שנה חדשה לפנינו, ובצדה התחלות חדשות. מי שעקב בשבועיים האחרונים אחר מדיניות ישראל ברצועת עזה נותר פעור פה. בפרק הזמן הזה העניקה ישראל היתר ל־7,000 פועלים לצאת לעבוד בשטחה. ארבעה חודשים בלבד לאחר הלחימה ברצועה ייצאו אלפים לעבוד בשטח ישראל, כפי שקרה ערב הופעת הקורונה. עבודתם תניב מיליוני שקלים בחודש ותזרים דם חדש למשק העזתי, שהתערער מאוד באותה הסלמה.
זה לא סוף פסוק. יחד עם מתן היתרי עבודה לפועלים הסכימה ישראל להסדר הדולרים החדש בתיאום עם ממשלת קטאר. מכירת המים לרצועה הוגדלה ב־5 מיליון מטרים מעוקבים, ושטח הדיג הוחזר לטווח המרבי של 15 מיילים (27 קילומטרים). סחר הזהב בין עזה לגדה, שנאסר בהוראת ישראל, מותר מעתה ואילך. נוסף על כך, תוכל עזה לייבא מכוניות מחו"ל, כמו בעבר.
את ההקלות הללו העניקה ישראל לדרישתם של האמריקאים, ואף האיצה אותן אחרי פגישת ראש הממשלה בנט אצל הנשיא ביידן לפני שבוע. גם הלחץ הביטחוני על חמאס פחת. למרות האגרסיביות שגילו הפלגים בשבועות האחרונים, נהג צה"ל בשקילות רבה, אף שיכול היה להגיב בחמת זעם. ברצותה, תחריב ישראל את הרצועה, ברצותה תבנה.
ספק אם אי־פעם ירד על חמאס גשם של מתנות בזמן כה קצר. הסיכון אינו גדול כפי שזה נראה, כי שליטתה של ישראל מלאה, וביכולתה להשיב את המצב לקדמותו בכל עת. בינתיים מתנהל לנגד עינינו ניסוי מעניין. במקום להזליף כל פעם מעט מן הטוב, החליטה ירושלים לתת לפלגים חבילה שמנה ולראות כיצד יגיבו. האם ימשיכו לתבוע את שלהם באלימות, או ישיבו בצעד בונה אמון. עד כה העדיפה ישראל לתת לרצועה הקלות טיפין־טיפין, ואילצה את הפלגים להתחנן לעוד או לדרוש את שלהם בכוח. והנה דווקא מנהיג מאמריקה, המעצמה השנואה על חמאס, פועל כדי להעניק לה הקלות. מה שטוב בתהליכים מהסוג הזה הוא שהם מתבהרים מיד. לא נצטרך לחכות זמן רב כדי לדעת אם הניסוי עלה יפה.
אגב הסכמי אברהם ואם אנחנו בענייני התחלות. השבוע נחת בישראל שגרירה הראשון של בחריין. נחיתתו הרכה של הדיפלומט ח'אלד אל־ג'לאהמה, הרחק מאור הזרקורים, עמדה בניגוד גמור לעוצמתו של האירוע. מי היה מאמין אך לפני שנים בודדות כי שלוש מדינות ערביות יקימו שגרירות בתל אביב, ואף לא יתביישו בכך ולא יסתירו את נוכחותן.
ישראלים רבים רואים בהתפתחות הזו תחליף לשלום עם הפלסטינים. מוטב שלא נקשור את שני המסלולים זה בזה. ההיסטוריה הוכיחה כי מדינות ערב, למרות היומרה לייצג את הפלסטינים או לפעול למענם, הן יישות עצמאית בכל הקשור לישראל. הן נלחמו בה לצורכיהן, כאילו לא הייתה פלסטין, ובאותה מידה, ניהלו הפלסטינים שיחות שלום עם ישראל כאילו לא היו מדינות ערב. ראש הממשלה רבין, ועוד לפניו שמיר, הבינו היטב כי לפנינו שני קווים מקבילים, וידעו להשתעשע בהם כטוב לבם. רבין במיוחד חימם את הערוץ הסורי כשרצה לעצבן את ערפאת, והחיה את הערוץ הפלסטיני כשביקש לייבש את אסד.
מה שהיה טוב לעידן המלחמות יפה גם לימי השלום: היחסים עם מדינות ערב עומדים בפני עצמם ומניבים תועלת רבה, גם אם השלום עם הפלסטינים נותר הרחק מאחור. מדוע להלאותכם בכל זה, ועוד ערב החג הבעל"ט? כי רבים הישראלים שנוטים להחליף שלום בשלום. לראות ביחסים עם מדינות המפרץ ומרוקו חזות הכל, ולשכוח את הצרות שלפתחנו. כמו שיחסים הרמוניים עם שווייץ ועם נורווגיה לא ימנעו אינתיפאדה עם הפלסטינים, אם חלילה תפרוץ, כך גם השלום עם איחוד האמירויות ובחריין לא ימנע אותה. הערבים אינם כולם אותו דבר. יש ערבים שמוחלים לנו על השליטה בפלסטינים, ויש שאינם כאלה. ויש ערבים קרובים ויש רחוקים.
