האזינו לטור המלא

1. התפרקות בשידור חי

"פחדתי. פעם ראשונה שפחדתי בלוויה של חלל צה"ל. פעם ראשונה שהבנתי איך מריח פשיזם. שהבנתי שאם לא יקרה כאן משהו, אם לא נעצור את הרוח הרעה הזו, פשוט נתפרק. יצאתי מהלוויה הזו בתחושה שאנחנו מתפרקים. החברה הישראלית פשוט מתפרקת בשידור חי".

האיש שאמר לי השבוע את הדברים האלה, התקשר אליי ביוזמתו. הוא חייב, אמר לי, לחלוק את החוויה עם עוד מישהו. הוא לא פוליטיקאי, אבל הוא איש ימין מובהק (מקורב לליכוד). הוא ראה כמה דברים בחייו. הוא ראה מקרוב את האווירה הרעילה, האלימה, במהלך פרשת אלאור אזריה. הוא שמע את הקריאות שאיחלו לרמטכ"ל איזנקוט להצטרף לרבין. ובכל זאת, לווייתו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי הפחידה אותו יותר ממה שראה עד היום. הוא חזר ממנה מזועזע עד עמקי נשמתו.

הקדמה: משפחות שכולות בישראל הן ערך מקודש. הורים שכולים זכאים להגיד, גם לצעוק, מה שהם רוצים על מי שהם רוצים. הם הרוויחו את הזכות הזו בדם ובדין. הם שילמו את המחיר המקסימלי. אנחנו צריכים להרכין ראש ולהמשיך הלאה, גם אם אנחנו לא מסכימים או לא אוהבים את זה. מותר לנו לבקר את זה (כך אעשה בטור הזה), אבל אין לערער על הזכות של ההורים השכולים לתבוע את דם בנם ממי שירצו, איך שירצו, מתי שירצו.

הלוויית החייל בראל חדריה שמואלי  (צילום: משטרת ישראל)הלוויית החייל בראל חדריה שמואלי (צילום: משטרת ישראל)

הסיפור עם לוויית גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי הוא לאו דווקא ההורים. כן, האם הוקיעה לאורך כל השבוע האחרון את כולם. מראש הממשלה בנט, שדמו של בראל מרוח על ידיו (לדבריה), דרך מפקד פיקוד הדרום אליעזר טולדנו, המח"ט יואב ברונר, המפכ"ל קובי שבתאי, מפקד מג"ב וכל שאר המפקדים בשטח.

הסיפור בלוויית בראל חדריה שמואלי הוא המינוף המתועב של כל אותם גורמי שוליים וביביסטים שגויסו כדי לרקוד על הדם, כדי לפמפם את הזעם ולהפוך אותו למנוף פוליטי, כדי לשסע את צה"ל מבפנים, כדי לסמן את הקצינים כמי שזרקו את הלוחמים לכלבים והניחו להם להיהרג. הקצינים, שנותנים שנים ארוכות מחייהם על הגדר הארורה ההיא כדי שתושבי העוטף יוכלו לישון בשקט. הקצינים, שעומדים שם, עם החיילים, בקו הראשון, בתוך האש.

מי שנתן את האות, תעמידו פני מופתעים, הוא הנאשם. ממקום הנופש שלו באי השייך לאולטרה־מיליארדר המשמש גם כעד תביעה במשפטו, מיהר בנימין נתניהו לבצע את הריקוד הראשון על דמו של בראל ז"ל, כשניצל את טעותו של ראש הממשלה בנט בשמו הפרטי של הנופל כדי לצייץ "בושה" ולתת את האות לערב רב של חסידיו נטולי העכבות. אחר כך הוא מחק (את הכותרת), אבל זה כבר לא משנה הרבה.

2. מיצג הסתה

בואו נחזור ללוויה. הלוויה שאליה הגיעו, כעופות דורסים המריחים טרף, הגרועים שבביביסטים. אחת מהם צעקה בעיצומו של מטח הכבוד "חבל שלא תקעו כזה בבנט". שנייה הורתה לקהל "תצעקו עכשיו: בנט בוגד!". אחרים ליבו את האווירה, התנפלו על השרים מתן כהנא ועמר בר־לב והפכו את האירוע למפגן פוליטי. בהפגנת ביביסטים שנערכה אחר כך בתל אביב נישאו כרזות שלפיהן "בנט רצח את בראל".

