לכאורה, אין לנו יותר מדי סיבות להיות אופטימיים בפרוס עלינו השנה החדשה. מולנו מתגשמת תוכנית סדורה, זדונית, נטולת עכבות. לפני שנתיים, כשהיא יצאה לדרך, קשה היה להאמין שזה אפשרי. שזה יקרה. אבל זה קרה וזה קורה: מה שהחל בהתנפלות על המשטרה, נמשך בהתנפלות על הפרקליטה המלווה, התקדם להתנפלות על פרקליט המדינה והפרקליטות רבתי, והגיע עד להסתערות עם קלשונים על היועץ המשפטי לממשלה, זלג אחר כך למערכת המשפט ולא בוחל עכשיו בצבא ההגנה לישראל.

הם עושים עכשיו ללוחמי וקציני צה"ל את מה שעשו לכולם: דה־לגיטימציה, הפצת פייק, התגוללות פראית, שיסוי פנימי. זה מהלך רחב, אסטרטגי, חובק רשויות: קעקוע גורף של כל מוסדות המדינה. ניסור נמרץ של כל הענפים שעליהם כולנו יושבים ביחד. חבלה מכוונת באדנים שעליהם ניצבת הממלכתיות הישראלית, שעליה נלחמו אבותינו.

לחשוב שמנחם בגין המנוח החשיב, עד יומו האחרון, את ההוראה שלו לאנשי אלטלנה לא להשיב אש כהחלטה החשובה ביותר בחייו. להתבונן במה קרה למפלגה שלו, ולהתפלץ. אנשים, ובהם כתבים צבאיים מכובדים, מחללים את זכרו של גיבור ישראל בראל חדריה שמואלי וקובעים שהוא "הוצא להורג". ביביסטים מגיעים להתסיס בלוויה, שממנה צריך לצאת אלוף פיקוד הדרום בליווי יס"מניקים. לוחמים יוצאים נגד קצינים. מפגינים קוראים לראש הממשלה בוגד ומפיצים כרזה שבה ידיו מגואלות בדמו של הלוחם. האדמה רועדת.

את הפייק הזה חייבים לפצפץ. התחקיר הצה"לי כבר פורסם, אבל השליחים בשלהם. זה כולל חברי כנסת מכובדים לכאורה, שלא מתביישים לחבל באמינות צה"ל ולהפיץ בדיות מוחלטות שלפיהן קצינים שולחים חיילים למותם, חיילים מופקרים על ידי מפקדיהם ועוד כהנה וכהנה. האמת מתנוססת מעל כל הרפש הזה, והיא ברורה: לא הייתה שום הוראה של הדרג המדיני לשנות מדיניות על הגדר בעזה. לא הייתה שום הוראה של הדרג הצבאי לשנות מדיניות על הגדר בעזה. להפך: בתקרית שבה נהרג בראל ז"ל, ירו צלפי צה"ל 43 כדורים ופגעו ב־35 פלסטינים, ומהם שני הרוגים. בראל עצמו, זה ש"הוצא להורג" לדברי כתב צבאי מתלהם, פגע בחמישה פלסטינים בטרם נהרג בירי מאקדח מטווח קצר.

כאילו זו התקרית הראשונה שבה אנחנו מאבדים חייל. כאילו זו הפעם הראשונה שבה מתבצעת בשטח טעות טקטית שגורמת לאובדן חיי אדם. כאילו לא נחטפו לנו מתחת לאף חיילים לרוב ולא בוצע וידוא הריגה בלוחמים שנפלו בנסיבות קשות בעבר. כאילו מדיניות ה"הכלה" בצה"ל החלה שלשום, והמכשול והחומות סביב הרצועה נבנו בשבוע שעבר.

ספוילר: לא תמצאו בכל תולדות צה"ל קרב אחד, אחד!! שבו לא נפלו טעויות טקטיות מהסוג הזה. ככה זה במלחמות. את חיילי צה"ל לא רוצחים ולא מוציאים להורג. חיילי צה"ל נופלים על הגנת העם והמדינה. בראל חדריה שמואלי ז"ל, גיבור ישראל, נפל בקרב. כל מי שאומר משהו אחר, משקר. יש כאלה שמשקרים בתום לב, יש כאלה שנשלחים לשקר ולהמשיך להמיס את הדבק שמאחד אותנו כאן לעם אחד.

מפלגת האופוזיציה הראשית, הגדולה בכנסת, מפיצה אנרכיה. התנועה הלאומית־ליברלית איבדה כבר מזמן את האגף הליברלי ועכשיו היא קמה על העניין הלאומי. היא באה לפרק. ללא מורא וללא משוא פנים. את כולם. אף פעם, בתולדות מדינת ישראל, לא קרה שמפלגת האופוזיציה הראשית לא מכירה בלגיטימיות של ממשלה שזכתה באמון הכנסת על פי כל דין וחוק. מפלגה שזה עתה הציעה לנפתלי בנט להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה, טוענת עכשיו שהעובדה שהוא ראש ממשלה ראשון ברוטציה היא מעשה רמייה, נוכלות, גניבת שלטון ודעת. זאת ועוד: האנרכיסטים האלה פועלים נגד החלטות שהם עצמם גיבשו, הצעות חוק שהם עצמם הגישו, רפורמות שעובדות ושתוכננו עוד בתקופתם.

השיא הוא הארכת הוראת השעה בעניין איחוד משפחות פלסטינים בישראל. הביביסטים צווחים בשבועות האחרונים על המחדל הענק שבמסגרתו חלה עלייה גדולה בבקשת פלסטינים לאיחוד משפחות בישראל, מאז שנפלה הצעת החוק להאריך את הוראת השעה המונעת זאת. כאילו לא הם עצמם, כלומר חברי הכנסת של הליכוד, טרפדו את הארכת אותה הוראת שעה. הבן שרצח את הוריו מקונן על כי יתום הוא, והעולם שותק.

ואחרי כל האמור לעיל, אין סיבה לדיכאון. אפשר לנקוט אופטימיות זהירה. הרע מכל, כנראה, מאחורינו. כפסע היה בין ישראל לבין גלישה להתפרקות מוחלטת, אך אירע נס וניצלנו ברגע האחרון. המאבק נגד הגל הרביעי של הקורונה נושא פירות. החגים יעברו ללא סגר. שנת הלימודים נפתחה כסדרה. החיסון השלישי מציל חיים, ורובם הגדול של הישראלים מביע בו אמון.

זה לא הכל: אם לא יקרה שום דבר מפתיע, לישראל יהיה תקציב מדינה בעוד חודשיים. כן כן, תקציב אמיתי, עם רפורמות, עם תוכניות ממשלתיות, עם תוספות חשובות לבריאות, לרווחה, לניצולי השואה. תקציב לא מושלם, יש בו פגמים, יש לו חסרונות, אבל תקציב. מי האמין שנזכה לזה בחיינו.

אבל הבשורה החשובה והאופטימית ביותר, לדעתי, היא עצם הקמת הממשלה הנוכחית. אני עוד לא יודע מה יהיה ציון הגמר שלה, אין לי מושג כמה זמן היא תכהן, קשה לנחש לאן היא תוביל את המדינה. אני מסתפק במועט: מי שהיה מנבא שנפתלי בנט, גדעון סער, אביגדור ליברמן, איילת שקד, זאב אלקין וחבריהם יישבו בממשלה אחת עם מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, תמר זנדברג ואבתיסאם מראענה היה נלקח להסתכלות. תוסיפו לזה את רע"ם של מנסור עבאס - ותגלו חזון אחרית ימים מופלא, בלתי צפוי, בלתי נתפס.

הממשלה הזו לא צריכה להמציא את הגלגל מחדש. היא לא תעשה שלום, ונתפלל שלא תצטרך לצאת למלחמה. היא לא תגייס את החרדים ולא תפתור בעיות סטטוס־קוו עתיקות. אבל היא כן מוכיחה, לפחות בינתיים, שגם יריבים אידיאולוגיים מרים מסוגלים לוותר על חלק משאיפותיהם למען המדינה. כן, בינתיים זה עובד. זה נפלא, זה מעורר תקווה, זה מפזר את ענני הרוח הרעה שממשיכה לנשוב בתוכנו.

ישיבת ממשלת ישראל ה-36 (צילום: עמית שאבי, פול)ישיבת ממשלת ישראל ה-36 (צילום: עמית שאבי, פול)

בשנה הבאה צריך לעשות הכל כדי שהחזון הזה יצליח. כדי שהמשותף יגבר על המפריד. לא, אני לא יודע מה יקרה. כן, אני יודע מה אני מקווה שיקרה. אני מקווה שנפסיק לפרק את המסגרת שמחזיקה אותנו כאן ביחד, ונתחיל לבנות אותה מחדש. היום, לראשונה זה זמן רב, זה לפחות נראה אפשרי. שנה טובה.