על כן, צודקים החמוצים המעקמים את פרצופם לנוכח הסכמי אברהם, אבל גם טועים. הסכמים אלה אינם אשליה. שלוש מדינות ערביות, לא זוטרות כלל, העניקו לישראל הכרה ערבית בזכות קיומה ותחושת ערך כשל מדינה מובילה ומחוזרת. זה שלום אמיתי. אבל למרות היותו זוהר, חשיבותו משנית. ישראל והפלסטינים לא יגיעו למנוחה ולנחלה, עד שיגיעו להסדר משביע רצון.
ברוך הבא, השגריר ח'אלד אל־ג'לאהמה מבחריין. שלום גם לשגריר האמירויות מוחמד אלחאג'ה, שהפך סלב בכל מקום שאליו הגיע. ושנה טובה גם לעבד אלרחים אלביוד, שגריר מרוקו בישראל. כולכם ברוכים בבואכם. אבל שר הביטחון יצא השבוע לפגישה עם אבו מאזן ברמאללה רק הודות ללחצי הבית הלבן, ולא ביוזמת שולחיו ורצונם הטוב. וישראל עדיין שולטת בשכניה הפלסטינים ביד ברזל. בראשיתה של שנה זו, וגם במהלכה, טוב אם נזכור להבחין היטב בין שלום אחד למשנהו. כמו שהקרירות ביחסים עם מדינות ערב מעולם לא מנעה מאיתנו לחמם את הערוץ הפלסטיני, כך ההתקרבות אליהן לא תציל אותנו מהתלקחות או צרות בחצרנו הקדמית.
לפני 50 שנה באיראן
התחלות חדשות פעם שלישית. את אדווין שוכר אני מכיר כבר 24 שנים. ב־1997 נפגשנו בטשקנט, ומאז יחסינו רק הלכו והתחזקו. שוכר נולד בבגדאד, אבל את רוב ימי חייו עשה בבריטניה. הוא איש עסקים, מאלה שנהוג לכנותם "יהודי חם" אף שאינו אזרח ישראלי. בא בחצרותיהם של מלכים ושועים, ירא שמיים, מוציא ומביא ככל יכולתו. בשנים האחרונות הוא מבלה את ימיו בעיקר בקו שבין לונדון, ירושלים ואירביל. את בגדאד פקד בקושי, מפאת המצב הביטחוני המעורער. ולמרות זאת, אחד מביקוריו בכור מחצבתו הניב את הסרט התיעודי "לזכור את בגדאד" בבימוי פיונה מרפי.
לפני 50 שנה בדיוק, בערב ראש השנה תשל"ב, ברחה משפחת שוכר מארצה. הורים, שלושת ילדיהם וסבתא. היו אלה ימי אופל. מנגנון הדיכוי בראשות סגן הנשיא סדאם חוסיין רק החל להפגין את יכולותיו. כולם נרדפו על ידיו: נוצרים, שיעים, קומוניסטים וגם יהודים. חלקם הוצאו להורג במשפטים מבוימים או נרצחו במרתפי חקירות. באחד מלילות אוגוסט 1971 יצאה המשפחה מביתה והגיעה לגבול עם איראן. שם חיכו להם מבריחים כורדים, ויחד עם 16 יהודים נוספים, חצו כולם באוטובוס את הגבול לאיראן הידידותית.
אדווין הצעיר, אז בן 16, ישב ליד הנהג. בהגיעם לשטח איראן, שממנה נאספו בידי שליחי המוסד, נפרדה החבורה מן הנהג לשלום. שוכר, שישב לידו, הודה לו בחום. אין צורך להודות, השיב לו הנהג, אבל יש לי בקשה קטנה. כאשר תספר כיצד ברחת מהארץ הזו, אל תשכח להזכיר כי הכורדים היו לך לעזר. שוכר הבטיח למלא אחר בקשתו, וכדרכן של הבריות, שאל לשמו. מסעוד ברזאני, השיב הנהג, אני הבן של המולא מוסטפא.
יהודים רבים מאלה שעשו את הדרך הזו מספרים על יחס חמים מאת הכורדים ועל הבן המיוחס. מסעוד, כיום בן 75, ירש את אביו, והפך לימים לפוליטיקאי כריזמטי ולמנהיגו של החבל הכורדי בצפון עיראק. הוא נותר ידיד ישראל, ויהיה כזה עד יומו האחרון. שוכר מילא אחר ההבטחה. הוא אסיר תודה לכורדים, ונוהג לדבר בשבחיהם בכל עת.
הסיפור הזה בא ללמדנו ערכים של הכרת הטוב, וגם דבר או שניים על כוחם של מוחלשים. אבל בעיקר הוא מלמד עד כמה עולמנו נתון לשינויים. מילא האחות איראן, שהפכה מאז לאויבת. הנקודה המעניינת היא איחוד האמירויות. באותם ימים של סתיו 1971, ידידתנו החדשה לא הייתה אויבת כלל, מן הסיבה הפשוטה כי רשמית עדיין לא התקיימה. רק בדצמבר אותה שנה היא קיבלה את עצמאותה מידי הבריטים, והתווספה רשמית אל משפחת האומות.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל