הסיפור עם לוויית גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי הוא לאו דווקא ההורים. כן, האם הוקיעה לאורך כל השבוע האחרון את כולם. מראש הממשלה בנט, שדמו של בראל מרוח על ידיו (לדבריה), דרך מפקד פיקוד הדרום אליעזר טולדנו, המח"ט יואב ברונר, המפכ"ל קובי שבתאי, מפקד מג"ב וכל שאר המפקדים בשטח.
לא, לא היה שום צורך לחכות להשלמת התחקיר. גם אם ממצאי התחקיר יהיו קשים כלפי מי מהמפקדים, מכאן ועד מחול השדים שבו חזינו השבוע הדרך ארוכה. זה מה שהיה צריך מנהיג כלשהו להגיד השבוע: "הסירו ידיכם מהלוחמים והקצינים, תפסיקו לפרק את הצבא, תפסיקו לפרום את החברה, בראל ז"ל הוא לא ההרוג הראשון של צה"ל על גדר כזו או אחרת, וגם לא האחרון. הייתה כאן שגיאה טקטית בשטח, מסוג השגיאות שיש בכל קרב, בכל מלחמה, בכל צבא, בכל ההיסטוריה. העניין יתוחקר, וכל המסקנות ימוצו. מכאן ועד להפיכת קציני צה"ל לפרזיטים שסופרים את הפנסיה ושולחים את הלוחמים הפשוטים למותם על הגדר, ארוכה הדרך. השתגעתם. יצאתם מדעתכם. תפסיקו כבר!".
בואו ניגש לאירוע, לקרב עצמו. ינון מגל אמר לי ביום חמישי במהלך תוכניתנו ש"בראל הוצא להורג". במילים אחרות, הוא הופקר. נשלח אל מותו. נעקד על המזבח כדי שבנט יוכל להמשיך לסגוד למנסור עבאס, נכון? אז זהו, שלא נכון. הנה מה שהיה שם: צה"ל נערך בדקדקנות רבה לאירוע. הפלסטינים ביקשו לציין, לכאורה, את היום שבו ניסה האוסטרלי המטורלל מייקל רוהן להצית את מסגד אל־אקצא ב־21 באוגוסט 1969. יש להם תמיד תאריך אזכור כלשהו שמאפשר לייצר מהומה אלימה על הגדר.
בנימין נתניהו, שפעם חשבתי שהוא פטריוט ישראלי, היה יכול להרוג את שטף הביוב הזה באמירה פשוטה: "חברים", היה צריך נתניהו לכתוב מחופשתו בהוואי, "תעזבו את הצבא. הסירו את ידיכם מצה"ל. קציני ולוחמי צה"ל הם בשר מבשרנו. אוי ליום שבו נתחיל לסמן נופלים ימניים ונופלים שמאלנים, קצינים ימניים וקצינים שמאלנים. אפשר למתוח ביקורת על הממשלה, על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, אבל לא מרוח להם דם על הידיים. עד כאן".
התרעות פיקוד העורף