הנה תמצית עדותו של בן שיחי, האיש שעמד שם, בלווייתו של סמ"ר שמואלי, הכי קרוב שאפשר. "בהתחלה חשבתי שזו תהיה לוויה שקטה. ריחף שם עצב אמיתי, כבד", אמר לי, "אבל אז היה אמור לדבר אחד המפקדים, ואמא של בראל חטפה את המיקרופון ואמרה שעכשיו היא מדברת. החל רחש בקהל. היא זעקה את זעקתה. האשימה את בנט, שדם בנה מרוח על ידיו, וצעקה 'אתם יושבים עם חמאס, חמאס בתוך הממשלה, החמאס שרצח את הבן שלי'".

בשלב הזה, על פי עד הראייה, החלו התלחששויות בקהל. "הייתה לדברים שלה השפעה מאגית על האנשים. היו שם קבוצות של ביביסטים, וקבוצות בסגנון של לה־פמיליה, לצדם של מאות ואלפי מלווים עצובים, חברים של בראל, חברים של המשפחה, אנשים שבאו ללוות חייל גיבור בדרכו האחרונה ולא להשתתף במיצג פוליטי של שנאה והסתה".

מה קרה בהמשך, שאלתי. "בהמשך התחילו הקללות. ראיתי את איציק זרקא מסתובב שם, את אורלי לב, היו כמה קבוצות של כאלה. אני לא יודע מי סיפר לאמא של בראל שבנט יושב עם חמאס, אבל זה מה שהיא צעקה שם. וכשהמפכ"ל קובי שבתאי עלה לדבר, החלו צעקות גם נגדו. "אתה אשם, תפשוט את המדים". ובהנחת הזרים, קראו לאלוף הפיקוד טולדנו. ברגע שקראו לו, האמא קמה וניסתה להתפרץ לעברו. ממש פיזית. בלמו אותה. "תבוא לפה", היא צעקה לאלוף, "אתה תשלם את המחיר על הבן שלי, תפשוט את המדים, אני עוד לא סיימתי איתך".

בן שיחי התנשם בכבדות. הורים שכולים כבר קראו קריאות נגד קצינים, אמרתי לו. "נכון", הוא אמר, "ואני חייב לספר לך שאבא של בראל ניסה כל הזמן להסות את האמא ואמר לה שזה פוגע בבראל, אבל לשווא. אם היית שם, היית מבין מה אני אומר", אמר. תמשיך, ביקשתי. "היית צריך לראות את טולדנו", אמר, "אחד הקצינים הכי נועזים שקמו כאן בדור האחרון, קצין שבילה את רוב חייו על גדר כזו או אחרת, ולפעמים גם מעבר לגדר, מנסה להבין את הסיטואציה. הוא הניח את הזר ולא חזר למקום בו עמד קודם. זה הפך להיות מסוכן. העניין הוא לא הקריאות של האמא, אלא התגובות בקהל".

איך זה נגמר? שאלתי. "המפכ"ל הבין את הסיטואציה", אמר, "הוא שמע את הקהל, הוא שמע את קריאות ההסתה, הוא נתן הוראה להקפיץ פנימה, לאזור הסטרילי, את היס"מניקים. נדמה לי ששמעתי את המפכ"ל אומר לאלוף טולדנו שייצמד אליו, שלא ייצא לבד. ככה הם יצאו. ביחד. מוקפים יס"מניקים. אני אומר לך שפחדתי שיפגעו באלוף, או במפכ"ל. אבל ממש".

אתה היחיד שחשת ככה? שאלתי, "ממש לא", הוא ענה, "באזור בו הייתי היה פשוט הלם. אנשים, חלקם הגדול אנשי ימין, אמרו זה לזה שהם לא ראו דבר כזה בחיים שלהם. הייתה שם רמת הסתה ומפלס זעם ושנאה שלא חוויתי עדיין". מי אחראי? שאלתי אותו. "לא ברור לך?", ענה האיש, המקורב מאוד לליכוד, "הוא חוזר השבוע מהוואי אבל רק בעוד הרבה זמן, שנאסוף את השברים, כשננסה לצאת מהבור אליו נפלנו, אפשר יהיה להבין את גודל ועוצמת הנזק שהוא גרם כאן. זה כבר לא פוליטיקה. זו שנאה, זו רתימה של שכול לפוליטיקה, זה שימוש ביצרים אפלים".

