנוכה, משום שהוא מניח שהממשלה לא תצלח את משוכת התקציב, עשוי לרצות לשנות את דעתו קצת אחרי סוכות. מי שצופה עכשיו שהממשלה דווקא תחזיק מעמד, עשויה לרצות לעדכן את תחזיתה אם תזהה שסבב לחימה מול חמאס ערער את השותפות עם מפלגת רע"ם.

חיזוי אירועים קדימה אינו מהלך חד־פעמי, אלא תהליך מתגלגל של חיזוי ושינוי. המשחק של אתר המדד מאפשר תהליך כזה. לחזות היום, לשנות מחר, להתחרט מחרתיים, לעדכן אחרי מחרתיים. נכון לשעת כתיבת הטור, כרבע מהמשתתפים סבורים שאיראן תפתח פצצה גרעינית בשנה הקרובה. כחמישית מהמשתתפים סבורים שהממשלה תיפול בשנה הקרובה, שנת תשפ"ב. אתם מסכימים איתם? לא מסכימים איתם? ניסיון לחזות את אירועי העתיד הוא שיעור טוב בקריאת המציאות, וגם שיעור טוב בצניעות. כלומר, בדיוק השיעור שכל אחת ואחד מאיתנו צריכים בערב ראש השנה.