"פחדתי. פעם ראשונה שפחדתי בלוויה של חלל צה"ל. פעם ראשונה שהבנתי איך מריח פשיזם. שהבנתי שאם לא יקרה כאן משהו, אם לא נעצור את הרוח הרעה הזו, פשוט נתפרק. יצאתי מהלוויה הזו בתחושה שאנחנו מתפרקים. החברה הישראלית פשוט מתפרקת בשידור חי".
האיש שאמר לי השבוע את הדברים האלה, התקשר אליי ביוזמתו.

הוא חייב, אמר לי, לחלוק את החוויה עם עוד מישהו. הוא לא פוליטיקאי, אבל הוא איש ימין מובהק (מקורב לליכוד). הוא ראה כמה דברים בחייו. הוא ראה מקרוב את האווירה הרעילה, האלימה, במהלך פרשת אלאור אזריה. הוא שמע את הקריאות שאיחלו לרמטכ"ל איזנקוט להצטרף לרבין. ובכל זאת, לווייתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הפחידה אותו יותר ממה שראה עד היום. הוא חזר ממנה מזועזע עד עמקי נשמתו.

הקדמה: משפחות שכולות בישראל הן ערך מקודש. הורים שכולים זכאים להגיד, גם לצעוק, מה שהם רוצים על מי שהם רוצים. הם הרוויחו את הזכות הזו בדם ובדין. הם שילמו את המחיר המקסימלי. אנחנו צריכים להרכין ראש ולהמשיך הלאה, גם אם אנחנו לא מסכימים או לא אוהבים את זה. מותר לנו לבקר את זה (כך אעשה בטור הזה), אבל אין לערער על הזכות של ההורים השכולים לתבוע את דם בנם ממי שירצו, איך שירצו, מתי שירצו.

הסיפור עם לוויית גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי הוא לאו דווקא ההורים. כן, האם הוקיעה לאורך כל השבוע האחרון את כולם. מראש הממשלה בנט, שדמו של בראל מרוח על ידיו (לדבריה), דרך מפקד פיקוד הדרום אליעזר טולדנו, המח"ט יואב ברונר, המפכ"ל קובי שבתאי, מפקד מג"ב וכל שאר המפקדים בשטח.

הסיפור בלוויית בראל חדריה שמואלי הוא המינוף המתועב של כל אותם גורמי שוליים וביביסטים שגויסו כדי לרקוד על הדם, כדי לפמפם את הזעם ולהפוך אותו למנוף פוליטי, כדי לשסע את צה"ל מבפנים, כדי לסמן את הקצינים כמי שזרקו את הלוחמים לכלבים והניחו להם להיהרג. הקצינים, שנותנים שנים ארוכות מחייהם על הגדר הארורה ההיא כדי שתושבי העוטף יוכלו לישון בשקט. הקצינים, שעומדים שם, עם החיילים, בקו הראשון, בתוך האש.

מי שנתן את האות, תעמידו פני מופתעים, הוא הנאשם. ממקום הנופש שלו באי השייך לאולטרה־מיליארדר המשמש גם כעד תביעה במשפטו, מיהר בנימין נתניהו לבצע את הריקוד הראשון על דמו של בראל ז"ל, כשניצל את טעותו של ראש הממשלה בנט בשמו הפרטי של הנופל כדי לצייץ "בושה" ולתת את האות לערב רב של חסידיו נטולי העכבות. אחר כך הוא מחק (את הכותרת), אבל זה כבר לא משנה הרבה.

 הטור המלא של בן כספית - במעריב סופהשבוע