3. דמם מותר

לפני 15 שנה התרחשה מחאת המילואימניקים נגד ראש הממשלה אולמרט, אחרי מלחמת לבנון השנייה. מחאה שהחלה כאירוע אותנטי אבל זוהתה על ידי, ניחשתם נכון, ראש האופוזיציה נתניהו והפכה למנוף פוליטי בשירותו. נפתח מבצע שבו גויס כסף "אפור" מתורמים אלמונים ומחאת המילואימניקים נוכסה לטובת המכונה הפוליטית של נתניהו, מומנה, אורגנה ומונפה כדי לייצר מחאה ציבורית נגד אולמרט.

עכשיו תחזיקו חזק: מי היה הקמב"ץ של המחאה ההיא? נפתלי בנט. אז, ראש המטה של נתניהו. עשור וחצי אחר כך, בנט הוא הקורבן של משהו אחר לגמרי שנראה כמו המוטציה המופרעת של מחאת המילואימניקים, על סטרואידים. הפעם זה ארסי יותר, נפיץ יותר, אלים הרבה יותר (מחאת המילואימניקים לא הייתה אלימה), מסוכן הרבה יותר.

בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)


לא על בנט אני בא להגן בטור הזה, אלא על קציני צה"ל. על חבורה לא גדולה של אנשים שדמה הותר השבוע. את האות נתן נתניהו, על הביצוע הופקדו כנופיות של ביביסטים שטופי מוח ועמוסי שנאה, בגיבוי וריכוך ארטילרי של פוליטיקאים מהזן הנחות ביותר. צריך להוסיף כאן גם כמה כתבים צבאיים, שאיבדו את זה או לקו בהתקף הורמונים בלתי נשלט. הראשון שאמור היה לצאת להגנת הצבא וקציניו היה ראש הממשלה בנט. השני אמור היה להיות שר הביטחון גנץ. אביב כוכבי, הרמטכ"ל, אמור היה להיות השלישי. אבל הם שתקו. לפחות עד שעת כתיבת הטור הזה. גנץ התראיין ביום רביעי בערוץ 12 וכשנשאל על האירוע, מלמל משהו לא מחייב. חבל.

לא, לא היה שום צורך לחכות להשלמת התחקיר. גם אם ממצאי התחקיר יהיו קשים כלפי מי מהמפקדים, מכאן ועד מחול השדים שבו חזינו השבוע הדרך ארוכה. זה מה שהיה צריך מנהיג כלשהו להגיד השבוע: "הסירו ידיכם מהלוחמים והקצינים, תפסיקו לפרק את הצבא, תפסיקו לפרום את החברה, בראל ז"ל הוא לא ההרוג הראשון של צה"ל על גדר כזו או אחרת, וגם לא האחרון. הייתה כאן שגיאה טקטית בשטח, מסוג השגיאות שיש בכל קרב, בכל מלחמה, בכל צבא, בכל ההיסטוריה. העניין יתוחקר, וכל המסקנות ימוצו. מכאן ועד להפיכת קציני צה"ל לפרזיטים שסופרים את הפנסיה ושולחים את הלוחמים הפשוטים למותם על הגדר, ארוכה הדרך. השתגעתם. יצאתם מדעתכם. תפסיקו כבר!".

4. חיכוך מטווח קצר

בואו ניגש לאירוע, לקרב עצמו. ינון מגל אמר לי ביום חמישי במהלך תוכניתנו ש"בראל הוצא להורג". במילים אחרות, הוא הופקר. נשלח אל מותו. נעקד על המזבח כדי שבנט יוכל להמשיך לסגוד למנסור עבאס, נכון? אז זהו, שלא נכון. הנה מה שהיה שם: צה"ל נערך בדקדקנות רבה לאירוע. הפלסטינים ביקשו לציין, לכאורה, את היום שבו ניסה האוסטרלי המטורלל מייקל רוהן להצית את מסגד אל־אקצא ב־21 באוגוסט 1969. יש להם תמיד תאריך אזכור כלשהו שמאפשר לייצר מהומה אלימה על הגדר.

חיכוכים מהסוג הזה על הגדר בעזה היו אין ספור פעמים, ועוד יהיו. על פי המודיעין, זה לא אמור היה להיות אירוע אלים, אלא בעל מאפיינים אזרחיים, במרחק של כ־800 מטר מהגדר. כוחות צה"ל נערכו, על פי התרגולת, במרחק של כ־240 מטר מהגדר. כך נוהג הצבא בדרך כלל, כדי לא לייצר "גירוי" להמון הפלסטיני על הגדר, כדי לא "למשוך" אותם לגדר ולייצר חיכוך אלים.

בתחילת האירוע הוא היה מסודר ומוקפד יחסית. שוטרים פלסטינים רדפו אחרי ילדים עם מקלות ומנעו מהם לרוץ לגדר. אלא שאז הגיעו ה"אולטראס". כך מכנים את הקבוצות המאורגנות שבאות להסלים ולהצית אש. הם בדרך כלל מתודלקים ומסוממים בכבדות בסם הכימי תרמדול, משכך כאבים עוצמתי, בשימוש על בעלי חיים.

"הם מתודלקים לגמרי", מספר קצין שבלם בעבר לא מעט הפרות סדר כאלה, "הם לא רואים בעיניים, יש שם גם נכים וקטועי גפיים מאירועים קודמים שרצים לגדר בטירוף, זה מחול מטורף של אנשים שרצים לתוך אש בלי למצמץ".

בעזה יש כבר 6,000 נכים כתוצאה מאירועי הגדר, ועוד היד נטויה. באירוע שבו נפל סמ"ר בראל חדריה שמואלי נפצעו עשרות עזתים. לא היה טבח, לא היה מטווח ברווזים. הגדר, במקום שבו אירעה התקרית, עשויה פלדה ומאסיבית. הסיבה: היא נמצאת בשטח נחות, כשההמון מסתער עליה, הוא צובר אנרגיה בירידה, ויש סכנה שיצליח להפיל או לרמוס גדר חלשה יותר. במצב כזה, צה"ל יצטרך להרוג עשרות או מאות פלסטינים כדי למנוע פריצה לקיבוצים ולמושבים הסמוכים, ויקשה עליו למנוע חטיפת חייל בחסות הכאוס. אז בנו גדר עוצמתית במיוחד.

בגדר הותקנו חרכי ירי. הרעיון: כשצה"ל מגיע לגדר לפני ההמון, החרכים מאפשרים לצלפים לבלום את ההסתערות בשלב מוקדם יחסית. הם מאפשרים "ירי נמוך", בנשק קל יחסית, שהנזק האגבי שלו שולי, קליעיו מהירים ואלימים פחות. לא מעט ילדים נפגעים באירועים האלה. זה לא גורם הנאה לאף אחד ומייצר לנו נזק וצרות בזירה הבינלאומית. המטרה היא להימנע מהריגת ילדים, בלי להתפשר על הביטחון.

הבעיה בתקרית שבה נהרג בראל ז"ל היא העובדה שצה"ל וההמון הפלסטיני הגיעו לגדר פחות או יותר באותו זמן. נוצר חיכוך מטווח קצר מאוד. במצב כזה, הצבא נסוג טקט אחד לאחור, לעמדות שהוכנו מראש, ואז אפשר לירות באופן סטרילי בכל מי שמטפס על הגדר. השגיאה הטקטית הייתה, כנראה, העובדה שהמפקדים בשטח העדיפו לחתור קדימה למגע במקום להפעיל שיקול דעת ולהתייצב בקו האחורי שיאפשר להם שליטה במצב ופגיעה נקודתית בכל מי שינסה לצלוח את הגדר.

זוהי שגיאה מהסוג החיובי. אף אחד לא ברח, להפך. הסתערו. רצו קדימה. חתרו למגע. לא רק החיילים. גם הקצינים. בקו הקדמי. מח"ט הצפונית אל"ם יואב ברונר עמד מטר אחד מסמ"ר בראל חדריה שמואלי. הוא יכול היה לקבל את הכדור שקיבל בראל. שאר הקצינים היו בדיוק באותו מקום: המ"פאים, המג"ד, הסמג"ד. ככה זה בצה"ל, למזלנו. עכשיו מוצאים הקצינים האלה את עצמם במטווח ברווזים כשההמון תובע את ראשם על "הפקרת החייל". עכשיו פתאום תובעים לבטל את מינויו של ברונר למח"ט הצנחנים. אין, פשוט אין לתאר. איך צייץ נתניהו? "בושה".

43 כדורי צלף ירה צה"ל בתקרית הזו. כ־20% יותר מהממוצע באירועים על הגדר. בראל עצמו ירה לפחות 5 כדורי צלף, ופגע. הפלסטינים גמרו את האירוע עם 35 פצועים, שני הרוגים, ביניהם ילד בן 12. השורה התחתונה: הצבא עמד במשימה, בלם את ההסתערות על הגדר, הגן על היישובים וגבה מחיר. שגיאה טקטית הגבירה את החיכוך במקום להקטין אותו וכתוצאה מכך נהרג חייל. עצוב מאוד, לא טוב, צריך ללמוד ולהפיק לקחים. תקריות ושגיאות מהסוג הזה אירעו אלפי פעמים במלחמות ישראל. הבעיה היא שעכשיו אנחנו לא רק במלחמה עם העזתים. עכשיו קמים עלינו מהבית פנימה, לפרום את התפרים העדינים של החברה הישראלית, לפרק את צה"ל מבפנים.

5. משפט שדה

בעקבות השיחה עם עד הראייה מהלוויה, הצלחתי להגיע לבת משפחה של אחד הקצינים בגזרה. הוא לא השתתף בתקרית הזו עצמה, אבל כן השתתף בשנתיים האחרונות בעשרות תקריות כאלה. "אתם לא מבינים", אמרה לי, "אתם פשוט לא מבינים. זה מחול שדים שמפרק אותנו. אתם יודעים מה קורה עכשיו בין הלוחמים לקצינים? אולי תפסיקו את ההסתה הזו? אין סיטואציה מבצעית שנראית טוב כשמאבדים חייל. אין תמונה שנראית טוב. נדיר מאוד לייצר תמונת ניצחון מושלמת. מה שקורה עכשיו זו חרפה. הפיכת התקרית הזו למחדל בסדר גודל לאומי, לקטסטרופה נוראית.

אביו של בראל חדריה שמואלי בהלווייתו (צילום: דוברות המשטרה)אביו של בראל חדריה שמואלי בהלווייתו (צילום: דוברות המשטרה)

"המצוד הזה, אחר ראשיהם של קצינים, ההסתערות הזו על אנשים שנותנים שם את החיים ואת הדם. מה אתם חושבים שיקרה עכשיו? בקצב הזה, מי האידיוט שיסכים לתת שנים ארוכות מחייו כדי לרוץ לגדר הזו? מה קורה כאן? בסוף, ייאלצו תושבי המושבים והקיבוצים לעמוד על הגדר. מי הטמבל שיסכים לעבור את כל זה? ממתי תוקפים את הקצינים באופן אישי? ממתי מנסים לתקוע טריז בינם לבין החיילים שלהם? אתם קורעים אותנו. קורעים אותנו. מייצרים סיטואציה דמיונית של פרולטריון צבאי ושכבה של מפקדים נהנתנים. תגידו, השתגעתם? אשתו של יואב ברונר לא ישנה כבר שלוש שנים. השנים שהוא מופקד על הגדר הזו. יום ולילה, שבת וחג, משישי לשישי, בשביל מה? אתם יודעים מה עובר עליה עכשיו?".

בואו נדבר על אלוף אליעזר טולדנו. אני מניח שבעוד רבע שעה יצוצו הביביסטים ויתירו גם את דמו. טולדנו. כיפה סרוגה. מח"ט צנחנים ומזכיר צבאי של ראש הממשלה לשעבר, שאמר "ראש הממשלה, אני אוהב אותך", כשסיים תפקיד. קצין ערכי, נועז, נחוש. הוא היה צריך לצאת תחת השגחת יס"מניקים מהלוויה. הוא בא לבית החולים וכשאמו של בראל שאלה "תגידו לי מי אחראי", הוא אמר לה "אני אחראי". ואז היא אמרה לו "תפשוט מדים". אז הוא אמר לה "אני אפשוט מדים כשאני אחליט, לא כשאת תחליטי".

והוא צדק. הוא צריך עכשיו להגן על הקצינים שלו לא מפני ההמון הזועם של עזה, אלא מפני ההמון הזועם בלוויה וההמונים המטנפים ברשתות והמפגינים המחליאים שהופכים את הצבא לשק חבטות ומייצרים מצג דמיוני שלפיו צה"ל מובס, ניגף, מכיל, ונפתלי בנט "יושב עם חמאס שהרג את בראל".

קצין בכיר לשעבר, ששירת בגזרה, אמר לי השבוע: "דבר כזה עוד לא היה. בפרשת אלאור אזריה הייתי בטוח שהגענו לתחתית. טעיתי. מה הם חושבים, המטורפים האלה, מאיפה נביא קצינים שיסכימו לסכן את חייהם, להפסיד את משפחתם ולמשכן את שמם הטוב רק כדי לחסום את האירועים האלה בגדר? הייתי בלוויה, שמעתי צעקות של 'הקצינים השרמוטות' מתוך חבורות של לוחמים לשעבר שהיו שם. אתה מבין את זה? מה קורה פה? אנחנו מכירים את הצבא. אין באף צבא בעולם אחווה בין קצינים ללוחמים כמו בצה"ל. עכשיו מנסים להרוס גם את זה? אני מדבר עם נשות הקצינים בגזרה. כל השבוע דיברתי איתן. אתה לא מבין מה הולך שם. נשים של מ"פאים, סמ"פאים, מג"דים, סמג"דים, סמ"חטים וכו'. הן אומרות לבעלים שלהן 'זהו, עד כאן, אי אפשר יותר. כשהחוזה הנוכחי נגמר, אתה חוזר הביתה'.

"ודבר אחד אחרון: אתה מבין מה זה עושה לרוח הקרב? תחשוב שאתה קצין. מ"פ או מג"ד. עכשיו, אם אתה מאבד חייל, ההמון יקום עליך לכלותך. ידרשו את ראשך. ועדת חקירה הם דורשים. חטאו של הקצין בשטח במקרה הזה היה שחתר למגע, שלא נתן הוראת דילוג לאחור, שהתבקשה. היה קרב על הגדר, היו כמותו רבים בשנים האחרונות, הייתה כנראה שגיאה טקטית בסערת הקרב. נפל חייל. על זה אתם שוחטים את צה"ל? על זה אתם עורכים משפט שדה לקציני צה"ל?".

הפלסטינים איבדו בשנים האחרונות מאות אנשים על הגדר, ואלפי פצועים. צה"ל בלם את צעדות השיבה בדם ואש. גם אנחנו שילמנו מחיר. נפלו לוחמים בסיטואציות דומות מאוד. חיכוכים על הגדר, ירי של צלף פלסטיני או ירי מטווח קצר. חזיונות כפי שראינו השבוע סביב נפילת גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי, לא ראינו. האופוזיציה אז לא הסתערה על ראש הממשלה והאשימה אותו ברצח החיילים. תומכי האופוזיציה לא טינפו את הלוויה ולא הסתערו על הקצינים. הרשתות החברתיות לא געשו. במקרים האלה, נהגנו להרגיש מאוחדים. להבין שכולנו באותה סירה, כולנו ניצבים מול אותה גדר, מול אותו המון. לא עוד. למה לא עוד? כי בראש האופוזיציה עומד עכשיו בנימין נתניהו.

6. אסור לשתוק

התקציב עבר אתמול בקריאה ראשונה ויעבור, קרוב לוודאי, גם בשנייה ושלישית. הפרשנים הפוליטיים מסמנים את האירוע כ"נפילת האסימון" בקרב בכירי הליכוד ש"תם עידן נתניהו". יכול מאוד להיות שזה נכון. הבעיה היא שגם אם העידן תם, הזוהמה ממשיכה לדבוק בנו ולהשתרך אחרינו.

בנימין נתניהו, שפעם חשבתי שהוא פטריוט ישראלי, היה יכול להרוג את שטף הביוב הזה באמירה פשוטה: "חברים", היה צריך נתניהו לכתוב מחופשתו בהוואי, "תעזבו את הצבא. הסירו את ידיכם מצה"ל. קציני ולוחמי צה"ל הם בשר מבשרנו. אוי ליום שבו נתחיל לסמן נופלים ימניים ונופלים שמאלנים, קצינים ימניים וקצינים שמאלנים. אפשר למתוח ביקורת על הממשלה, על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, אבל לא מרוח להם דם על הידיים. עד כאן".

הוא לא אמר את זה. הוא, שהמציא את "ההכלה" של חמאס, את המימון של חמאס, את קניית השקט בכל מחיר. הוא, ששחרר מאות רוצחים בחזרה לרחובות בעסקת שליט. הוא, שרצה לברוח בחזרה הביתה חצי דקה אחרי פתיחת צוק איתן ורק הודות לנפתלי בנט הואיל להורות לצה"ל להשמיד את המנהרות החודרות. יכול להיות שהוא לא הבין מה קורה כאן. ב"נובו", מסעדת השרצים היפנית היוקרתית שבה סעד על שולחנו של עד תביעה במשפטו, לא מריחים את הפשיזם שהריחו באי הלוויה של בראל חדריה שמואלי. ואם כן, אז אני מתאר לעצמי שניחוח הסיגר וארומת היין היקר הפיגו את זה.

בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)בנימין נתניהו במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת, דני שם טוב)

לראות את צחי הנגבי מגיע להפגנת ביביסטים ומטיף מוסר למדיניות הממשלה בעזה. אותו צחי הנגבי שהצהיר אחרי שומר החומות שעכשיו עזה תשקוט 15 שנה. כן, אני נשבע לכם שזה מה שהוא אמר. אותו הנגבי שהסביר לנו את מדיניות ההכלה של נתניהו מול עזה שנים ארוכות. עכשיו הוא בא ללבות את האש. ולא רק הוא. שאר גמדי הגינה במה שהייתה פעם מפלגת הליכוד מחרים מחזיקים אחריו. הם יודעים את האמת. הם מבינים את המצב. אבל הם שותקים.

לנו אסור לשתוק. לרוב הדומם במדינה הזו אסור לשתוק. אין קשר לימין או שמאל. אין קשר לדתיים או חילונים, וברור שאין קשר לאשכנזים או ספרדים/מזרחים. צה"ל הוא שלנו. של כולנו. קציניו, לוחמיו, חייליו ומפקדיו. הוא שומר עלינו ואנחנו צריכים לשמור עליו. מפקדי צה"ל הם המפקדים היחידים שצועדים בראש, בקו האש הראשון. כך היה, כך יהיה. הם עושים טעויות. עשו, עושים ויעשו. הם נותנים את החיים, לפעמים גם במובן הכי בסיסי של המילה, כדי שאנחנו נוכל לעסוק בעניינינו. עכשיו אנחנו מתירים את דמם. את הרוח הרעה שמרעילה את חיינו חייבים להפסיק. כאן ועכשיו.

7. יופי, נדב

מילה לסיום על ישראלי נוסף שנתן 42 שנים מחייו לביטחון ישראל. נדב ארגמן, ראש השב"כ הפורש, שיוחלף בקרוב בר', כפי שהכריע השבוע ראש הממשלה בנט. ארגמן יכול לסמן לעצמו "וי" אדום ענק. הוא היה ראש שירות מצוין, יעיל וחכם. אחד המינויים היותר טובים של בנימין נתניהו, ששמע ממנו גם דברים שלא נעמו לאוזניו, אבל הבין עד כמה חשוב שבראש הארגון הזה יעמוד מי ששום שיקול שאינו שיקול ביטחוני לא יזהם את המלצותיו, הערכותיו ופקודותיו.

ארגמן הצליח להתחבב על כל פוליטיקאי שנתקל בו (בדרך כלל בקבינט) מבלי שהיה צריך להחניף לאיש מהם. הישירות שלו, המקצועיות והענייניות עשו את שלהן. לאחרונה התאהב בו גם ראש הממשלה בנט. כהונתו של ארגמן הוארכה בדמדומי ימי נתניהו בחודש, ואחר כך בעוד חודש. בנט חלם לשכנע אותו להישאר עוד שנה, אבל זה לא הסתייע. גם אנשים כמו נדב ארגמן צריכים בסוף לנוח. אז תודה, נדב. ובהצלחה, ר'.